סיפור המרתון שלי מוקדש באהבה רבה ל:
• הורי היקרים מוטי ונאווה הלפרין. לפני 42 שנים הבאתם אותי לעולם ומאז אתם מלווים אותי באהבה גדולה. לפעמים מקרוב, לפעמים מרחוק, אבל תמיד נתתם לי את ההרגשה שיש לי בית חם ואוהב לחזור אליו ושלעולם לא תעזבו אותי.
• נעמי ועמליה בנותיי הנהדרות. אתן שמלמדות אותי בכל יום מחדש את משמעותה האמיתית של המילה "אהבה". אני אוהב אתכן, אתן בדיוק הילדות שרציתי שיהיו לי. מוכשרות, חכמות ובעיקר טובות לב. בכל לילה לפני שאני הולך לישון, אני מסתכל עליכן ומרגיש שאני מיליארדר.
• אלון אולמן. תודה מעומק הלב על הזכות הגדולה ללמוד ממך בכל יום בשלוש השנים האחרונות. תודה על ההשראה, התמיכה, החברות ובעיקר על האהבה הגדולה שאני חש ממך בכל יום. יש לך חלק עצום בהישג הזה.
• מיכל אשתי האהובה. אין סיכוי שהייתי משיג את היעד הזה לולא סימנת לי את הדרך באותיות זהב. תודה שאת קיימת בחיים שלי. את האוצר הגדול של חיי. אוהב אותך מאוד.

הראש שלי מכוון למטרה אחת בלבד, ריצת מרתון. צילום: באדיבות אופיר הלפרין

"טוב" אמר "הרהור עמוק", "התשובה לשאלה הגדולה…"
"כן?!"
"על החיים היקום והכל…" אמר "הרהור עמוק".
"כן!…"
"היא…" אמר "הרהור עמוק" ועשה אתנחתא קלה.
"כן!…"
"היא…"
"כן…!!…??"
"ארבעים ושתיים" אמר "הרהור עמוק" בשלווה מלכותית אינסופית.
זמן רב עבר עד שדיבר מישהו.
מתוך "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", מאת דאגלס אדמס

קו הזינוק

9.1.2015, טבריה, 7:30 בבוקר, קו הזינוק למרוץ המרתון, 2,400 רצים, 3 מעלות בחוץ, 50 מעלות בפנים, התרגשות גדולה, מוכנות, דריכות, ריכוז גבוה. מסביב המולה, צבעים, קולות, וכרוז שצורח את שמות המפרסמים של האירוע.
ואז, כאילו יד גדולה מסובבת את כפתור הווליום החיצוני ומשתיקה את כל הרעשים מסביב. שקט, דממה, אני שומע את דפיקות הלב והנשימות שלי ושלווה פנימית ממלאת כל חלק בגופי. אני מביט על כל ההמולה כאילו אני מתבונן מהצד, מסתכל על עצמי בנוהל צופה, מכף רגל ועד ראש.

הגוף שלי מוכן, הראש שלי מכוון למטרה אחת בלבד – ריצת מרתון מלא. הראשון בחיי. מטרה שנראתה דמיונית לפני קצת יותר משנה. אל מול עיני רצות אלפי תמונות ורגעים של קושי, אתגר ותסכול מהפציעות הרבות בדרך, דרך המאמצים הגדולים, ההתמדה, הדבקות במטרה, אימוני הכושר, החיזוקים האינסופיים לברכיים, הריצות הארוכות כהכנה למרתון, הבקרים הקרים והמוקדמים, העליות הקשות, המישורים הארוכים, השעות הרבות שבהן רצתי בשדות ובהרים, ומאות הק"מ שעברתי ברגליים שלי כדי להגיע לנקודה הזו.

חיוך גדול מתפשט על הפנים שלי | צילום: באדיבות אופיר הלפרין

חיוך גדול מתפשט על הפנים שלי. לא יכול למחוק אותו. אני לוקח את שתי ידי, מניח אותן על הפנים, מעביר אותן לאף ולפה, מצמיד אותן, שולח מבט למעלה ונושא תפילה חרישית. תפילה שיש בה הרבה הודיה והוקרה, וגם בקשה מעצמי להיות חזק ומרוכז לאורך כל הריצה. כפתור הווליום מסתובב חזרה, וההמולה והרעש חוזרים להקיף אותי. מביט ימינה ושמאלה, משחרר את השרירים, הכרוז קורא בקול: "10 , 9 , 8 , 7 , …… 2 , 1 צאו לדרך!".
יוצאים…

זיכרון ילדות

כשהייתי נער, וגם בחור צעיר, אהבתי לחכות ליום האחרון של האולימפיאדה. התחרות האחרונה היא ריצת המרתון שמסתיימת בכניסה מרגשת של הרצים לאצטדיון. אהבתי לשמוע את הניתוחים של ד"ר גלעד ויינגרטן לצד הקריין. הפרטים על הרצים ועל הריצה סיקרנו אותי. הבנתי מהר מאוד שמדובר בסופרמנים מודרניים ובגברים ונשים שרצים במהירות שאדם רגיל לא יכול לקלוט ולקבל. גם המרחק נראה לי אינסופי. לרוץ 42 ק"מ? פטרתי את עצמי במחשבה שיש בעולם אנשים מטורפים, ולפחות הם מתעלים את זה לעולם של ספורט. אפילו לחלקיק של שנייה, לא דמיינתי את עצמי רץ בריצה כזו. מחוץ לסקופ במרחקים שלא ניתן להעריך בכלל. שנות אור.

