יובל בז'רנו מספר על עונה שהתחילה לא משהו והמשיכה באופן מפתיע למדי
מאת: יובל בז'רנו; צילומים: טל בז'רנו
כשאנחנו יוצאים החוצה אחרי התחרות האחרונה, בדרך לאוטו, אני לוקח אויר ושואל את איתי, ״נו, אז מה קרה לך שם…״, הילד שותק לרגע, ״לא יודע להגיד״, הוא עונה, ״פשוט החזקנו דבוקה, עד למשהו כמו 400 לסוף, ואז זה קרה…״.
עונת האתלטיקה של בתי הספר בארה״ב מחולקת לשלוש, קרוס קאנטרי בסתיו, אולמות סגורים בחורף, ואצטדיונים פתוחים באביב. את הקיץ הילדים מבלים בלנוח שישה שבועות ולהתחיל את הכל מהתחלה, מחנות אימונים במהלך אוגוסט והכנות לעונת הקרוס קאונטרי הבאה.
אימוני בסיס באולמות סגורים לקראת עונת האביב
מתחפרים בחורף כדי להתפוצץ באביב
את עונת חורף 2014 באולמות סגורים התחלנו לפני משהו כמו שלושה חודשים. קבוצת הבנים של וולטר ג׳ונסון (התיכון של איתי), סגרה את עונת הקרוס קאונטרי די בינוני מבחינתה, מקום חמישי במרילנד. תוסיפו לזה את העובדה שהבנות של הקבוצה כיכבו ולקחו את אליפות מרילנד, והעניין נהיה אפילו טיפה יותר רגיש.
|
ההישג הבינוני של הבנים בקרוס קאונטרי הביא את מרטי, המאמן הראשי של הקבוצה, לידי החלטה. עונת האולמות הסגורים תהווה בעצם תקופת אימוני בסיס לקראת עונת האביב והאצטדיונים. לא מתכוננים ספציפית לתחרויות החורף, רצים עשרות מיילים בשבוע, עובדים עם משקולות על חיזוק, שוברים הכל, ובונים הכל מחדש. זה לא שהילדים קיבלו פטור מלהתחרות, מפגשי חורף יום שלישי בין בתי הספר השונים במחוז המשיכו להתקיים ותחרויות ההזמנה של ימי שבת המשיכו להגיע. אבל ההתייחסות היתה כמו אל מחנה אימונים אחד ארוך, אין טייפר, אין יום קל לפני, פחות אימוני מהירות, יותר אימוני סיבולת, מתחפרים כל החורף כדי להתפוצץ החוצה באביב.
והחודש הראשון של החורף באמת לא היה משהו, אבל אף אחד לא התרגש, זה הכל חלק מהתוכנית הגדולה של קוץ׳ מרטין. הילדים התאמנו בחורף המרילנדי, יצאו לריצות ארוכות בשלג ובמינוס 5 מעלות בימים החמים, הרימו והורידו משקולות בחדר הכושר, עשו מה שקוץ׳ אמר והגיעו לימי התחרויות כאילו מדובר בעוד אימון אחד בסדרה. |
מקום 4 במחוז
|
|
אבל משהו בכל זאת כן קרה. לא יודע אם זה רמת הציפיות הנמוכה שהתאימה לעונת מעבר, העובדה שלא היה שום לחץ על מיקום ותוצאות, האווירה הרגועה יחסית באימונים… לא ממש ברור למה, איפה ואיך, אבל מתישהו אל תוך החודש השני, איתי התחיל לפרוח. זה התחיל עם תחרות אחת שבא הילד רץ ארבעה מקצים, ברביעיה של ה 4×800, במייל, בשני מייל, וב 800. ברגיל, אף אחד לא דוחס כזה לו״ז לתחרות אחת, במקרה דנן, הרי מדובר בעוד אימון והמטרה היא הרי להעמיס כמה שיותר… והנה, הפלא ופלא, הילד רץ מהר, הרבה יותר מהר ממה שמתוכנן, מתקרב לשיאים האישיים שלו בכל המרחקים.
