יובל בז'רנו מספר מה גרם לבתו שחר בז'רנו לחזור לבריכה, למה היא שוחה עם גבס ואיך כל זה קשור למורה עם שיער ירוק?
מאת:יובל בז'רנו; צילומים: טל בז'רנו
השעה שמונה בערב, הגעתי מוקדם מהצפוי, לא היתה תנועה, אני מחליט להחנות ולהיכנס פנימה. הגלריה שמעל לבריכה הסגורה מלאה בהורים כמוני, כולם מחכים שהאימון יגמר ושהילדים יצאו. שתי אימהות משוחחות על ידי, ״הנה שם, במסלול השלישי מלמעלה, עם גבס אדום על יד שמאל״, אומרת אחת מהן, ״היא שוחה כבר שעה וחצי בלי הפסקה״.
בתיכון, המעגל החברתי של שחר שוחה
לשחות בשביל המורה
בארוחת ערב אחת, לפני מספר חודשים, נפל דבר. שחר, האמצעית שבילדי הבית, זו שספורט מהווה בשבילה במרבית ימות השנה טרחה מיותרת וחסרת תכלית, הודיעה שנראה לה שהיא רוצה לשחות בקבוצה של וולטר ג׳ונסון.
כולנו המשכנו ללעוס, בלענו בזהירות, ונעצנו בשחר מבט. והמבט בא משני מקומות שונים בו זמנית. פעם אחת, כי וולטר ג׳ונסון זה התיכון האזורי, ושחר תגיע לשם רק בשנה הבאה, והקבוצה של בית הספר בוחנת שחיינים חדשים לקראת החורף הבא, וזה עוד המון זמן. ופעם שניה כי בוולטר ג׳ונסון שוחים ילדים סופר מוכשרים, אלו שמתאמנים סביב השנה, פעמיים ביום, שישה ימים בשבוע. ואם נחבר לשתי העובדות האלה את הצד של שחר, זה שבדרך כלל לא חושב יותר משש דקות קדימה וזה שלפני כמעט שנה הודיע שנמאס לו לשחות ושהוא פורש, והנה לכם סיבה טובה למבטים.
אחרי שסיימנו והקהל התפזר, וטל ואני נשארנו לעשות סדר (כן, חינוך לא משהו אצלנו, הילדים לא מכירים את הדלת של המדיח, שלא לדבר על את הדרך אל פחי הזבל בחוץ…), שאלתי את טל לפשר העניין. טל חשבה שנייה: "אני לא בטוחה, ואני גם לא יודעת כמה זה רציני, בוא נחכה ונראה״.
אז חיכינו, ולאט גם הבנו, שחר, החיה הסוציאלית שלא לוקחת שום דבר ברצינות יתרה, קלטה שבתיכון, המעגל החברתי שלה שוחה, ואם לא שוחה, אז ישחה. ושחר גם זכרה שלשחות היא יודעת, ושמה שהיא לא אוהבת זה להתאמן, אבל אם על ידה במים יש עוד כמה כמוה שיקטרו וישחו, ויעשו צחוקים וישחו, וייסעו לתחרויות וישחו, ויעבירו קטעים וישחו, אז אולי זה שווה את המאמץ. ויש גם עוד דבר אחד, ג׳יימי, המאמן הראשי של הקבוצה, בחור צעיר, מורה לכימיה, ראש מבריק, מכנסיים סגולים עם מגפיים, שחיין בחסד ששחה בקולג׳, מתערב עם השחיינים שלו על תחרויות ותוצאות, צובע את השיער בירוק כשהוא מפסיד, מי לא היה רוצה לשחות עבור כזה טיפוס…
מבחני השחייה לוולטר ג'ונסון
גם מיסי פרנקלין צריכה להתאמן
אז ישבנו עם שחר לשיחה קצרה ואמרנו את דעתנו, שכרגיל התחלקה לשתיים. קודם כל, אנחנו שמחים שזה מה שהיא החליטה לעשות ואנחנו מאחוריה. ושנית, אם זה מה שהיא החליטה, היא צריכה להתחיל לעבוד, עכשיו. שחר הסתכלה עלינו במבט שחרי טיפוסי, ״ולמה עכשיו, מה פתאום עכשיו, יש זמן״, באה התגובה. ואנחנו, שמכירים את הסחורה, באנו עם תשובה מוכנה, ״כי יש לך פער גדול וכי לקבוצה עושים מבחנים, וכי אין מצב שאת תעברי את המבחנים והקאט אם לא תתחילי להתאמן בצורה סדירה, ולהתחרות, ולשפר תוצאות. זה נכון, את מוכשרת, אבל גם מיסי פרנקלין צריכה להתאמן, ואת לא מיסי…״.