התחלה

אוקטובר 2011 אני מגיע לסדנת 'קוד המנצח' ומתוודע לראשונה לאלון אולמן ועולם ההתפתחות האישית של 'קוד המנצח'. לא ארחיב בסיפור האישי הזה, רק אספר שבסיום הסדנה קרו שני דברים הרי גורל עבור משפחתי – מיכל אשתי נרשמה לקבוצת ריצה והתחילה לרוץ, ואני התקבלתי לנבחרת 'קוד המנצח' לתהליך התפתחות של שנה.
באתי לנבחרת לשנות, ללמוד, לצמוח, לעשות, לעלות למגרש המרכזי של החיים. לא באתי לנבחרת כדי לעסוק בספורט, הייתי ספורטאי רוב חיי. לכן כאשר שמעתי את הדיבורים הרבים על ריצה ועל ריצות למרחקים ארוכים, התעלמתי מהם.

באותה תקופה רכבתי הרבה על אופני ההרים שלי והייתי מאוד מסופק ומרוצה מכך. אני יכול לספר שאפילו קצת זלזלתי ברצים. היה לי זיכרון לא טוב מריצות ההכנה לקראת הצבא ובתיכון. אבל, כמו שאני יודע היום, 'סביבה חזקה מכוח רצון', והסביבה של הנבחרת וכמובן מיכל שקמה שלוש פעמים בשבוע בשעה 4:30 כדי לרוץ, עשו את שלהם והחלטתי לנסות לרוץ קצת.

הצצתי, ונפגעתי. תרתי משמע. לימים הבנתי שעשיתי את כל הטעויות האפשריות של אדם שרוצה להתחיל לרוץ והוא כבר לא נער צעיר. לא לקחתי מאמן, לא הצטרפתי לקבוצה, לא קראתי יותר מידי מאמרים, פשוט התחלתי לרוץ. הרי הייתי בצבא, וכבר רצתי פעם 10 ק"מ (20 שנים קודם לכן), ובכלל אני מבין בספורט וכדי לרוץ צריך רק מכנסיים קצרים ונעלי ספורט…

ההתחלה היתה קלה ומבטיחה, ובאמת מצאתי את עצמי רץ, שמח ומאושר בשדות של עמק זבולון. במהירות העליתי את מספר הק"מ ואחרי מספר שבועות הגעתי בקלות נטולת מאמץ לריצות של 10 ק"מ. לא היה לי מושג שיש פער אדיר בין יכולת השיפור של מערכת הלב והנשימה, לבין הצורך של העצמות, הגידים והרצועות להתחזק לקראת ריצות למרחקים ארוכים.

בעקבות יוזמה שעלתה בנבחרת, נרשמתי למקצה ל-10 ק"מ ריצה במרוץ התרמה מיוחד למען "מלאכיות הדממה" (בנות שלוקות בתסמונת רט) שנערך ברמת אביב. היתה לי ריצה מצוינת עד ש-300 מ' מהסיום, שמעתי פתאום "קנאק" חזק, הברך שלי הסתובבה בחוזקה ואני נעצרתי במקום. הבנתי מיד שקרה משהו לא טוב. המשכתי לרוץ עם כאבים עד לקו הסיום. מהר מאוד הגיעה האבחנה, קרע גדול במיניסקוס של ברך שמאל. בדיקות, המתנה לניתוח, ניתוח, מנוחה, פיזיותרפיה והרבה זמן שעובר.

באתי ליהנות מהריצה | צילום: באדיבות אופיר הלפרין

ואז הגיע הדורבן

בצר לי, עזבתי את עולם הריצה וחזרתי לעסוק בדברים אחרים. החלטתי לנצל את הזמן כדי לחזק את הברכיים שלי בחדר הכושר וברכיבות האופניים. אחרי תקופת התאוששות ארוכה, חזרתי לרוץ. התחלתי לאט, והתקדמתי. עדיין לא הצטרפתי לקבוצה ולא לקחתי מאמן, החלטתי להיזהר ולהתקדם לאט. הכל עבד לפי התכנית, התחזקתי, הגדלתי את מספר הק"מ ואפילו נרשמתי למרוץ חצי מרתון במהלך המכביה בר"ג. לקראת התחרות גם חברתי למאמן ריצה וקיבלתי ממנו תכנית אימונים. ואז, באחת הריצות למרחק 15 ק"מ התחילו לי כאבים מטורפים בכף רגל שמאל. כל צעד וכל דריכה על הרגל היו כאבי תופת. שוב, בדיקות ואבחנה שגרתית – דלקת ברצועה התחתונה של כף הרגל שמחייבת הפסקת ריצה ומנוחה. במהרה התוודעתי לאחת מפציעות הריצה הנפוצות והאיומות ביותר, ולחיה השנואה ביותר על רצים – הדורבן.

