אליפות מחוז מונטגומרי בריצות שדה שנערכה בשבת האחרונה הבטיחה וגם קיימה. המחוז הכי חזק במרילנד הריץ כאלף וחמש מאות ילדים בגילאי התיכון השונים בשישה מקצים מרתקים, שההכרעה בכל אחד ואחד מהם נפלה במטרים האחרונים
מאת:יובל בז'רנו, צילומים: טל בז'רנו
מתוך ששת המקצים, ניצח בית ספר תיכון וולטר ג׳ונסון (בית הספר של איתי) בארבעה. איתי ניצח את אחד מהם (לקבוצת גיל 15-16), ובית הספר זכה באליפות המחוז. לכל הדעות, יום מוצלח רצוף בחוויות ובזכרונות נעימים. אבל אם מישהו ישאל אותי בעוד חמש, עשר, או עשרים שנים קדימה מה אני זוכר מאליפות המחוז של 2012 נראה לי שרק תשובה אחת אפשרית: אני אזכור את הילדה מתיכון סנקה וואלי, זו שיודעים שהיא מגיעה הרבה לפני שרואים אותה, זו שזכתה באליפות לפני שהמרוץ אפילו התחיל.
השבת התחילה מוקדם, שש וחצי על הרגליים, יציאה בשבע וחצי, אוספים כמה ילדים מהקבוצה בדרך. אני רגיל לנוהל הזה, אני גם רגיל להתבונן במראה חמש דקות אחרי שהקלאץ׳ באויר ולראות את הילדים חורפים להם בשלווה, כמו חיילים בטיולית בדרך לניווטים בבקעת צין. הפעם זה היה קצת שונה, הנסיעה לא ארוכה במיוחד והמתח של אליפות המחוז נמצא באויר. התיכון של איתי נחשב לאחד משלושת בתי הספר המובילים במחוז אבל התחרות עם תיכון צ׳רצ׳יל ותיכון ווטון תמיד קשה. אליפות המחוז זורמת בדם של הילדים האלה מתחילת השנה. הדירוגים האישיים והקבוצתיים מתעדכנים אחרי כל תחרות כשהכל מוביל בעצם לאליפות המחוז. מי שמנצח כאן נחשב למועמד מוביל לאליפות מרילנד.
יריבות היסטורית
וולטר ג׳ונסון לקח את אליפות מרילנד ארבע פעמים רצופות בארבע השנים האחרונות. תום מרטין, המאמן הראשי של וולטר ג׳ונסון, נבחר פעמיים רצופות למאמן השנה במרילנד. היריבות בין בתי הספר הלכה והתעצמה עם כל שנה שחלפה ועם כל אליפות נוספת של וולטר ג׳ונסון והעניין הפך כבר די מזמן לאישי. הילדים לא ממש אוהבים האחד את השני, המאמנים די שונאים האחד את השני והענין כולו מגיעה לנקודת רתיחה באליפות המחוז.
מגיעים למתחם התחרות, לכל בית ספר יש את האוהל שלו והאיזור שלו, לא מתערבבים. הילדים יוצאים לחימום ראשון, כל קבוצה רצה בדבוקה איטית. מעילים, כובעים, כל אחד סגור בתוך עצמו. כאשר וולטר ג׳ונסון, ווטון או צ׳רצ׳יל עוברים האחד מול השני זה מרגיש כאילו קיר של קרח מפריד בין הקבוצות. יום קודם קיבלה כל קבוצה חלון זמן להגיע ולהתאמן על מסלול התחרות. באופן די צפוי, וולטר ג׳ונסון וצ׳רצ׳יל לא ממש כיבדו האחד את חלון הזמן של השני. כמות ה -Trash Talk שהוחלפה בין הקבוצות יכולה היתה להספיק לעונה שלמה של פוטבול. היום לעומת זאת כולם שקטים, מבינים שהזמן לטרש עבר, שהיום היכולת היא זו שתקבע.
רגע לפני הזינוק
החימום נגמר והמקצה של איתי מוזמן להזנקה. איתי, שהיה מנותק מהעולם מהרגע בו יצא מהמיטה מתעורר פתאום לחיים. נעלי החימום נחלצות, ספייקס ננעלות, בגדים עליונים יורדים, סרט המזל הכחול עולה על הראש והילד מדלג לכיוון קו הזינוק. קבוצת הגיל של איתי היא המבחן הראשון של היום ליריבות וליכולות של בתי הספר ואף אחד לא רוצה להיות הראשון שמפשל. המקצה מוזנק וכל מה שידענו שיקרה אכן קורה. מרפקים על ימין ועל שמאל, חיתוכים וחסימות, הכל כשר וההזנקה נראת כמו יציאה לדרך של משחה איש ברזל אבל על אדמה יבשה…
הזינוק
איתי נותן בראש
קילומטר למרוץ והילדים המהירים יותר פותחים פער משאר הדבוקה. שני קילומטר לתחרות והתמונה מתחילה להתבהר, ארבעה ילדים מובילים את התחרות, שניים מוולטר ג׳ונסון (איתי אחד מהם), אחד מווטון ואחד מצ׳רצ׳יל. שלושה קילומטר פנימה והילד מצ׳רצ׳יל מתחיל לפגר ויוצא מהתמונה. איתי מקבע את עצמו במקום השלישי, משהו כמו חמישה מטר אחרי שני המובילים, ומחכה. אני מכיר את הילד, יש לו סבלנות, הוא חכם והכי חשוב, הוא יעדיף למות ולא להפסיד את התחרות לילד מווטון.
