"הרעיון: איתן כבר עשה מרתון בברלין ואני בטריאתלון קיסריה. איכשהו נולד הרעיון של טריאתלון בברצלונה – הזדמנות לנסוע לעיר כיפית ולהשתתף ביחד בתחרות בחו"ל. חוויה! אז נרשמנו, הזמנו כרטיסי טיסה, דירה לשבוע ברובע הגותי – ונסענו." רשמים מטריאתלון ברצלונה 2010

מאת:חגי אלעד

כשעשיתי את טריאתלון קיסריה לפני שנה (הטריאתלון האולימפי הראשון והיחיד שלי עד כה) הייתה לי מטרה אחת – להצליח לסיים את הטריאתלון ואם אפשר, לא לסיים ממש אחרון. הפעם רציתי יותר והייתי צריך אתגר חדש – לשפר את התוצאה הקודמת ולשם כך חייבים להתאמן כמו שצריך.

איכשהו בין העבודה, הלחצים, הנסיעות וכל שאר התירוצים, זה לא ממש קרה. על האופניים בקושי התאמנתי, בין השאר בגלל ההנחה שמתיישבים על המושב, מורידים ראש, מדוושים ובסופו של דבר המרחק עובר; עם שחייה ידעתי שאני בסדר, ואף הצלחתי לעשות סדרת אימונים יפה, בבריכה, של הקילומטר וחצי. נשאר עניין הריצה.

הריצה  

מבין שלושת המרכיבים – שחייה, אופניים, ריצה – הריצה קשה ביותר עבורי. העובדה שהיא גם מופיעה רק בסוף התחרות, כשכבר עייפים ושחוקים, הופכת אותה לקשה אף יותר. בקיסריה בשלב הריצה די התפרקתי. איכשהו גררתי את עצמי עד לסיום, אבל לא היו לי קצב או שליטה על הריצה, חוץ מהמוטיבציה הפסיכולוגית לסיים. אז זה לקח 75 דקות ונגמר לבסוף, אבל סימנתי לעצמי שאם אני עושה טריאתלון נוסף, אני אני רוצה ששלב הריצה יהיה לגמרי אחר – שאני אנהל את הריצה ולא להפך. כך שהפעם החלק היחידי שבאמת התאמנתי ברצינות לקראתו היה הריצה. הצלחתי לשפר את השיא האישי שלי בריצת 10 ק"מ מאיזור השעה ל-55 דקות, ובעיקר – להתרגל לריצה של מרחק כזה בקצב כמעט קבוע, ידוע מראש ונשלט. סימן השאלה שנשארתי איתו היה באיזו מידה אצליח בכך גם כחלק מטריאתלון, ולא רק כריצה העומדת בפני עצמה.

האופניים

נזכרנו די מאוחר שצריך להזמין מראש אופניים להשכרה בברצלונה. המארגנים של התחרות לא משכירים אופניים, אבל הציעו מספר חנויות ברחבי העיר. אימיילים וטלפונים לחנויות אלו לא נענו, והיחידה שהשיבה אמרה שהאופניים אזלו. חיפושים נרחבים באמצעות חברים דוברי ספרדית, חברים של חברים, לא-חברים של לא-חברים העלו חרס, עד שלבסוף הצלחנו בחנות אחת להזמין דרך האינטרנט אופניים ספק סבירות. החלטנו שכשנגיע לעיר נבדוק אותן, ואם תהיה בעיה – עדיין יישארו לנו מספר ימים למצוא פתרון. נחתנו ביום חמישי. ביום שישי פקדנו את חנות האופניים, התרשמנו שמדובר בהיברידיות יחסית קלות משקל, במצב מכני מצוין – פתרון לא אידיאלי אבל בהחלט סביר. לקחנו את האופניים לסיבוב בטיילת, התחלנו להיקשר אליהם רגשית, והחזרנו אותם לחנות כדי לאוספם בשבת בצהריים, לקראת התחרות ביום ראשון.

 
הים התיכון
איתן התעקש שנדגום את המים לפני התחרות. זה נראה היה לי מיותר לחלוטין – הים (התיכון, של ברצלונה), הרי, הוא אותו הים (התיכון, של תל-אביב). אבל בגלל ששכחתי בארץ את משקפי השחייה שלי ונאלצתי לקנות חדשים, חשבתי שאותם אכן יהיה כדאי לבדוק לפני התחרות. אז הלכנו לחוף, נכנסנו למים ונכנסנו להלם. הים הוא אכן אותו הים, אבל טמפרטורת המים, כך גילינו, היא עניין שונה לחלוטין. קר.