טיפולים כואבים בטירוף, התעסקות בלתי פוסקת שכוללת גלגול כף הרגל על קרח, כדורי טניס ומערוך (כאבי תופת, האמינו לי). המון טיפולים, כסף רב והזמן עובר ושום דבר לא עוזר. נאלצתי לקבל זריקת קורטיזון שהעבירה את הכאבים במהירות, אבל לא פתרה את הבעיה. ברגע שחזרתי לרוץ, חזרו הכאבים ואיתם הדלקת. את הזמן האבוד ניצלתי כדי לחזק את הרגליים, הברכיים והגוף. ראיתי בזה ניצול נכון של הזדמנות ושל הזמן. ובינתיים מסביבי, כאילו כל העולם חוץ ממני רץ, משיג יעדים, מגדיל מרחקים, כובש פסגות ותחרויות.

מיכל אשתי התקדמה בצעדים קטנים ונכונים, הגדילה את מרחקי הריצה שלה, נהנתה מאוד מהדרך וכבר היתה רשומה למרוץ המרתון של טבריה ב-10.1.2014. לצד הפרגון וההערכה למיכל וגם לאנשים בנבחרת "קוד המנצח", חשתי גם צביטה בלב. בכיתי על מר גורלי. זכור לי בעיקר רגע אחד חזק – שעת צהריים, אני בסיום אימון בחדר הכושר של קיבוץ שער העמקים, עושה מתיחות לכף הרגל אחרי גלגול הרגל על המערוך… אני יושב, מעסה את כף הרגל שלי, מסתכל למעלה בתסכול עמוק ומבקש בקשה קטנה. לא רוצה מרתון, לא רוצה חצי מרתון, רוצה שיעברו הכאבים ואוכל לרוץ שלוש פעמים בשבוע 10 ק"מ. זה הכל.

באותם ימים בדיוק מצאתי באינטרנט תרגיל יוגה מיוחד שיכול לעזור לדלקות בכף הרגל, ובאופן פלאי, שלושה שבועות אחר כך, הכל עבר. כאילו לא היה. כל הדלקת והכאבים. זה היה הסימן עבורי שהגלגל מתהפך. חזרתי לרוץ. לאט ובסבלנות. המשכתי לחזק את הגוף והברכיים. ליוויתי את מיכל בגאווה גדולה בהכנות שלה למרתון וכמובן במרוץ וחזרתי לעניינים. לאט לאט התקדמתי, הקפדתי על כל פרט קטן וכמובן על החיזוקים ובמארס 2014, ביום ההולדת ה-42 שלי, הענקתי לעצמי ריצת חצי מרתון ראשונה בשדות העמק. הייתי גאה בעצמי מאוד. היה לי חלום לרוץ בגיל 42, מרתון של 42 ק"מ, אבל במסגרת הנסיבות הרגשתי בר מזל שהצלחתי לרוץ את חצי המרחק.

המשכתי לרוץ ובהתייעצות עם מיכל, החלטתי שאני נרשם למרתון טבריה 2015. נפגשתי עם מאמן, קיבלתי תכנית אישית, רצתי את ריצות האימון הארוכות ביחד עם קבוצת רצים, תמכתי את תקופת האימונים בביקורים קבועים אצל הפיזיותרפיסט המדהים שלי (מתן שדות האלוף שאני חייב לו הרבה על הטיפול המסור והמקצועי והאבחנות המדויקות). הקפדתי על תזונה, רכשתי ציוד איכותי לריצה והתמסרתי ליעד הגדול הזה. במשך 5 חודשים קמתי 4 פעמים בכל שבוע בשעה 4:30-5:00 לריצה וכמובן ריצת נפח ארוכה בשבת. בימים שבהם לא רצתי, ביצעתי תרגילי חיזוק מיוחדים כולל ביצוע מאות סקוואטים על קרש שיווי המשקל המיוחד שלי שמחזק את הברכיים ושרירי הליבה.

רצתי מאות ואולי אלפי ק"מ ולמען האמת, נהניתי מכל רגע. מכל ריצה. לא עברתי שום משבר או קושי בריצה. לרגע אחד לא רציתי להפסיק ריצה באמצע. ראיתי את עצמי חוצה את קו הסיום בטבריה עם ידיים מונפות אל על והייתי ממוקד במטרה כמו קרן לייזר. זינקתי מהמיטה בבקרים לקראת הריצה, לא החמצתי אף ריצה או אימון, רצתי גם בתל אביב בימי הסדנאות של 'קוד המנצח'. קמתי בתל אביב בשעה 4:00 ויצאתי לריצות של 15 ק"מ לכיוון יפו, גם בקור ובחושך מוחלט. הבנתי לעומק והלכה למעשה את כל המשפטים הגדולים של ההצלחה, ההתמדה והדבקות במטרה.

"הרגשתי שאני הופך להיות ראוי ליעד"

זכרתי שמה שחשוב זה לא היעד, אלא מי שאני הופך את עצמי להיות בדרך להשגת היעד. ובאמת הרגשתי שאני הופך להיות ראוי ליעד שאני עומד להשיג. הפכתי להיות מומחה בתזונה נכונה למרתון, ובכל מה שנמצא מסביב לריצה עצמה. בשבועות האחרונים שלפני המרתון, אמרתי למיכל שאני מרגיש עצמה גדולה וביטחון גדול בגוף שלי. רצתי את המרחקים הגדולים בריצות ההכנה בקלות נטולת מאמץ ונהניתי מהם מאוד. ידעתי שהמטרה נמצאת בהישג ידי ועלי להישאר מרוכז ומפוקס ולא לעשות טעויות של הרגעים האחרונים.