איתי (מספר 1138) רץ חכם, מלווה מהמקום השלישי ומחכה לזמן הנכון לעקוף
עמוק אל תוך הקילומטר הרביעי ואיתי מתחיל להגביר את הקצב, החבר שלו מוולטר ג׳ונסון הוא הקורבן הראשון, איתי עוקף אותו ומתיישב על העקבים של הילד מווטון. חמש מאות מטר לסיום וההצגה האמיתית מתחילה, ווטון מגביר ומנסה לברוח, איתי ממשיך לשבת עליו, ווטון מגביר עוד, איתי איתו, מאה מטר לסיום, איתי יוצא לעקיפה, ווטון מנסה לחסום עם המרפק, הקהל בטירוף, איתי זז עוד טיפה הצידה, לוחץ פעם אחרונה, עוקף ומראה לווטון את הסמל של וולטר ג׳ונסון מהצד של הגב, הילד ניצח.
מרפקים עפים באוויר, בדרך לקו הסיום
אני מרגיש איך אבן ענקית יורדת לי מהכתפיים, כבר סיפרנו כאן איזו עונה לא פשוטה ומלאה בפציעות עברה על איתי, איך החליט לא לוותר על העונה. לא רציתי לראות אותו עובד כנגד כל הסיכויים, בנאיביות של בן חמש עשרה, ומקבל בראש. אני הולך לחפש את הילד, מוצא אותו בידיים של אמא שלו, המבט שלה אומר לי שהאבן שירדה לי מהגב היא כלום לעומת הסלע שפינה מקום בין השכמות שלה.
איתי מתחיל בעקיפה האחרונה לקראת קו הסיום
וולטר ג׳ונסון המשיך בתצוגת התכלית, שלושה מיקצים נוספים, שניים של הבנים ואחד של הבנות, נקטפים גם הם על ידי ילדים מהקבוצה וכבר די ברור לכולם לאיזה כיוון כל הענין הזה הולך. הילדים של וולטר ג׳ונסון בעננים, צ׳רצ׳יל, ווטון ושאר בתי הספר קצת פחות.
איתי עוקף את הילד מווטון בדרך לניצחון
המקצה הלפני אחרון של היום יוצא לדרך, הבנות הצעירות. המקצה הזה כבר לא יכול לשנות הרבה אבל משום מה אני רואה שיותר ויותר ילדים, מכל בתי הספר, ניגשים לפינות שונות לאורך המסלול, נעמדים ומחכים. אני מתקרב למסלול ומחכה, הבנות הראשונות מופיעות מעבר לפינה וחולפות על פני, מלוות בצעקות העידוד הרגילות. הדבוקה המרכזית מופיעה וחולפת והבנות האחרונות סוגרות את השיירה. ברגיל במרוצי שדה, הקהל זז עם המירוץ, חוצה את המרכז כדי לראות את המתחרים בפינה אחרת של המסלול. הפעם אף אחד לא זז, מחכים.
פרופורציות
לא ברור לי למה אבל משהו אמר לי שאני צריך להמשיך ולעמוד שם, והמשהו צדק. זה התחיל עם מין נהמה שעלתה מהקהל בצד השני של המסלול, והנהמה הזו הלכה וגברה, הופכת לתערובת של צעקות עידוד, שריקות ומחיאות כפיים. אני שומע שמשהו בא, אני יודע שמשהו עומד להופיע מעבר לפינה, ברור לי שזה משהו יוצא דופן. מה לכל הרוחות קורה כאן? ואז אני רואה. מעבר לסיבוב מופיע צמד רצים, בחור ובחורה, רצים קרוב האחד לשני. הצמד מתקרב ואני מבין מדוע הם כל כך קרובים, שניהם מחזיקים מקל של מרוץ שליחים, הוא בצד אחד, היא בצד השני, ואז האסימון נופל. הילדה, היא עיוורת…
הילדה העיוורת
אני מרגיש כאילו חטפתי אגרוף בבטן, הכל מתהפך לי, אני מוצא את עצמי מוחא כפיים בטרוף, שואג ושורק ומעודד, כמו שלא עשיתי בכל התחרויות של איתי ביחד, מבין פתאום את הגל הזה שעלה מהקהל שראה את זו שלא רואה לפני, קולט שאני חלק מהגל שמעביר את הבשורה להמשך המסלול. אני מתבונן במחזה המופלא שחולף על פני, רואה איך זה שרואה מוביל בזהירות, רואה איך זו שלא רואה עוקבת בנחישות, מעט מועדת, קצת מדלגת, מרוכזת לחלוטין במשימה שלפניה, לא מבקשת הנחות, לא רוצה הקלות, רק שיתנו לה לרוץ כמו כולם, על אותו המסלול, עם אותם המכשולים, ועם מישהוא שיהיה לה לעיניים.
אני מתבונן סביבי. ילדים, מאמנים והורים מכל בתי הספר עומדים לצידי המסלול, מעודדים, שורקים, ובעיקר מכבדים ומעריכים את מה שמתרחש לנגדם. זה לא שווטון אוהבים פתאום את צ׳רצ׳יל שאוהבים את וולטר ג׳ונסון, הזאב לא גר וכנראה שגם לא יגור עם הכבש. אבל הילדה שלא רואה הזכירה לכולנו שהצרות הקטנות, היריבויות הקטנוניות, הם בעצם פריבילגיה, כי אם יש לך זמן להתעסק בזוטות שכאילו, אשרי וטוב לך וצרות אמיתיות כנראה שאין לך.
המשך יבוא
29.10.2012
טל ויובל בז'רנו – מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
