יובל בז'רנו מספר ומסכם את ההכנות האחרונות של ארה"ב ושל אישתו לקראת מרתון בוסטון שיתקיים היום (שני) בעוד מספר שעות לאחר הפיגוע האכזרי שהיה שם בשנה שעברה
מאת:יובל בז'רנו
שדה התעופה, יום שבת (שלשום), טל עומדת בפינה הרחוקה של שער העלייה למטוס. "אני מתערבת איתך שאין מצב שיגישו קולה בטיסה הזאת, רק גייטורייד יהיה…", היא רוטנת מתחת לשפם ומתכנסת בחזרה אל תוך עצמה.
אני מתבונן סביבי, אזור השער נראה כמו כנס המחזור של המרתון של בוסטון לדורותיו. עשרות מעילים, שחורים משנת 1993, צהובים כחולים מ-2013, וכל מה שביניהם, עומדים וממתינים לעלייה למטוס. לשים את טל בתוך קבוצה כזו יומיים לפני הזינוק למרתון זה לא בריא לה ולא בריא לסביבה. אני משגר אותה לעשות סיבוב קצר, היא חוזרת עם שקית בייגלה, שואבת אותה בכרסום עצבני וחוזרת להתכנס בתוך עצמה.
פיגועים הם לא דבר שכיח בארה"ב
לפני טיפה יותר משנה טל רצה ב"מרין קורפס מרתון", בוושינגטון. המטרה היתה לרדת מ-3:45 ש', המינימום הנדרש בבוסטון לקבוצת הגיל של טל. טל סיימה ב-3:43 ש' ועם מה שנראה כהזמנה בטוחה לבוסטון 2014 (ההרשמה לבוסטון 2013 כבר סגורה במועד בו רצים את המרין קורפס). אבל אז בא הפיגוע בבוסטון 2013 וטרף לכולם את הקלפים. לפיגוע בבוסטון היתה השלכה אחת כללית ושתי השלכות ישירות על התחרות של 2014.
> לעוד טורים של "אני פה בגלל אישתי"
בכללי, בוסטון עשתה לאמריקה בקטן, את מה שהפיגוע בתאומים עשה 12 שנים קודם לכן בענק. כמעט בלתי אפשרי לאחד את אמריקה תחת דגל אחד. אבל כאשר מדובר בטריטוריה שתחומה בין האטלנטי לפסיפי ובין מקסיקו לקנדה (או מה שקרוי כאן, המיינלנד) ולדגל שמונף מעל הטריטוריה הזו, לדמוקרטים ולרפובליקאים יש דעה די אחידה.
פיגועים הם לא דבר שכיח באמריקה וכאשר הם קורים, הקונזנזוס, הלוקל פטריוטיות (וגם מעט פובייה מזרים, משונים וכיוצא בזה), הם כמעט מקיר לקיר. בשביל האמריקאים, בוסטון היתה לפרק זמן מסויים החזית וכל מי שרץ באותו היום היה חלק מהכוח הלוחם. ולתופעה הזו היתה גם השפעה על מה שיקרה במרוץ של 2014. קודם כל, משום שכל מי שנאלץ להפסיק את הריצה של 2013 לפני קו הסיום, קיבל הזדמנות לחזור ב-2014 ולזנק פעם נוספת. ושנית, משום שכל מי שחשב על לנסות ולהתקבל לבוסטון 2014, קיבל רוח פטריוטית גבית ומוטיבצית על אחרי הפיגוע.
להגיע לבוסטון זה הישג אישי לא מבוטל עבור כל מרתוניסט, משהו כמו שלושה מיליון אמריקאים (אחוז אחד מהאוכלוסיה), רצים מרתונים, משהו כמו שלושים אלף אמריקאים מצליחים להגיע לבוסטון (אחוז אחד מכלל המרתוניסטים האמריקאים). אבל החיבור בין המוטיבציות האישיות לתחושת הפטריוטיות והאחווה, הרצון להגיע ולהראות נאמנות לדגל ולספורט, העלה את המכלול דרגה אחת למעלה. ובספורט כמו בספורט, כשהמוטיבציות בשמיים, זמני המינימום צוללים. את בוסטון יכול להתחיל מספר נתון מראש של רצים, זה מה שהמשטרה מאשרת. ואם יש יותר רצים עם זמנים מתחת למינימום הנדרש, אז מורידים את המינימום, עד שמגיעים לקו הרצוי, זה שמחבר את המינימום האתלטי עם המקסימום המשטרתי.
ההרשמה לתחרות עצמה מתנהלת גם היא ביחס ישר לזמן אותו השגת בתחרות שבה שברת את המינימום. ראשונים נרשמים אלו עם 20 דקות מתחת למינימום. חמשת הימים שאחרי שמורים לאלו עם 15 דקות מתחת, עוד חמישה ימים לאלו עם 10 דקות מתחת ועוד חמישה ימים לאלו עם 5 דקות מתחת.