לא הייתי מסוגל אפילו לדמיין את עצמי עושה את הדרך הזו | צילום: באדיבות אופיר הלפרין

שלוש ריצות מכוננות היו לי בדרך להשגת היעד: ריצת 30 ק"מ על המסלול בטבריה – ריצה בגשם, ו-4 ק"מ אחרונים שפשוט לא נגמרים. פעם ראשונה שרצתי עם כוח הרצון יותר מאשר עם הכוח של הגוף. בסיום הריצה אמר לי המאמן, משפט חשוב – "במרחקים כאלו, אנחנו מתחילים לתת כבוד למרחק הגדול של ריצת המרתון".

ריצת 33 ק"מ בעמק: התחילו לי כאבים מציקים בעקב ימין שהתגברו בימים שלפני הריצה. מתן הפיזיותרפיסט היה בחו"ל ובהחלטה שהיתה עבורי קשה מנשוא, החלטתי לוותר על הריצה ולתת לגוף לנוח מספר ימים. זה היה קשה, אבל ידעתי שזהו הדבר הנכון בהתחשב במטרה. ואכן, מתן חזר, אבחן את הבעיה, חבש את כף הרגל בטייפ והכאבים עברו תוך מספר ימים. זה היה שיעור גדול וחשוב עבורי על כך שלפעמים עדיף לוותר על יעדים משניים בדרך להשגת היעד הגדול והמרכזי.

ריצת 34 ק"מ בגבעת עדה: בחרתי שלא לרוץ עם הקבוצה את הריצה הזו והצטרפתי לחבר טוב בקבוצת ריצה באזור. 2 הקפות של מסלול הענבים ועוד 2 ק"מ בפתיחה. מזג אויר מושלם, ריצה מדהימה שבסיומה הרגשתי כל כך טוב וחזק שחשבתי ברצינות לרוץ עוד 8 ק"מ ולסיים את פרויקט המרתון. בסוף הריצה הזו ידעתי באופן חד וברור שאני מוכן.

שבוע לפני המרתון

לפני שנרשמתי למרתון טבריה, הזהירו אותי ממזג האוויר. אמרו לי שיכול להיות קר מאוד ולפעמים גם חם מאוד ומזג האוויר לא יציב בתקופה הזו. לא היו לי הרהורים. האמנתי בכל ליבי שלכבודי, מזג האוויר יהיה יפה ושמשי. ביום שישי בשבוע שלפני המרתון, הבנתי שכל תקוותיי למזג אויר טוב מתבדות ועל ישראל מתרגשת ובאה מערכת מזג אוויר חורפית, קשה וארוכה מאוד, שתתחיל ביום שלישי ותישאר עד יום ראשון שלאחר מכן. התאכזבתי, הרגשתי שמישהו החליט לקלקל לי את החגיגה. אין לי בעיה לרוץ בגשם, אבל לרוץ בסערה ובקור זה לא נעים. הדבר הגרוע ביותר במרתון טבריה הן הרוחות החזקות בצד המזרחי של הכנרת (ארץ השארקיות). לא הרשיתי לעצמי להתבאס לאורך זמן ומהר מאוד התחלתי לשאול את עצמי "מה מעולה בזה?" ואפילו מצאתי מספר קטן של תשובות – אחת התשובות שחיזקה אותי היתה שמדובר במרתון מיוחד. שיהיה מה לספר לנכדים.

הימים שלפני המרוץ עברו בעצלתיים. תכנית האימון חייבה ריצות קצרות מאוד, והרבה מתיחות ושחרור לשרירים. הדבר הזה השאיר לי הרבה זמן להתעסק בדבר הכי פחות נעים, במזג האוויר. מעולם לא עקבתי בצורה כל כך מדויקת אחר מזג האוויר הצפוי בטבריה, ועוד בחלוקה לשעות. הסתמן שהסערה הגדולה נכנסת להפוגה קלה בבוקר יום שישי, למשך כמה שעות ואחריה מתחדשת בעצמה גדולה. באופן מפתיע לטובה, אלו היו בדיוק השעות של המרתון. התחזית דיברה על קור קיצוני, אבל ללא רוחות (שוב היה לי קל למצוא – מה מעולה בזה). קראתי את כל המאמרים על ריצה בקור וקיבלתי טיפים חשובים. הגוף משקיע מאמצים בלחמם את עצמו והכוח עלול להיגמר מוקדם מהצפוי. הפתרון – ביגוד חם, הכפלה של מספר הג'לים וכדורי המלח, ואכילה לפני ותוך כדי המרוץ. קניתי חולצת ריצה תרמית מעולה, כפפות, כובע לחימום הראש ומספר חטיפי אנרגיה. ידעתי שמזג האוויר בחוץ כבר לא משנה (יהיה קר מאוד), מה שחשוב זה מזג האוויר הפנימי שלי (חם, לוהט). זהו, תמו ההכנות. לילה קצר ונוסעים לטבריה.