אחרי ששאלנו כמה אנשים בסביבה הסתבר שבעצם כולם שוחים עם wetsuit ואז התבהר שהדבר הזה שהם הציעו להשכרה באתר התחרות אינו חליפת טריאתלון כמו שחשבתי ולכן התעלמתי, אלא חליפת גומי מלאה, שמבודדת מקור, ושיש להסירה לאחר השחייה כדי להתחיל ולרוץ. למרבה המזל עדיין היה אפשר להשכיר חליפות שכאלו מהמארגנים, וכך עשינו. רגועים אך מרוצים ידענו שכעת יש לנו את כל הציוד הנחוץ; התכוונו לאסוף את האופניים שלנו בשבת בצהריים, להמשיך לחוף כדי לנסות וממש לשחות עם ה-wetsuit – וקדימה לתחרות ביום ראשון.

בשבת בצהריים בחנות האופניים הסתבר שהייתה "טעות". האופניים שלנו הושכרו בשבת בבוקר לאנשים שבאו לחנות וממש היו זקוקים לאופניים לקראת איזו תחרות שהם משתתפים בה בעיר ביום ראשון, משהו עם שחייה, אופניים וריצה. הם ממש שמחו שהם הצליחו למצוא בעיר שני זוגות אופניים סבירים פחות מ-24 שעות לפני תחרות בה משתתפים 5,000 אנשים – מן הסתם זוגות האופניים האחרונים בחצי האי האיברי. המוכר שהיה בחנות בבוקר לא ידע על ההזמנה שלנו, היתה טעות, ואין מה לעשות. היו אופניים, אין, אין חלופות ואין מה לעשות. בהצלחה.

התקשרנו ושלחנו מיילים לכל מי שאנחנו מכירים (או לא מכירים). פרסמנו מודעה באתר אינטרנט מקומי שהמליצו לנו עליו. העלינו פוסט בפייסבוק של התחרות. הסתובבנו ברובע הגותי והצענו לאנשים עם אופניים שנראו סבירות כסף. הדבקנו מודעות קטנות לאופניים שנראו סבירות, בתקווה שכשהבעלים יחזור הוא ייצור קשר. בינתיים השעות נקפו. אף אחד לא התקשר או הגיב בפייסבוק או הסכים להשכיר את אופניו. חזרנו לחנויות האופניים שהכרנו (לא על הטיילת, אלא בתוך העיר העתיקה) וניסינו לראות מה בכל זאת אפשר לעשות.

בחנות אחת היה זוג סביר – אופני כביש טובות, רק ללא הילוכים. לקחנו. ברגע של אופטימיות שכרנו קסדות מחנות שנייה. בחנות שלישית מצאנו שלד של אופני כביש שנראה היה שלאחר שיפוץ מסוים הן תהיינה סבירות. הצענו להשקיע במה שצריך על חשבוננו, רק שיתנו לנו להשתמש בהם. וכך היה. בתשע בערב זה הסתיים. היו לנו אופניים, אמנם כאלו שלא יצא לנו לרכב עליהם שום מרחק משמעותי, זוג אחד בלי הילוכים וזוג אחר עם גלגל בעייתי ומצב מכני מפוקפק, אבל היו לנו אופניים. מסתבר שבכל זאת היו בחצי האי האיברי עוד שני זוגות אחרונים, ואנחנו מצאנו אותם.

כתוצאה מהכל, לא היה לנו זמן לרדת לחוף עם חליפות השחייה כדי לראות איך זה מרגיש לשחות בדבר הזה, האם החליפה באמת מבודדת וכו'. אילוצים שנוצרו כתוצאה מהבלגאן בעניין האופניים. אז לא ממש ידעתי איך יהיה לשחות בחליפה הזו או איך זה לדווש 33 ק"מ בלי הילוכים על אופניים שאני לא מכיר, אבל לפחות הייתי רגוע בעניין אחד: משקפי השחייה החדשות היו מצוינות ולא החדירו מים כלל.

הכנה מנטאלית: הנמכתי את המטרה האישית שלי בחזרה למשהו שכעת שב ונראה כיעד מאתגר – פשוט להצליח ולסיים. השתדלתי מאוד להזכיר לעצמי להתרכז, לא להילחץ, ולעשות את מה שאני יודע בקצב שלי, מהכניסה למים ועד לקו הסיום. 

הכניסה למים

09:10 ביום ראשון בבוקר על קו החוף בברצלונה. המון בחורים חתיכים בחליפות שחייה מלאות מסביב, כולם עם כובעי ים ירוקים, מביטים לכיוון המקצה הראשון שזינק עשר דקות קודם. בערך 1,800 משתתפים עושים כאן את האולימפי, רובם המכריע, כנראה, ספרדים. יאללה, תתרכז. זינקנו למים. הים גלי וקר. "תרגע ותתחיל לשחות," חשבתי, זה המקצוע החזק שלך. מסקנה ראשונה: החליפה אכן מבודדת. היפותרמיה כנראה לא תהיה כאן, תשחה. מסקנה שנייה: החליפה, בנוסף לבידוד, עושה עוד כמה דברים – ודווקא די מבלבלים. לא מרגישים את הרגליים ואין לי מושג האם הן בתוך המים בכלל או מרחפות באוויר, והגוף מוחזק, כנראה, איכשהו, יותר גבוה בתוך המים – תחושה לא מוכרת ומבלבלת. תשחה. איכשהו מעצם זה שהתקדמתי עם המתחרים האחרים לכיוון המצוף הראשון, הגעתי למסקנה שהרגליים כנראה עושות את שלהן בתוך המים, למרות היעדר התחושה.