ועברו עוד שבועיים שלושה והילדה חזרה והודיע שהיא מוכנה להתחייב, ארבעה אימונים בשבוע מיד, במסגרת קבוצת האימונים של המחוז שלנו, שמונה אימונים בשבוע כשעוברים לליגת הקיץ של הבריכות המקומיות, כמה אימונים שהמאמנים יחליטו כשחוזרים חזרה לבריכה הסגורה של המחוז בסתיו, ושיהיה לכולנו בהצלחה במבחנים לקבוצה של התיכון בתחילת החורף…
אבל היה עוד מכשול אחד, שחר הרי עזבה את קבוצת האימונים של המחוז לפני כמעט שנה ולמאמנים של קבוצת המחוז יש עיקרון פשוט: עזבת? את צריכה להרוויח את המקום שלך בחזרה. ומה זה אומר? זה אומר להירשם, להיבחן (שעה וחצי של אין סוף סטים, דרילים וכיו״ב), ולעבור או לא לעבור את הקאט בסוף המבחנים. אז שחר נרשמה, וחיכתה ליום העין ושעת השין, ושבוע בדיוק לפני המבחנים היא שברה את היד. לא שום דבר מסובך או דרמטי, סתם שטות של ילדים בבית הספר שנגמרה עם יד שבורה ועם תקופת החלמה עמוק אל תוך העונה.
וכאן גם באה ההפתעה הכי גדולה. אצל דוקטור ראפו, אחרי הצילום והאבחנה, שחר הודיע בשחריות חד משמעית אופיינית, ״אתה לא שם לי גבס״. ראפו הסתכל על שחר ושאל למה. ״כי יש לי מבחנים לקבוצת השחייה, אני אולי אוכל להתאמן עם גבס, אבל אני לא אעבור מבחנים עם גבס״ באה התשובה. ראפו הסתכל עלי ועל שחר חליפות, ״אני יכול לשים אותה בינתיים במין קיבוע זמני, אבל לשחות מאוד יכאב לה״ הוא אמר תוך שהוא מסתכל עלי. שחר לא חיכתה לתגובה שלי ״שים לי קיבוע זמני, אני עושה את המבחנים, אחרי זה כבר נראה״, היא קבעה.
שחר עם הגבס האדום
שבוע אחרי שחר הורידה את הקיבוע וקפצה למים, היא החזיקה שעה ורבע מתוך שעה וחצי של מבחנים, המאמנים הוציאו אותה החוצה, החליטו שזה צער בעלי חיים… כששחר ישבה בצד וחיכתה שכולם יסיימו ניגשה אליה ואנסה, המאמנת האחראית של הקבוצה, ״דיברתי עם שאר המאמנים, אנחנו יודעים שאת יודעת לשחות, מה שרצינו לראות היום זה אם את גם רוצה לשחות, קיבלנו תשובה, לכי חזרה לרופא, שישים לך גבס למים, את בפנים…״.
אני מסתכל על המסלול השלישי מלמעלה, הגבס האדום של שחר עולה ויורד במונוטוניות של שחיית קירור, אני מרגיש את החיוך עולה לי על הפנים, החיוך ששמור לשמחות הקטנות, אילו שעולות וצפות כשהילדה שלך עשתה משהו לא טריוויאלי, התגברה על מה שמבפנים, על מה שמבחוץ, עזבה את הקיר ויצאה לשחות.
6.4.2014
טל ויובל בז'רנומתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה,
וחיים מחוץ לקופסא ברוקוויל, מרילנד, ארה"ב