יום המרוץ

6:00 בבוקר אני מגיע עם האוטו לטבריה. על החלון אני רואה שנופל לו ברד רך מהשמיים שלא מסמן טובות. הכל רטוב וקר מאוד. אני מחליף בגדים באוטו, חובש את כף הרגל ולפתע אני שם לב שחבשתי את הרגל הלא נכונה…. הסרתי את התחבושות וחבשתי מחדש את כף הרגל הימנית שלי. סימנתי לעצמי את הנקודה הזו כעדות להתרגשות וחוסר תשומת לב. צריך לחזור לריכוז ופוקוס. במלון הקרוב לנקודת הזינוק הספקתי לעשות חימום טוב לגוף ומשם לקראת 7:30, יציאה לקו הזינוק.

המרוץ

"פוקוס ומשמעת, פוקוס ומשמעת", שמעתי את אלון אולמן אומר בתוך הראש שלי.
היתה לי תכנית לריצה וידעתי שעלי לשמור עליה ויהיה מה. הכרוז סופר לאחור, ומזניק את 2,400 רצי המרתון לדרכם. אני לוקח אוויר, מחייך, ויוצא לדרך ל-2 ק"מ בריצה איטית כחימום לשרירים. לא בוער כלום. בראש עוברת לי רק מחשבה אחת – "לא ליפול". היה לי פחד גדול שבטעות אקבל בעיטה קטנה מאחורה ואתרסק על הכביש. 2 ק"מ עוברים בקלות, אני לבוש מעולה, ומרגיש מצוין. שלב א' עבר בהצלחה.

עוברים לקצב המרתון שלי, 6 דקות לק"מ בקצב שיוט. קר מאוד בחוץ, חם מאוד בפנים והנוף של הכנרת לשמאלי והמורדות הירוקים לימיני נותנים לי הרגשה טובה מאוד. 12.5 ק"מ, מגיע הסיבוב לכיוון קיבוץ האון. עברה שעה, אני מרגיש מעולה ואפשר לעבור לשלב ג' – ריצה עם מוזיקה וקטעי מוטיבציה שהכנתי מבעוד מועד. אני מרכיב את האוזניות, ושם את קטע המוזיקה הראשון שהכנתי – הקטע המדהים שהכין אוהד רפאלי הגדול על הנאום של לס בראון. הנה: לס בראון עם מוזיקה של אוהד רפאלי. האנרגיה עולה בבת אחת. חיוך גדול על הפנים שלי. לשמאלי הכינרת, לימיני הרי הגולן, הכביש רטוב, האוויר קר, אני מרגיש מעולה. מביט על הגוף שלי, עושה שוב 'נוהל צופה' ומבין שהמצב מצוין. אפשר להמשיך בבטחה קדימה.

בק"מ ה-17 בערך, אני פוגש את רצי העילית שחוזרים בדרכם אל קו הסיום. הם כבר רצו 25 ק"מ באותו זמן. אמרו לי שזה יכול לבאס אותי, אבל למען האמת, הסתכלתי עליהם בהערכה גדולה וראיתי את המאמץ הגדול על הפנים שלהם. הם באמת נמצאים בתחרות בעוד אני לא מתחרה באף אחד. הסיבוב חזרה לאחר 21.1 ק"מ היה מעודד וממריץ. ברגע שהסתובבתי הרגשתי שרצתי כל הדרך מול רוח קלה שעכשיו נמצאת בגב שלי. הורדתי את הכפפות, ואת כובע החימום. נוהל צופה קצר, הכל תקין, אני שומר על שגרת הג'לים וכדורי המלח ומרגיש מצוין.

בק"מ ה-23 אני מחליף את המוזיקה לרצועת הריצה האהובה עלי מתוך דיסק שלוש של אלון אולמן ועם המוזיקה הנפלאה של אוהד רפאלי. אני יודע שיש לי עכשיו 45 דקות של אנרגיה טובה. "בוקר טוב" צועק אלון באוזניים שלי. "כל הלילה לא ישנתי. חיכיתי לכם. קומו ומיד היכנסו לתנועה…" איזה כיף. קול מוכר, מרגיע ומעודד.

הק"מ הבאים לקחו הרבה מאוד זמן. באתי ליהנות מהריצה, אבל בשלב כזה, הדרך הארוכה נראית ארוכה מתמיד. הרגשתי מצוין, ויחד עם זאת, ידעתי שיש לי עוד המון זמן לרוץ. הייתי מוכן מנטלית לקושי ולנסיגה במצב הרוח. ידעתי שכל מה שאני צריך לעשות זה להמשיך לרוץ. מצב הרוח ישתנה בקרוב וישוב לאיתנו. לא התרגשתי ולשמחתי גם לא הרגשתי קושי פיזי. הגוף רץ כמו קטר ושום דבר לא יכול לעצור אותי.

הנה בשעה טובה מגיע הק"מ ה-30 והסיבוב לכיוון טבריה. 12 ק"מ אחרונים לפני. גשם טורדני התחיל לרדת וקיבלתי בהשלמה את העובדה שככה תיראה שעת הריצה האחרונה. רציתי להגיע לק"מ ה-36 שאליו הגעתי בריצה המסכמת שבועיים לפני המרוץ. שלוש שעות של ריצה בקור התחילו לתת את אותותיהן. הרגשתי שהגוף שלי רעב והתחלתי לחשב אם נשארו לי מספיק ג'לים וכדורים. התחלתי גם לראות לא מעט אנשים שעוצרים, הולכים וכואבים.