אחרי המצוף הראשון הצלחתי גם להירגע ולהתחיל לשחות בצורה מסודרת. הגלים עדיין הטרידו אבל זה כבר הרגיש בסדר, אם כי העובדה ששוחים כאן את כל המרחק במסלול שרובו מקביל לחוף (ולא שתי הקפות של משולש יחסית שווה צלעות, כמו שהיה בקיסריה) מאוד הקשתה על ההערכה איפה אני נמצא בתוך המסלול – עד למצוף בקצה הקטע המקביל לחוף ותחילת החזרה לחוף לא היה לי ממש מושג איזה מרחק עבר. יצאתי מהמים אחרי כ-44 דקות, מותש ודי המום; ההחלפה, כולל הורדת חליפת השחייה ואיזה ניסיון קצת להתאושש לקחה עוד תשע דקות. מקץ 53:38 דקות התחלתי את מסלול האופניים. בקיסריה הייתי בשלב הזה אחרי 40 דקות.

התיישבתי, הורדתי ראש ודיוושתי. המרחק בברצלונה, משום מה, הוא 33 ק"מ (בשלושה סיבובים), משמעותית פחות מ-40 (לעומת קיסריה – 42 ק"מ). האופניים לא עשו בעיות, יכולתי להתרכז בדיווש כי לא היו הילוכים להעביר אבל עדיין היה מתסכל לראות איך כולם עוקפים אותי כל הזמן. ועדיין המהירות הייתה טובה משציפיתי – 71 דקות במקום 75.

הסוף כבר היה רק עלי, בלי תלות בשום ציוד. חליפת השחייה עשתה את שלה וגם האופניים המאולתרות לא התפרקו באמצע המסלול. מה שנשאר זה לרוץ, והחלק הזה תלוי רק בי. בהערכה מוקדמת שעשיתי לקראת התחרות הערכתי לעצמי זמן סיום של 3:10 שעות, בתור תוצאה שדומה לקצב שעשיתי בקיסריה התחלתי לרוץ ב- 2:07:44, כך שידעתי שאם אצליח לא להתפרק וארוץ את המרחק בערך שעה, אוכל לסיים בתוך מסגרת הזמן התיאורטית ההיא – למרות הזמן הארוך שהשחייה לקחה.

התחלתי מאוד בכבדות, אבל להפתעתי הגעתי לסמן הק"מ הראשון אחרי שש דקות. השתדלתי להמשיך בקצב קבוע, מסמן מרחק אחד למשנהו. מסלול הריצה היה פרוס ללא קטעים חוזרים – נחמד הרבה יותר מלרוץ את אותו הקטע הלוך ושוב (להבדיל מקיסריה) ומאפשר התמצאות הרבה יותר קלה איפה נמצאים לאורך המסלול, בעזרת שלטי המרחק כל ק"מ. הצלחתי להתמיד בקצב לאורך המסלול, ואפילו קצת להגביר לקראת הסיום, אחרי סימן ה-8 ק"מ. סיימתי את הריצה ב-61 דקות – החלק היחידי בתחרות שבאמת התאמנתי לקראתו, ושבאמת שיפרתי בו משמעותית. זמן הסיום: 3:09:03, בתוך מה שתכננתי לו, אבל עם תמהיל זמנים שונה מאוד ממה שצפיתי – כאשר כל הזמן שנחסך בריצה אוזן ע"י הזמן הממושך מהצפוי של השחייה וההחלפה שאחריה.

מסקנות ולקחים: (1) טריאתלון הוא אכן סוג של כיף; (2) תחרות בחו"ל? לא לבד! שיקול הדעת המשותף עשה הבדל עצום ביכולת להתמודד בהצלחה, בסופו של דבר, עם כל ההתקלות – מה גם שזה פשוט יותר כיף; (3) אכן יש קשר בין אימונים לבין התוצאות; (4) להזמין אופניים הרבה זמן מראש!! (5) לבדוק את טמפרטורת המים זה כדאי לא רק כשמזמינים מרק; (6) הספרדים שעושים טריאתלון ממש, אבל ממש, חתיכים; (7) המצוף שמסתובבים בו אינו זה שאתה רואה עכשיו, אלא המצוף שאחריו; (8) להתרכז, להירגע ולבצע; (9) לחייך כשמצלמים! (10) בסוף הכל מסתדר; (11) ברצלונה מהממת.