״תגיד לי, מה אתה חושב, שאתה ילד בן 20, מה אתה קופץ…״. אני מסובב את הראש בהפתעה, ״מה, מה אמרת…״ אני שואל את טל. ״שאלתי אם אתה חושב שאתה ילד בן 20, כי אם כן אז יש לי הצעות אחרות בשבילך, מה אתה קופץ מעל לשלוליות האלה, אתה תתפוס עוד פעם את הגב…״. אני מחייך, מתקדם הלאה וקופץ מעל לעוד שלולית
מאת:יובל בז'רנו
להתאמן ביחד לאיש ברזל זו חוויה שאין שנייה לה. את רוב אימוני אמצע השבוע עושה כל אחד מאיתנו בזמנים שלו. בין העבודה, לילדים, לחוגים, לסידורים, למיליון דברים אחרים, אנו חייבים לפצל כוחות ולדחוף את האימונים בין לבין, לרוץ מוקדם, מוקדם בבוקר (או מאוחר, מאוחר בלילה), לשחות על ארוחת צהרים (בין הזקנות שעושות אירובי במים), לרכב מתי שרק אפשר. אמצע השבוע שלנו נראה כמו תשבץ וכל אחד מאיתנו אחראי על חלקים ממנו, במרבית הזמן התשבץ עובד לא רע, המילים מצטלבות ומשלימות. לפעמים זה קצת חורק, אבל גם אם לפעמים ארוחת הערב יוצאת ״ערוכת ערב״ זה עדיין בסדר, בסופו של יום האוכל עולה על השולחן וזה מה שחשוב.
סופי השבוע הם סיפור אחר. מרבית העומס של תוכנית האימונים יושב על סוף השבוע. אם בשבוע ממוצע אנחנו מתאמנים 16 עד 18 שעות, יותר מחצי מהמסה הזו יתבצע בסוף השבוע. יום שבת יוקדש בדרך כלל לאימון ״בריק״ הכולל (בשלב הנוכחי של ההכנות) כשש שעות רכיבה פלוס כחצי שעה ריצה (והפעם נספר עליו). יום ראשון יכלול אימון ברכה של כשעה וחצי וריצה ארוכה של כשעתיים וחצי (עליהם נספר בשבוע הבא). בסך הכל מדובר במשהו כמו 11 שעות של עבודה נטו שאותן אנחנו עוברים ביחד וכמו כל דבר אחר אותו עושים באינטנסיביות, יצר הווי ועולם מושגים משל עצמו. למשל: ״יושבת על הברקס״ לא מתאר נסיעה בפקק אינסופי אלא מתייחס לטל ולאופן בו היא רוכבת בירידות. ״חסר מלח״ לא מתייחס לטיב האוכל אלא לעובדה ששכחתי להוסיף סודיום לשתיה או לקחת כדורי מלח לריצה והרשימה עוד ארוכה.
במהלך ריצה ארוכה בנתיב פוטומאק
סוף השבוע מתחיל עוד ביום שישי בערב. מכינים את האופניים לרכיבה הארוכה, את חבילת התזונה: ג׳לים, בקבוקי גייטוראייד, מלח, בייגלה, בננות, כסף קטן בשביל לקנות עוד גייטוראייד. אנחנו יורדים על 12 בקבוקי אופניים ברכיבה של 6 שעות, חייבים לתדלק בדרך והכי חשוב, מחליטים על המסלול. לגבי שני החלקים הראשונים של ההכנה. אין הרבה מקום לדיונים והרוטינה חוזרת על עצמה. בחירת המסלול זה כבר סיפור אחר. יש באזור שלנו אינסוף אפשרויות. מסלולים שטוחים, מסלולים הרריים וכל שילוב אפשרי שבניהם. ישנם אזורים חשופים לשמש ורוח וכאלו שיחסית מוגנים ומוצלים, ישנם מסלולים בהם תקיף את אותו איזור מספר פעמים וכאלו שבהם לא תחזור על אף כביש פעמיים. בקיצור, מגוון רחב שמהווה רקע לטכס קבוע. אני בעד המסלול של השבוע שעבר (מוכר, ידוע, מינימום הפתעות…), טל מושכת לכיוון חדש (כי ״אם אני עולה עוד פעם אחת על הכביש הזה לשש שעות אני יורה בעצמי…״). העובדה שיש לנו ברזומה כבר די הרבה מסלולים (והעובדה שטל עדיין איתנו), מעידה על כך שתוצאות הדיון הזה די ידועות מראש אבל במסורת כמו במסורת, הדיון חייב להתקיים.
שבת מתחילה בימים אלה באזור שש בבוקר. השמש זורחת כאן בשבע והדוושות מתחילות להסתובב עם שחר ומתוך קו מנחה של נתחיל מוקדם, נסיים מוקדם, נספיק לבלות את אחר הצהרים עם הילדים, בהנחה שהם יסכימו לבלות אותו איתנו… די קר כאן בבוקר. מה שאומר שכבה קצרה, מעליה ארוכה (כשהארוכה תתקלף באיזה שהוא שלב ותעבור לכיסי חולצות הרכיבה), משהו קטן לאכול ולדרך. שאלת התזונה במהלך האימונים הארוכים (והתחרויות), מהווה סוגיה מרכזית עליה אנחנו שוברים את הראש מידי שבוע. כל אימון, של יותר משעה, מצריך התייחסות לשאלת הנוזלים. אימון של שעתיים וצפונה מכניס למשוואה התייחסות לשאלת הקלוריות. החישובים מאוד אינדיבידואליים וכרוכים בהליך די ארוך של מחקר, ניסוי, תהייה וטעייה. הרבה מידי נוזלים ו/או קלוריות אומר בעיות במערכת העיכול, בחילות, הקאות ושאר מיני ירקות. מעט מידי נוזלים ו/או קלוריות אומר התייבשות או תשישות או שנהם כאחד. שורה תחתונה, בלי הבנה של נושא התזונה ולימוד מעמיק של מה מתאים לך (תהליך שכשלעצמו, כרוך בקצת בחילות, הקאות והתייבשויות – ראו חלק הטעיה במשוואה למעלה…), אין מצב בו אנחנו מסיימים את התחרות באריזונה.