הנה מגיע הק"מ ה-36 ואני עובר אותו בסערה. ההרגשה שלי היא מעולה. מעלי יורד גשם, מימיני מקרוב אגם הכינרת ומרחוק בשמש, הר החרמון לבן ומושלג. תמונה משולמת לריצה. אני מגביר את המוזיקה באזניות ואת קצב הריצה שלי. ק"מ 39, מימיני אני חולף על פני עשרות רצים שהולכים, עומדים עם שרירים תפוסים, יושבים, בצד הדרך. לפתע כמה מטרים לידי מתמוטט רץ בידיים של חברו והרגליים מסרבות לאפשר לו לעמוד. אני מרים את הראש, לוקח אוויר, ומגביר את קצב הריצה. באותם רגעים בדיוק מתחיל באוזניות שלי שיר שפשוט מקפיץ אותי באוויר. הלהיט הגדול של הקיץ מלפני שנתיים – Wake me up – Avicii. הגוף שלי כאילו ממריא למעלה. אני שר את השיר בקול רם וחולף על פני הרצים. השיר מסתיים ואני מחזיר אותו להתחלה.

ק"מ 40, 41, 42 והנה המזלג ושער הסיום. העיניים שלי מחפשות את מיכל אשתי. אני מוצא אותה, שולח לה נשיקה באוויר ועם חיוך גדול נושא את הידיים למעלה וחוצה את שער הסיום.

המוח שלי מתחיל לעכל, אני מרתוניסט

4 שעות ו-12 דקות של ריצה, 42 ק"מ ו-195 מ' עברו והסתיימו בהצלחה. המוח שלי מתחיל לעכל. אני מרתוניסט. אני רצתי מרתון מלא. אני. ניגש לגדר, מתנשק עם מיכל, הולך לקבל את המדליה ויוצא משטח המרוץ. חיבוק גדול, וכניסה למלון לשחרור של השרירים. אני מרגיש מעולה, ללא חולשה, ללא כאבים בכלל. תם ונשלם. מושלם.

תובנות ואנקדוטות

1. החיים הם לא ריצת מרתון: ההקבלה בין החיים לריצת מרתון לא נכונה לדעתי. לריצת מרתון יש התחלה ברורה וגם קו סיום ברור שחוצים אותו כאשר מסיימים. החיים שלנו דומים הרבה יותר לאוסף של ריצות אינטרוואלים קצרות, אימוני עליות, מישורים ארוכים וריצות בקצב משתנה. מי שחושב שהחיים הם ריצת מרתון, מרוכז יותר מידי בשמירה על כוחות, ניהול אנרגיה והגעה בשלום לקו הגמר. מי שמבין שהחיים הם אוסף של משימות בעלות אורכים שונים ועצימות שונה, יכול להתמקד בכל משימה ולהשלים אותה. כמובן יש בחיים גם משימות שדורשות הרבה זמן, תכנון ואורך נשימה כמו במרתון.

2. ציוד טכני: כמה כסף צריך להשקיע בציוד הטכני (נעליים, ביגוד, שעון ריצה ודופק וכו') לקראת ריצת המרתון?
התשובה על כך פשוטה – לפחות חצי מכמות הכסף שהייתם מוכנים לשלם, ברגעים שאתם מאוד צריכים את הציוד הזה.

כמה שוות זוג נעליים ששומרות על כף הרגל ומגינות על הברכיים?
כמה שווה חולצה תרמית שמאפשרת לרוץ בלי לקפוא בקור של 3 מעלות?
ותרמיל למים שנצמד לגוף כמו גופיה ושומר עליך שלא תהיה צמא לאורך כל הריצה?
ושעון ריצה ששומר עליך שלא תחרוג מהקצב?
ועוד ועוד.

אני יכול לומר לכם שבסופו של דבר, קניתי את כל הציוד שניסיתי לחסוך את קנייתו לאורך הדרך. ובכל פעם שקניתי מוצר איכותי, הודיתי לעצמי על כך מאוחר יותר. שווה באמת כל שקל בדרך אל היעד.

3. אורתופד: לאחר הניתוח בברך, הגעתי לאורתופד המומחה שניתח אותי לביקורת והוצאת התפרים. בשיחה איתו, שאלתי אותו אם לדעתו אוכל לרוץ עם הברך לאחר התיקון. הוא הנהן באופן ברור ואמר לי שאין שום סיבה שבעוד מספר שבועות לא ארוץ להנאתי בחוף הים. אמרתי לו שאני רוצה לרוץ למרחקים ארוכים, והוא פתח עלי זוג עיניים גדולות ושאל כמה אני רוצה לרוץ. אמרתי לו ש-5-10 ק"מ בהתחלה. הרופא הסתכל עלי ואמר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים – "בחור צעיר, אם היית רואה את החתיכה שהוצאתי לך מהברך, היית מבין שאין על מה לדבר. תרוץ בים ותיהנה. זה הכל. שכח מזה".

הייתי מודאג, אבל בשיחה עם פיזיותרפיסט מומחה לריצה שטיפל בי לאחר הניתוח הוא אמר לי שהאורתופד לא מבין כלום בריצה. הוא "נגר" שיודע לתקן ברכיים. זה הכל. אם הייתי מקשיב לרופא, בכלל לא הייתי מנסה לרוץ.
שיעור גדול על מה שאחרים אומרים לנו שאנחנו יכולים לעשות.

