המונח ״טראגי״ מתייחס לארוע קטסטרופלי הנרקם ומתרחש לנגד עיניך ואשר אין דבר שתוכל לעשות כדי לשנות את מהלכו. מה שקרה במרתון תל אביב בשישי לפני שבועיים נתפס בעיני כמשהו לא טוב, כאסון שפגע במשפחה אחת ושכמעט ופגע במספר משפחות נוספות. יחד עם זאת, לא נראה לי שמה שקרה בתל אביב נכנס תחת ההגדרה ״טרגי״. ולמה אני חושב ככה? משום שאם יש משהו שאני יודע על ספורט הסיבולת זה שתכנון זה הכל ושהפרטים משנים, וכשאתה מתכנן, אין מקום לטרגדיות
מאת:יובל בז'רנו; צילומים: טל בז'רנו
ככלל, ספורטאי הסיבולת (בין אם הם רצים, רוכבים, שוחים או משלבים את כל השלושה), מתחלקים לשתי קטגוריות: אלו שהייתה להם תחרות רעה ואילו שתהיה להם תחרות שכזו. יום רע הוא רק עניין של זמן כשאתה דוחף את הגוף שלך, על בסיס קבוע, למקומות שהוא לא אמור להיות בהם. וכאן בעצם גם קבור הפרדוקס, אם אתם מבינים שמדובר בטריטוריה עויינת, אתם עושים את מה שצריך כדי להקטין חיכוך למינימום ולעבור את האירוע בשלום.
איתי מעמיס נוזלים לפני תחרות
אחת מהבדיחות הקבועות שרצות אצלנו בבית היא ש"ישראלים לא צריכים מים כדי לרוץ מרתון…״. הבדיחה הזו לקוחה משיחה אמיתית שהתרחשה לפני מספר שנים באקספו של טריאתלון פילדלפיה. טל ואני עמדנו בתור לקבלת המספרים. מאחורנו עמד בחור ששמע אותנו משוחחים בעברית. הבחור (אוסטרלי ולא יהודי), זיהה את העברית ושאל אותנו אם אנחנו מישראל. בשיחה שהתפתחה הסתבר שהבחור התחרה שנה קודם בתחרות איש ברזל ופגש שם מתחרה ישראלי שממנו למד לזהות את השפה. בהמשך השיחה למדנו שהאוסטרלי התרשם עמוקות מהגישה הישראלית, ״אתם (הישראלים), אנשים מאוד קשוחים, רצתי עם הבחור מישראל כמה ימים לפני התחרות, היה נורא חם, הבחור רץ בלי חגורת מים, חשבתי שהוא שכח אותה אז הצעתי לו משלי״, סיפר האוסטרלי, ״אבל הישראלי אמר לי שבישראל רצים מרתון בלי מים…״.
|
כבר רבות נכתב ונאמר על הגבול הדק שמפריד בין קשיחות לטיפשות ולא, אינני מרמז על כך שהמתחרים בתל אביב היו שייכים לקבוצה השנייה.
וכן, אני מכיר בעובדה שקיימים מקרים בהם מום לבבי נסתר כזה או אחר יהרוג מתחרה מנוסה באמצע התחרות המאה שלו, ללא כל הודעה או התרעה.
יחד עם זאת, מתחרים בריאים, שהתאמנו 10-12 שבועות לתחרות בתל אביב, על פי תוכנית סבירה, ושהקשיבו לגוף שלהם ביום התחרות, לא היו אמורים להגיע לפינה אליה הגיעו. קשה זה בסדר, מיובש זה עוד בתחום, אפילו עירוי אחרי הסיום זה לא סוף העולם, אבל מכות חום, שלא לדבר על פגיעות בלתי הפיכות באברים חיוניים ואפילו מוות, זה פשוט לא לעניין.
ומי אחראי… אז זהו, שהמתחרה אחראי. אין ויכוח שהמארגנים צריכים לארגן, שכל תחנת ריענון שהוכרזה ושכל שתיה או אוכל שאמורים להיות בה, צריך שיהיו בה.
|
 |
אין ויכוח שכשכביש מוכרז כסגור הוא צריך להיות סגור ושגיבוי וסיוע רפואי שהוגדרו מראש צריכים להיות במקום וזמינים לטפל במי שזקוק לסיוע. רק שאף מארגן לא יכול לקחת אחריות על איך הכנת את עצמך, אף ועדה לא יכולה למדוד לך חום ולחץ דם על המסלול, ואף מתנדב לא יכול להחליט עבורך מתי זה סתם קשה ומתי זה סימן שצריך לסגור את היום ולהתחיל לחשוב על התחרות הבאה.
|
במהלך השנים האחרונות היינו טל ואני עדים למספר מקרי מוות בתחרויות. בטריאתלונים זה קורה בדרך כלל בשלב השחייה, מישהו או מישהי עוברים ארוע לבבי במים. ביבשה זה היה מתרגם את עצמו להתקף לב עם סיכוי כזה או אחר להנצל, במים זה מתרגם את עצמו לטביעה.