זוכרים ולא שוכחים. בוסטון עשתה לאמריקה בקטן, את מה שהפיגוע בתאומים עשה בענק
טל, שהיתה עם 2 דקות מתחת למינימום ושנאלצה לחכות לתורה ולקוות שהמכסות לא יתמלאו בטרם יגיע תורה, נשארה בלי ציפורניים בידיים וברגליים, וגם עם כמה קרחות קטנות בראש. אבל הדברים הסתדרו אחרי ככלות הכל, וגם טל מצאה את עצמה שותפה שקטה ליחידה הלוחמת, זו שתסתער על היעד המבוצר המכונה המרתון של בוסטון.
את הטיסה לבוסטון הצלחנו להעביר ללא מאורעות מיוחדים. טל כמו טל, מתמודדת עם לחץ בדרכה הייחודית. היא מורידה שלטר והולכת לישון. הערתי אותה מעט לפני נחיתה, שמרתי על חייץ פיזי בינה לבין לובשי המעילים, אספנו מזוודות ונסענו למלון. שעה אחרי ואנחנו באקספו של התחרות. אם שדה התעופה היה כנס מחזור, כאן כבר מדובר במדינת מרתון קטנה. כל האזור של דאון טאון בוסטון נראה ומרגיש כמו קו זינוק.
35 אלף רצים על קו הזינוק
בסך הכל, ירוצו השנה את המרתון כ-35,000 איש, הרוב אמריקאים וחלק קטן מורכב מזרים שהגיעו לתחרות מכל העולם (לזרים יש הקצאה מיוחדת בהרשמה לתחרות). בויילסטון הוא הרחוב שחוצה את הדאון טאון ממערב למזרח וגם הרחוב עליו נכנסים הרצים לחלק הזה של העיר ומסיימים את התחרות. איפה שאתה לא מסתכל לאורך הרחוב הזה, אתה נתקל באותם הטיפוסים, נעלי ריצה, שניים ורבע אחוזי שומן, שקית אקספו ביד ודרכון של מרתון בוסטון תלוי מהחזה (מן כרטיס מזהה שמקבל כל מתחרה ושהמארגנים מבקשים להסתובב איתו במהלך סוף השבוע).
הסדר באקספו מופתי, סרט נע מזיז את המתחרים ממקום למקום, אוספים את המספר וחותמים בתור אחד, מקבלים את השקית עם החולצה ועוד כמה צ׳ופרים בתור שאחרי, ונשפכים אל תוך ארץ הקניות הבלתי נגמרת שמהווה את ליבו של האקספו. טל היא אמנם אחת מהאתלטיות הכי תחרותיות שאני מכיר, אבל בו זמנית, טל היא גם בחורה, ותסלחנה לי כל הקוראות על ההכללה, אבל קניות מרגיעות את בנות המין היפה אפילו טוב יותר מווליום. טל פוצחת במלאכת הקודש ואילו עבדכם הופך למין סוג של מתלה נייד ו/או עומד בתור כדי לשלם ו/או סייר קדמי הנשלח במטרה לבדוק ״אם יש את זה במידיום…״.
גם סטארבקס מזדהה עם הקורבנות. "הקפה שלנו חזק, אך בוסטון והרצים אף חזקים יותר"
את היום אנחנו סוגרים במסעדה מקומית, לקחנו שולחן לארבעה, שיהיה מקום לשקיות… מחר (יום ראשון), נחזור לעוד סיבוב קצר וסתם נתבטל לנו בבוסטון. ביום שני (היום) השיירה יוצאת לדרך, 35,000 רצים שבאמת עבדו קשה כדי להגיע לכאן ושהרוויחו ביושר את הזכות להשתתף בחגיגה. עבדכם יתפוס אף הוא את מקומו, בתוך מאות האלפים שיגיעו כדי לעודד, לראות את הקנייתים המדהימים מנסים לשבור את ה-2:03 ש', את רייאן הול חוזר להתחרות אחרי שקיבל סימן מאלוהים שכדאי לו, את הבנות הקנייתיות מראות לכולם שאין תחליף לריצה יחפה מגיל שלוש, עם אפס אחוזי שומן ועם גנים שהלבנים שבינינו יכולים רק לחלום עליהם.
אבל בעיקר, כדי לנסות ולתפוס את הרצה הפרטית שלי, זאת עם העור הלבן, הגנים הפולניים, המעט יותר מאפס אחוז שומן, שהתחילה לרוץ איפה שהוא בגיל 35 ושלא מפסיקה להראות לכולם שעם המון רצון וטיפה כישרון, הכל אפשרי…
טל ויובל בז'רנומתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה,
וחיים מחוץ לקופסא ברוקוויל, מרילנד, ארה"ב