4. שאלות המנצחים: למי שלא זוכר או יודע, ע"פ מודל 'קוד המנצח', שלוש שאלות המנצחים הם:
א. איך כן?
ב. מה מעולה בזה?
ג. האם זה מקדם אותי?

השאלות האלו ליוו אותי והיו נר לרגלי לאורך כל תקופת ההכנות למרתון. בכל פעם שנתקלתי באתגר ומכשול, רפואי או אחר, מצאתי את הדרך המתאימה להשיג את היעד. להשלים את האימון, להתגבר על הפציעה, להתייעץ עם האדם הנכון. לא הפסקתי לרגע לשאול "מה מעולה בזה?" גם ברגעים של תסכול ומפח נפש. זה חיזק אותי ובדיעבד גם חישל אותי והכין אותי טוב יותר לקראת השגת היעד.

זכורה לי במיוחד ריצת אימון בשבועות שלפני ההכנות למרתון. ריצת עליות במסלול "סובב טבעון" של 12 ק"מ. ק"מ אחד לפני הבית, כשהראש כבר היה במקלחת, מעדתי לצד הכביש המוביל לקיבוץ שער העמקים שבו אני גר. נמרחתי קדימה ובלמתי את עצמי בעזרת כפות הידיים. קמתי במהירות, הסתכלתי על הידיים, הברכיים והמרפקים שהיו מלאי דם, מקולפים לגמרי והנשימה שלי נעתקה. למחרת הייתי צריך להעביר את יום התוכן של הנבחרת, ויומיים אח"כ להעביר עם אלון את סדנת 'קוד המנצח'. עמדתי שם לכמה רגעים, וניסיתי לעכל את המצב.

ואז הגיעה השאלה החשובה שהצילה אותי בן רגע מכל המחשבות הקטנות – "מה מעולה בזה?" ומיד ידעתי שהעובדה שלא שברתי כלום, שלא נפגעתי בפנים או בשניים ושאין לי ספק שהגוף שלי יחלים במהירות, זה מה שמעולה. השלמתי את הריצה, חבשתי את כל הפצעים והכל עבר תוך מספר ימים. הקשבתי גם לאלון שמיד אמר שזו תאונה קלאסית שקורית ליד הבית, כאשר מאבדים ריכוז. מאותו רגע, כשאני מתקרב חזרה הביתה, אני מעלה את הריכוז ושם לב לכל פרט. הלקח נלמד בהצלחה.
5. השראה: אתה לעולם לא יכול לדעת ממי תקבל את ההשראה שתעזור לך לגדול ולהשתנות. ברור שאלון אולמן כמנטור ועם הסיפור המיוחד שלו, היווה עבורי השראה. אבל דווקא ממיכל אשתי, קיבלתי את החומרים שמהם המרתון שלי קרם עור וגידים באמת. היא זו שסללה עבורי את הדרך ואין לי ספק שלולא היא והדרך המופלאה שעברה בדרך לריצת המרתון שלה, לא הייתי מסוגל אפילו לדמיין את עצמי עושה את הדרך הזו. אחרי שראיתי אותה קמה בכל בוקר לריצה, עושה את ההכנות הנכונות, ועוד המון פעולות קטנות שביחד מצטברות לתמונה גדולה של פרטים ומשימות שיש לדעת ולבצע, ידעתי בעצמי מה לעשות. לא היתה כמעט ריצה אחת בתקופת האימונים למרתון שבה לא הודיתי למיכל על כך שחצבה עבורי את המסלול והיוותה עבורי דוגמה והשראה גדולה כל כך.

6. "ריצה למרחקים ארוכים, היא ריצה למרחקים ארוכים": משפט שהמצאתי לעצמי ושדרכו אני מסביר שמי שרוצה לרוץ למרחקים ארוכים, צריך הרבה מאוד סבלנות ואורך רוח.

7. "אין אנשים עם ברכיים דפוקות, יש אנשים דפוקים שלא מחזקים את הברכיים שלהם": את המשפט הזה שמעתי ממאמנת הריצה שרון יוגב שאותה הכרתי בנבחרת 10 של 'קוד המנצח'. ברגע ששמעתי את המשפט הזה, כאילו מישהו היכה בי עם פטיש 5 ק"ג על הראש. כמה פשוט. אני מסתובב בעולם עם סיפור פנימי שהברכיים שלי לא בסדר, במקום לדאוג בכל רגע לחזק את השרירים שתומכים בברכיים. בינגו!

8. מצב הרוח: הדבר המשמעותי ביותר שזכור לי מריצת המרתון, היא התחלופה החוזרת ונשנית של רמת האנרגיה ומצב הרוח בתוך הריצה. ממש מעגל אנרגטי. ידעתי שזה יקרה, אבל הופתעתי מהעצמה. רגע אחד הרגשתי על גג העולם, חזק, בטוח ומלא אנרגיה, ופתאום כמה רגעים אחר כך, אני מבין שנשארו עוד המון ק"מ של ריצה ומתרוקן מאנרגיה. כמה רגעים אח"כ הכל עובר ואני כבר משייט בריצה ללא הפרעה וחוזר חלילה. הבנתי בדיוק מה זאת אומרת 'חוסן מנטלי'. הידיעה הברורה שלי שאחרי הרגעים הקשים, יבואו רגעים טובים והכוחות יחזרו אלי, אפשרה לי לא להתרגש מנפילות האנרגיה שהיו לי. הבנתי שזה אותו דבר גם בחיים. פעם אנחנו למעלה, ופעם למטה. המנצחים יודעים לא לוותר כשהם למטה, ושבמידה וימשיכו, הם יעלו למעלה. זה נותן ביטחון גדול.