במקרה הפרטי שלי, הנוסחה שעובדת (בדרך כלל…), מורכבת מגייטוראייד (הכי נסבל במונחי טעם), תוספי מלח (למה סחבק מזיע הרבה בעליות), ושקיות ג׳ל (כי הבטן העדינה שלי לא מסוגלת להתמודד עם מוצקים תוך כדי הפעילות…). אפילו הג׳לים מהווים עבורי אתגר. בימים חמים הג׳ל הופך נוזלי והעסק מרגיש כמו לקחת שלוק של תרכיז פטל. בימים קרים הג׳ל מתקשה והעסק מרגיש כמו לדחוף לפה כפית של ריבה. חום או קור, העסק הזה מגעיל ברמות ומצריך ממני ריכוז של פתרון משוואות ברמה השלישית כדי שהכל ירד למטה ודרך הצינור הנכון. אצל טל העסק יותר פשוט, הבחורה יכולה לפתוח שולחן על האופניים, בייגלה, m&m, פיתה עם שוקולד, הכל הולך וכמובן אינספור צחוקים על חשבון ביז׳ו והבטן העדינה שלו.
הרכיבות עצמן מתנהלות תוך מתן תשומת לב לדופק. במסלולים ארוכים אנחנו אמורים לעבוד סביב ה – 145 פעימות לדקה. בעליות מד הדופק קופץ מעט למעלה, בירידות יורד למטה, הנקודה החשובה היא תוך כמה זמן אתה חוזר לאזור ה- 145 וכמה זמן אתה מסוגל להחזיק שם לפני שהעסק מתחיל לצאת משליטה. במהלך החודשים האחרונים יצא לנו להיות על הכביש כמעט כל מזג אויר אפשרי. קיפאון באזור ה – 4 מעלות ועד לחום באזור ה – 38 עם לחות של 90%. מסופות ברקים ורעמים, השופכות עליך דליי מים ונעלמות כעבור 15 דקות ועד לגשם יציב, טורדני וקר שליווה אותנו שש וחצי שעות ברציפות. אזורי הדופק והמסוגלות לשמור עליהם מושפעת ישירות ממזג האוויר. חם ואנחנו בחריגה כלפי מעלה, קר ורטוב ואנחנו חורגים לכיוון מטה. כשהתחלנו את המסע הזה חשבנו שהמרחק הוא העניין. מתברר שבמשוואה הזו יש יותר מנעלם אחד.
האימונים הארוכים גם מביאים לידי ביטוי ההבדלים המנטאליים בין שנינו. אצל טל יש רק דרך אחת להתחרות. להתחיל בשיא המהירות ולאט לאט להגביר. היא חיה את המוטו הזה הרבה לפני שקרמבו ממבצע סבתא חלם עליו. עכשיו, מכיוון שהאימונים אמורים להכין אותך לתחרות, הרי שגם באימונים הכיוון צריך להיות אותו כיוון ואוי ואבוי אם הדופק יורד מתחת ל- 145 ונשאר שם יותר מ- 45 שניות. סוגרים עיליה בשיפוע מוטרף, מגיעים למישור, מעט מנוחה, אז זהו, שלא… ״נו, מה קורה, יצאנו להפסקה? תראה את הדופק…״, הקיטור/נזיפה מגיע מאחור, טל מיישרת איתי קו ומנופפת ביד שמאל (זו עם מד הדופק), כדי לוודא שהבנתי את המסר. הבחורה היא אהבת חיי אבל ברגעים שכאלה אני יכול לחנוק אותה. אנחנו 5 שעות לתוך הרכיבה, שעתיים לתוך הריצה או בעיצומו של קילומטר 5 בשחייה, הגוף והראש כבר מזמן הגישו בקשה בשלושה עותקים להורדת העצימות והבחורה לא מרפה. התכונה הזו היא זו שעושה אותה טריאתלטית כל כך מוכשרת אבל מה, לפעמים גם די מעצבנת.
אימון יום שבת נסגר בסביבות שתיים וחצי אחר הצהרים. שוקו, משהו קטן לאכול (לוקח כמה שעות עד שהרעב הגדול שאחרי מגיע), מתיחות וחזרה לשגרה. כמו ש – 145 פעימות דופק בדקה במהלך האימון מהווה מדד לרמת המוכנות הפיזית שלנו, כך גם המסוגלות לחזור לשגרת הבית נותנת לנו אינדיקציה דומה. לא פשוט להכנס לאוטו ולהריץ הסעות או לסדר ארוחת צהרים מאוחרת לכולם פחות מחצי שעה אחרי שרכבנו 160 קילומטר ורצנו עוד 6 והרבה לפני שהספקנו להגיע למקלחת שאנחנו כל כך רוצים וצריכים. אבל אם אנחנו יכולים לעשות את זה, אולי אנחנו גם יכולים לסיים את איש הברזל של אריזונה.
נתראה בשבוע הבא, עם סיפורי יום ראשון, עוד 6 שבועות לאריזונה!!!
טל ויובל בז'רנו
מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא
רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
הבלוג של יובל בז'רנו – אני פה בגלל אישתי או המסע לאריזונה
קישורים: טריאתלון, אופניים, איש ברזל, ישראמן,
אתר –
ישראמן סמסונג 2012