במרתונים ראינו מקרים של התקפי לב, מכות חום ועוד שאר מרעין בישין. במרבית המקרים זה נגמר בבית חולים, בחלק קטן זה נגמר במוות. הקטע הוא שאף אחד בכל אמריקה הגדולה, שהמציאה את המושג אחריות משפטית ושיודעת לתבוע את מקדונלדס כי הקפה שלהם חם מדי וכי הוא שרף למישהו את הפה (סיפור אמיתי), לא חושב שבמקרים מהסוג שלמעלה, המארגנים אחראים לפציעה או למוות.
המתחרה הממוצע באמריקה מדבר איתך במונחים של בחירה חופשית והאחריות שבצידה. אם החלטת להכנס לענין אז כדאי שתלמד את הנושא, תיקח אחריות, תתכונן כראוי. אמריקאים כמו אמריקאים, קצת מרובעים, אוהבים שיש תוכנית ויש כללים ברורים, אלתור זה לא הצד החזק שלהם ובינינו, מי יכול לנהל 350 מליון איש בצורה מאולתרת.
|
איתי מתחרה ב-30 מעלות בצל
בוירג'יניה
|
וכשזה מגיע להכנה לתחרות, המוטו הזה נשמר. כבר יצא לי לראות לא מעט אמריקאים מחליטים לא להתחרות כי היתה להם בעיה ובמשך שבועיים הם רצו 30 מייל בשבוע במקום ה-50 שהיו בתוכנית, או בגלל שהתחרות היא בעוד 10 שבועות והתוכנית מדברת על 12 שבועות של אימון והכנה. ושלא יובן לא נכון, כשזה מגיע ליום התחרות, האמריקאי הממוצע הוא לא פחות נחוש מכל ישראלי שאני מכיר…
בתווך שבין הגישה המרובעת לבין גישת היהיה בסדר יש המון מקום לתימרון, אבל אני חייב להודות שבהתחשב בתוצאות מרחיקות הלכת שהיהיה בסדר טומן בחובו (כשמדובר בתחרויות סיבולת ארוכות טווח), עדיף לנטות לכיוון המרובע. כששואלים אותי למה אני עושה את מה שאני עושה, למה איש ברזל ולמה ריצות אולטרה, התשובה שלי פשוטה, זו התרפיה שלי. ללכת על תרפיה תוך כדי לקיחת סיכון שהיא תהרוג אותי נראה לי קצת להביס את המטרה…
|
ומילה אחרונה על ביטול המרתון המלא בשבוע שאחרי. האמת היא שברגעים הראשונים שאחרי חשבתי שזה טימטום מוחלט, החלטה של טכנוקרטים שלא מבינים דבר וחצי דבר בספורט סיבולת, שעשו מה שעורכי הדין שלהם אמרו להם לעשות, ושלא ממש מעניין אותם שמדובר בכמה אלפי רצים שעבדו שלושה וארבעה חודשים כדי להגיע לקו הזינוק.
אבל אני חייב להודות שיום אחרי הייתי קצת פחות החלטי. אופי הפגיעות בחצי המרתון הצביעה על כך שלפחות בחלק מהמקרים, קיים סיכוי סביר ש״יהיה בסדר״ שיחק תפקיד משמעותי בהתרחשויות. ואם זה אכן המקרה, לא מן הנמנע שיהיה בסדר ישחק תפקיד דומה בחלק ב׳ של הדרמה הזאת. ואני יודע שהביטול עשה עוול גדול ל-99% מהמתחרים אבל אני גם מבין שאולי עדיף עוול כזה על אסון נוסף. ואני גם יודע שמהצד השני של המטבע, אין מצב בו האמריקאים היו מסוגלים להעמיד תחרות חלופית תוך מספר ימים, ולתת אלטרנטיבה לאילו שבאמת נחושים לרוץ, שמבינים את מה שכרוך, ושלא היו צריכים תזכורת כדי להבין אחריות אישית מהי.
|
 |
ואם תשאלו מה קורה באמריקה… אז כאן רצים את המרתון של בוסטון ב 40 מעלות, ועושים את איש הברזל של ויסקונסין ב 38 מעלות (שלא לדבר על אליפות העולם בקונה…). המושג של ״יוצאים לדרך, גשם או שמש״ הוא אבן יסוד בתחרויות הללו. ואם תשאלו למה… כי כאן המארגנים לא מעלים על דעתם שמישהו או מישהי לא מוכנים יחלמו להתייצב על קו הזינוק, זה לא בתרבות המקומית, זה חלק מהריבועיות ובמקרה דנן, ככה עדיף…
טל ב-35 מעלות בפילדלפיה
המשך יבוא
טל ויובל
21.3.2013
טל ויובל בז'רנו – מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