9. "מי שמוכן לזחול, לא זוחל בסופו של דבר": באחד ממפגשי הנבחרת, אלון מראה את סרטוני "זוחלות לקו הסיום" ומדבר עליהם. סרטונים קשים לצפייה על רצות איירונמן שהגיעו לאפיסת כוחות ונאלצו לזחול לקו הסיום, תרתי משמע. מהסרטון עולות שאלות רבות. בשורה התחתונה אלון מדבר על המוכנות לשלם מחירים גבוהים בדרך להשגת היעד ועל העובדה שלא חייבים לזחול, אבל אם רוצים משהו, באמת, כדאי להיות מוכנים לזחול כדי להשיג אותו. על קו הזינוק של המרתון ידעתי שאין כוח בעולם שיכול לעצור אותי עכשיו. הייתי מוכן לזחול לקו הסיום אם צריך. ידעתי שזה מעיד על המוכנות הגבוהה שלי.

10. מרתון הוא בסך הכל יעד ספורטיבי: אחרי כל מה שכתבתי כאן, אני זוכר כל הזמן שמדובר בסה"כ ביעד ספורטיבי. יעד מרגש ומרשים, אבל יש עשרות אלפי אנשים שמשיגים אותו מדי שנה. מי שמוכן לשלם את המחיר כדי להגיע אליו, יצליח במרבית המקרים. סיום ריצת מרתון לא הופכת אף אדם למאושר, אם אין לו את שאר התנאים הבסיסיים לאושר. יש רצי מרתון רבים שהם לא אנשים מאושרים, לא חופשיים ויש בחיים שלהם הרבה מאוד סבל. יחד עם זאת ריצת מרתון כחלק מתהליך התפתחות אישית, זו דרך מדהימה כדי לשקף כמעט את כל מה שדרוש כדי להגיע להצלחה ביעד וגם בחיים. בצורה כזו המרתון הופך למאיץ התפתחות וגדילה אישית ובצורה כזו מעלה מאוד את רמת האושר שיש לכל אדם.

לסיכום, אני אוהב את הדרך שעשיתי כדי לסיים את המרתון הראשון שלי. אם מישהו היה שואל אותי לפני שלוש שנים, מה עדיף? להציב יעד ריצה מאתגר כמו מרתון, להתחיל להתאמן ולהשלים אותו תוך מספר חודשים, או לעשות את הדרך הארוכה והמאתגרת שאני עברתי, כולל הפציעות, אי הוודאות, הכאבים והאתגרים הרבים. אני מאמין שהייתי בוחר באופציה הראשונה. תן לסיים, לסמן וי ולעבור הלאה. לא ככה? היום אני יודע שאת השיעורים שלמדתי לאורך הדרך, לא הייתי יכול ללמוד ולהבין שום דרך אחרת. כל שלב בדרך היה עבורי שיעור גדול ועזר לי לגדול בעולמות הפנימיים שלי. להפוך לאדם טוב יותר, למורה מבין יותר, לאבא שנותן השראה גדולה לבנות שלו גם ביכולת להתגבר על אתגרים שבדרך, לבן זוג טוב יותר. לא הייתי מחליף שום דבר בדרך (חוץ מאת מזג האוויר בטבריה ביום הריצה) וזה לדעתי סימן מעולה שפעלתי נכון. בגיל 42, השלמתי את ריצת המרתון הראשונה שלי למרחק 42.2 ק"מ.

"ארבעים ושתיים!" צווח לונקוואל,
"נזקקת לשבעה וחצי מיליוני שנים כדי לספור עד ארבעים ושתיים?!"
"בדקתי זאת בקפדנות מרבית," אמר המחשב, "וזוהי לבטח התשובה הנכונה. אני חושב שהבעיה היא, אם אדבר בכנות, שלמעשה לא ידעתם כלל את השאלה".
מתוך "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", מאת דאגלס אדמס

בארבע שעות ו-12 דקות, בבוקר קר ונפלא ב-9.1.2015 בטבריה, מצאתי גם את התשובה וגם את השאלה….. יודעים מה היא?

נ.ב.
ב־ 2 בנובמבר 1993 סיפר דאגלס אדמס מדוע בחר דווקא במספר 42:
"זו היתה בדיחה. זה היה חייב להיות מספר, רגיל, קטן – ובחרתי בו.
בסיס בינארי, בסיס 13 , נזירים טיבטים – כל אלה הם שטויות.
ישבתי ליד שולחן הכתיבה שלי, הבטתי לעבר הגינה וחשבתי "42 יתאים".
הקלדתי את המספר. "סוף הסיפור".

באהבה גדולה ולחיי המרוצים שבדרך, אופיר הלפרין