העלייה למעבר ההרים הסטלוויו (Passo Dello Stelvio) נראית אימתנית וקשה יותר מכל עלייה שכבשתי ברכיבה על אופני היד שלי ומרגש במיוחד היום בו אני מתכנן לטפס ב-9 ביוני השנה, 17 שנה בדיוק מהתאריך בו נפגעתי בתאונת דרכים. תאונה ששינתה את חיי וגררה איתה אשפוזים במשך כשנתיים וחצי, מאה אחוזי נכות ולאחר מכן התמודדות עם חיים חדשים ומאתגרים שלא הכרתי קודם.

עוד כתבות בנושא
"די! מספיק! אני נכנע! הידיים כואבות, השרירים נשרפים וכל פידול שלי הוא כפול"
"אני לא רוצה קטגוריה אני רוצה לסיים איירונמן, לא רוצה הקלות בשום דבר"
בלי רגל ועם טונות של מוטיבציה עשה שלשה בישראמן גרמין

בשבריר שנייה החלום התנפץ

הרכיבה על אופני היד היתה חלק מתהליך השיקום הארוך. פתאום היה לי למה לחכות. על מה לחלום. עבורי הרכיבה היא הרבה מעבר לפעילות גופנית. למעשה כשכואב לי, כשאני עצבני או סתם צריך להתמקד אני יוצא ל"נשום" על האופניים. הייתי בהיי, הרגשתי שאני על גג העולם. הייתי במקום ממש טוב והתחושה היתה שהצלחתי להתגבר על כל הקושי והמגבלות הפיזיות. ואז, ערב לפני התחרות, באימון אחרון על המסלול האולימפי, בשבריר שנייה, החלום התנפץ! כל אותם הרסיסים שאספתי אחד אחד במאמץ רב במשך שנים התפזרו שוב לכל הכיוונים כשניידת משטרה סינית חצתה את המסלול (שהיה סגור לצורך האימונים) בזמן שאני שועט במהירות. לא היה לי סיכוי לברוח וכך התנגשתי בניידת המשטרה והתעוררתי רק למחרת בבית החולים.

"הרכיבה על אופני היד היתה חלק מתהליך השיקום הארוך. פתאום היה לי למה לחכות. על מה לחלום" | צילום: עומר לוי

לא חלמתי שאחזור לרכוב. איבדתי את האמון בעצמי ובסביבה. איבדתי את התקווה. איבדתי את הטעם להתמודד עם החיים. שוב ציפה לי תהליך שיקום ארוך ומתיש ולי כבר לא היה את הכוח. אבל, עם המון תמיכה מהמשפחה והסביבה הקרובה אספתי את השברים והתחלתי לרכוב. לאט. בשביל לנשום, לא בשביל להתחרות. לאט לאט השתקמתי וב-2010, לאחר שסיימתי לרכוב את הטור דה ישראל, כשנשארו רק שנתיים לאולימפיאדה בלונדון ומעט מאד סיכוי החלטנו ערן כספי, המאמן שלי באותו הזמן ואני שננסה לסגור מעגל ולזכות בכרטיס ההזמנה לאולימפיאדת לונדון 2012.

"הרגע המאושר שבו שמעתי את הכרוז מכריז 'נתי גרוברג מישראל – אתה איש ברזל!' והאסימון נפל" | צילום: עומר לוי