אבל הלא צפוי האמיתי הגיע בינואר, קוץ׳ מרטין תיכנן חודש קשה במיוחד, אימונים כרגיל וארבע תחרויות בתוך פרק זמן של 12 ימים, כולל תחרות אחת מקומית, תחרות הזמנה בווירג׳ניה טק קולג׳, אליפות מחוז, ולמי שמעפיל, תחרות אזורית של מחוזות מערב מרילנד. התוכנית הכתובה כללה גם תחרות חמישית, את אליפות מרילנד באולמות סגורים, אבל לכולם היה ברור שהעניין תאורטי, שאין מצב שמישהו יגיע לשם עם כאלו אימונים ועם כזה לו״ז מטורף.
|
מחכה לזינוק
|
איתי מתחיל להפציץ
ואז באה התחרות הראשונה מתוך הארבע. איתי הופיע משום מקום ושבר את מחסום 10 הדקות במקצה שני המייל, עוצר את השעון על 9:52. מאוד שמחנו, איתי נלחם עם ה 10 דקות כבר המון זמן, לא חשבנו שזה יקרה עכשיו והנה, קרה. ארבעה ימים עברו, אנחנו בתחרות של איזור המיד אטלנטיק בווירג׳ניה טק, מתקן מדהים, אווירה מדהימה, באנו לחוות ולהנות, אין ציפיות. איתי חשב מעט אחרת, המקום והמעמד כנראה עשו לו משהו, חוזר שוב על ה 9:52 בשני מייל ומנצח את המקצה שלו. עוברים עוד שלושה ימים ואנחנו באליפות המחוז. הכללים כאן פשוטים, ארבעת המקומות הראשונים עולים לתחרות האזורית. המתחרים מכירים האחד את השני מצויין, כולם יודעים מה כולם עושים, מי טוב ומי עוד יותר טוב, הסיכויים של החברה מוולטר ג׳ונסון לא משהו, איתי מתייצב לזינוק, יודע שהזמן לא מעניין, רק המקום, יושב בדבוקה המובילה ולא מרפה, סוגר במקום הרביעי, הפעם עם 9:53, ועולה לתחרות האזורית.
אליפות מרילנד באולמות 2014
|
עוד כמה ימים עוברים ואנחנו בבולטימור באליפות האיזור. גם כאן, ארבעת הראשונים עולים, הפעם לאליפות מרילנד. גם כאן, הזמנים של המתחרים אומרים שהסבירות נמוכה. וחוץ מי זה, מה אנחנו בכלל עושים בבולטימור, אנחנו הרי בעונת מעבר, מפורקים מאימונים, לא אמורים לרוץ מהר, לא אמורים להיות בבולטימור. המקצה של איתי יוצא לדרך ב 19:30, איתי הולך על אותה טקטיקה, שוב יושב בדבוקה המובילה, שבעה ילדים שמנהלים בינם לבין עצמם מלחמת התשה קטנה, 300 מטר לסוף וארבעה ילדים מתניעים מבערים ונפרדים מהדבוקה, איתי איתם, סוגר במקום רביעי עם 9:56 וכרטיס לתחרות האחרונה, לאליפות מרילנד.
חזרה לשביל, אנחנו ממשיכים ללכת בחושך לכיוון האוטו, ״אז מה קרה״, אני שואל שוב, ״ב 400 לסוף, מה קרה, היו דיבורים בדבוקה, טראש טוק וכאלו, מישהוא עיצבן אותך…״. איתי עוצר לרגע, מתכופף לקשור שרוך, ״לא״, הוא עונה, ״ממש לא, פשוט הרגשתי שדי, מספיק, שהגיע הזמן שיהיה לי אחת כזו״, הוא עונה, מצביע על מדלית הכסף שיורדת לו מהצוואר.
|
הכרזת התוצאות
|
המשך יבוא,
טל ויובל
אחרית דבר
איתי הגיע לאליפות מרילנד כשהוא מדורג תשיעי מתוך שנים עשר. עצם ההעפלה לאליפות היתה הפתעה גדולה לכולנו כך שאף אחד לא ציפה לכלום, המוטו היה בכיוון של ״לך, תהנה מהאירוע והמעמד, תצבור נסיון, אתה עוד תחזור לכאן בהמשך…״.
בפועל, איתי נתן את ההצגה הכי טובה שלו עד היום. הטקטיקה של לשבת באמצע הדבוקה המובילה ולא להרפות יושמה פעם נוספת. הקצב היה רצחני אבל איתי בשלו, אמצע הדבוקה או למות… כשהמדורג מספר אחד פתח פער על הדבוקה איתי לא זז, הבין שזה יגמור לו את התחרות, כשילדים התחילו לנשור מהדבוקה איתי לא זז, הבין שזה יגמור לו את התחרות. את קו ה 400 לסיום איתי חצה במקום הרביעי, מעט אחרי איתי כאילו מצא עוד הילוך ושילב, בקו ה 300 הוא כבר היה שלישי, מעט אחרי, שני, ומשם עד לקו הסיום הילד רץ כאילו הוא גנב משהו… את קו הסיום של אליפות מרילנד לבתי ספר תיכוניים איתי חצה במקום השני, עם 9:34, הזמן הכי טוב שלו עד היום, לא צפוי, לא מתוכנן, משהו שבאמת קורה רק אחת לכמה זמן.
3.3.2014
טל ויובל בז'רנו – מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
