״אין פיתות…״, העיניים של איתי ננעצות בי בירוק/צהוב קטלני ובפעם המי יודע כמה אני שואל את עצמי מאיפה יש לילד עיניים בצבע של הזאב מדמדומים… אני מתעלם ועובר לבהות בטלויזיה. טל, שמרגישה צורך להגיב, מצביע על הבאגט ואומרת, ״תעשה לך עם שוקולד״… ״ושוקולד נראה לך שיש…?״, מצטרפת שחר לחגיגה, ״כבר שלושה ימים שאני מבקשת שתיקנו…״. טל מסתכלת עליה לשנייה, מבינה שהקרב אבוד ומצטרפת אלי בבהייה במסך
מאת:יובל בזרנו
הסצנה הזאת ממחישה בצורה די טובה את מה שעובר על הבית בחודשים האחרונים. אנחנו נמתחים עד הקצה כדי שהכל ידפוק ויתקתק, הפירנות הצעירות עולות על גיהוק או פער קטנטן בדרך, מריחות דם, והחגיגה מתחילה. תמיד חשבתי שהגן הפולני לא בא לידי ביטוי לפני גיל 40, מתברר שטעיתי… טל נשברת, קמה, ניגשת לפריזר ולאחר נבירה קלה, שולפת שקית פיתות. שנייה אחר כך והיא בארון, שולפת קופסא של ״השחר״. ״אבל זה קפוא״ מזדעק איתי, ״וזה לא נוטלה״, מצטווחת אחותו… טל מתחילה לרעוד מעצבים, ״אז תכניסו למיקרו ותסבלו בשקט״, היא מסננת ועולה לקלף מעצמה את בגד הים ומד הדופק, אותם לא הספיקה להוריד מאז שיצאה בטיסה מהבריכה להוציא את עומר מבית הספר, להסיע לחוג, לעבור דרך הירקן הפרסי, לחזור לאסוף את עומר מהחוג, לקחת אותה לספריה, לחזור, לעזור לשחר בשיעורים ולקפוץ להביא את איתי מאימון קבוצת הריצה שלו…
ההתחייבות לתחרות איש ברזל היא משהו טוטלי. העומסים על הגוף עצומים, אבל הלחץ הנלווה, על לוחות הזמנים, על המשפחתיות ועל הנפש, יוצרים מצב בו הקטע של ״ה – להתאמן״ נראה כחלק הקל של העניין. כבר בתחילת הדרך היה ברור, לטל ולי, שיש מספר מסגרות אותם אנו חייבים לשמר על מנת לשמור על שפיות משפחתית. תקשורת עם הילדים, אוכל נורמאלי, ארוחות משותפות, מעקב אחרי לימודים ובתי ספר ובאופן כללי, התנהלות של זוג הורים שפוי שבאופן ספונטני החליט לעשות משהו לא כל כך שפוי. תוכנית האימונים שלנו בנויה באופן הדרגתי. סרגל המאמצים מחושב ומותאם ויחד עם זאת, בכל פעם שאני מגניב הצצה בתוכנית העתידית, אני מטיל ספק ביכולת שלנו להגיע לאותה מדרגה (תנסו אתם לבהות בסוף שבוע של שבע שעות על האופניים, שעתיים וחצי ריצה וחמישה קילומטר בבריכה…). התהליך בבית די דומה, האין זמן, שהולך ומקצין, הופך אותנו למכונה שמריצה כביסות, מדיחי כלים, בישולים, ניקיונות ושאר מיני ירקות ביעילות שלא חלמנו שאנחנו מסוגלים לה. אזור המטבח שלנו, בשעה תשע בערב, נראה כמו חמל של צוללת. כניסות, יציאות, סכינים, מחבתות, ארונות ודלתות, הכל מכוונן ומתוזמן. תנועה אחת לא במקום ומישהו סוגר עליך ארון, קוצץ לך אצבע או מפעיל עליך טוחן אשפה…
בנקודה זו אני חייב לחזור אחורה שנייה ולתקן רושם שגוי אותו אולי יצרתי. שלושת המפלצות הם בעצם לא כל כך מפלצות. הילדים קלטו, בשלב די מוקדם בחייהם, שספורט מהווה חלק מרכזי מהוויית ביתנו. הם גם למדו שלנסות חייבים ושלעשות כלום זו לא אופציה. נכון להיום איתי כבר עשה כמה תחרויות טריאתלון, שחר שוחה ועומר עושה קצת מכל דבר. מעבר ״לכושר הוא אושר״, הפלטפורמה הזו גם יצרה רקע לשפה ולז'רגון משותפים. הילדים מבינים את משמעות הקושי הפיזי והעייפות. לא כי אנחנו נמסים להם מול העניים (ואנחנו לא…), אלא כי הם היו שם, כל אחד ברמתו, וקל להם להתייחס ולהתחשב (ויעידו על כך הטוסטים עם הגבינה הצהובה, כוסות השוקו ושקיות הקרח שחיכו לנו על השולחן כבר מספר פעמים בסיום אימוני האינסוף של ימי שבת).