הנכה היחיד בין אלפי המשתתפים

חזרנו לאימונים מתישים ולתחרויות בחו"ל במטרה להשיג את הניקוד שנדרש ולאחר כשנה קיבלנו את הטלפון המיוחל, יש כרטיס. ללונדון הגעתי במטרה לתת את כל מה שאני יכול וכך היה. סיימתי במקום ה-7 ולאחר מכן פרשתי מהנבחרת וחיפשתי אתגר חדש, משהו שיאתגר גם את הכוח המנטאלי שלי ולא רק את הכוח הפיזי ונרשמתי בליווי ותמיכה של איציק צדיק, חבר יקר, לתחרות איש ברזל בקופנהגן שבדנמרק, שם הייתי הנכה היחיד בין 3,200 משתתפים במסלול המלא ובמשך 13.5 השעות של התחרות לא הפסקתי להתרגש. האדרנלין זרם בגוף, הגשם והקור לא הפריעו לי, התחושות היו מטורפות, צעקות של הקהל שמעודד מסביב והשיא, הרגע המאושר שבו שמעתי את הכרוז מכריז "נתי גרוברג מישראל – אתה איש ברזל!" והאסימון נפל. עשיתי את זה!

"העלייה נראית אימתנית וקשה יותר מכל עלייה שכבשתי ברכיבה על אופני היד שלי" | צילום Gabri80

במשך כל השנים, אחרי התאונה הראשונה, האשפוז, ניתוחים מצילי חיים, השיקום, התאונה השנייה, החיים שנזרקו שנים לאחור והשיקום הנפשי עברתי במקביל תהליך עם עצמי (והאמינו לי שמה שקראתם עד עכשיו מתאר קמצוץ מרכבת ההרים המטורפת של חיי), בתוך תוכי עלו הרבה שאלות והבנתי ששום דבר כנראה לא קרה סתם. זכיתי להבין שהחיים הכינו אותי. הכינו אותי לעזור לאחרים.

בצעירותי לא חלמתי להשפיע, אני לא אחד שמשמיע את הקול שלו בכל הזדמנות. אפילו לא תמיד מביע דעה. ואני מודה שכשנועם עוז סתר, במאי ובועז רבינוביץ', צלם – שני אנשי מקצוע מוכשרים ובעלי לב ענק, פנו אלי עם הרעיון לעשות סרט דוקומנטרי, הייתי קצת בשוק. לקח לי זמן להרים את הכפפה, אבל הבנתי שלמרות הקושי הגדול, אני חייב להתחיל להיחשף, להביע דעה, לשתף בסיפור שלי. למען אחרים. להעניק להם השראה וכוח להתמודד עם האתגרים בחיים. הסרט יתאר את מסע חיי המאתגר ורצוף עליות וירידות (תרתי משמע) ושיאו יהיה המסע והטיפוס בעזרת הידיים בלבד למעבר ההרים סטלוויו.

"בצעירותי לא חלמתי להשפיע" | צילום: עומר לוי

אני מרגיש שההר שאותו אני עומד לטפס בעזרת הידיים הוא לא רק האתגר האישי שלי, הוא מסמל את האתגר של כל אחד ואחת בכל תחום בחיים. האימונים הפעם שונים מכל מה שהכרתי, פתאום לא חשובה המהירות אלא הכוח.

באופני – יד שלא כמו באופניים רגילים, מערכת ההנעה היא מקדימה ובגלל שרוב המשקל מאחור, יש עליות בהן אני מוציא המון אנרגיה והגלגל פשוט מסתובב במקום, כמו שקרה לי בגראן פונדו ים המלח האחרון כשמעלה עקרבים היה קרוב להכניע אותי בעקיצות הכואבות והמתישות. האימונים סיזיפיים וניב ליבנר, המאמן/אינקוויזיטור לא מוותר ומפתיע באתגרים חדשים. לפעמים אני רואה את תכנית האימונים ותוהה האם היא לא מיועדת למישהו אחר? אבל בכל זאת ניגש לאימון בנחישות והחלטה שהעבודה חייבת להיות מבוצעת על הצד הטוב ביותר כי יש מטרה, מטרה חשובה ואם אצליח להגיע ולנגוע אפילו באדם אחד, לתת לו תקווה, לגרום לו לקבל החלטה לצאת, להתמודד ולנסות, עשיתי את שלי.

אז ב-9 ביוני אני אחגוג יום הולדת שני במעלה הר שנחשב בפני רבים כאתגר מרתק ואשמח אם תצטרפו אליי ותלוו אותי כל הדרך למעלה.