חזרה לאימונים, החלק הקשה, (בעיניי) ב- 44 השבועות שמובילים לאריזונה, הוא ללא ספק השגרה. כל אחד מהשבועות מסתיים בסוף שבוע עמוס שבדרך כלל כולל איזה שהוא פיק (פעם זה לעבור את קו חצי המרתון בריצה, פעם את קו מאה המייל ברכיבה וכו'). כל מתחרה מכיר את תופעת הפוסט רייס בלוז – Post Race Blues (נפילת המתח ותחושת הריקנות שאחרי תחרות גדולה). מה שקורה לנו, בתחילת כל שבוע חדש, זה מיני פוסט רייס בלוז ומבלי שתהייה לנו ההזדמנות לעשות את הקאט המתבקש. לעלות על האופניים לאימון מהירות בדופק גבוה (טריינר של שעתיים), או ליפול למים לאימון נפח של 4 קילומטר, 36 שעות אחרי ששברת שיא מרחק או מאמץ כזה או אחר, זה סיוט לא קטן. כאן בא לידי ביטוי אחד היתרונות הגדולים של להתאמן ביחד. ״הקשה ביחד״ הופך את הקשה לטיפה פחות קשה. הבעיטה בתחת (שאותה אנחנו מחלקים האחד לשני מידי פעם), לצד החיוך והחיבוק (שגם אותו ניתן לראות במחוזותינו), ממי שחווה בדיוק את מה שאתה חווה, עושה את ההבדל והופך את המגעיל של היום למורשת הקרב של מחר…
בעיניי, איש ברזל, הוא האתגר הכי אישי ובו זמנית הכי לא שיש. שגרת האימונים לוקחת אותנו למסעות ארוכים על הכביש ומסעות ארוכים לא פחות בתוך הראש. ההתמודדות בזמן אמיתי, עם הלחצים הפיזיים והנפשיים הכרוכים באימונים ובתחרויות, היא בינך לבין עצמך. תעמוד במטרות שהצבתה לעצמך או שלא (ואם לא, אתה יכול לבוא בטענות רק לעצמך). היכולת שלנו, שלא לגרור את העייפות, הכאב ולפעמים גם התסכול, ליומיום שלנו מול הילדים והסביבה היא עוד אתגר משמעותי שכבר לא מתחיל ונגמר בינינו לבין עצמנו אבל עדיין, תלוי בעיקר בנו (ונחשב עבורנו ייהרג ובל יעבור, אם אתה לא מסוגל להתאמן ולהמשיך להתנהג כמו בן אדם, אל תתאמן…). העניין הוא שההחלטה ללכת על מסע איש הברזל מצריכה גם גיבוי ותמיכה אקטיביים של המעגלים הסובבים אותנו, אין תמיכה, אין מסע. בלי סבתא גליה והתמיכה היומיומית שלה אין מסע. גם בלי נטע-לי, שגרה שתי דקות מאיתנו ושמחזיקה כוננות טלפונית מול הילדים בימי שבת בבוקר (כשגליה לוקחת אפטר…), וכשאנחנו מדוושים במרחק של 70-80 ק״מ מהבית, אין מסע. ובודאי שבלי ההתחשבות והחיוך של הילדים, אין מסע (והרשימה עוד ארוכה…).
אני מניח שמה שאני מנסה לומר זה שלפני כל דבר אחר, טל ואני בעיקר, צריכים לומר תודה. צירוף המקרים המדהים הזה, שנינו מסוגלים למאמץ, שנינו אוהבים את הספורט, שנינו סובלים האחד את השני מספיק כדי לעבור את זה ביחד (ובהקשר זה, אחד הסטיקרים הכי מוצלחים של סצנת הטריאתלון כאן אומר ״אני מוכנה לשכב איתך אבל לא להתאמן איתך…״), שווה תודה ענקית. תוסיפו על זה את הילדים, המשפחה והחברים, כל אחד בגזרתו, שמגבים אותנו יום, יום, שעה, שעה ונראה לי שאפשר לבטל את המנוי למפעל הפיס, הרי זוכים רק פעם אחת ונראה לי שאת שלנו כבר קיבלנו.
אז זהו להפעם, מקווים לחזור בשבוע הבא ולספר על המשך המסע ועל מה שעובר עלינו, 9 שבועות לפני אריזונה.
טל ויובל בז'רנו
מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא
רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
קישורים: טריאתלון, אופניים, איש ברזל, ישראמן, אני כאן בגלל אישתי חלק ראשון , אני כאן בגלל אישתי חלק שני
