וובה בריהון, מבכירי המרתוניסטים הישראלים, ינסה להשיג בטבריה את הכרטיס למשחקים האולימפיים בלונדון. בראיון לשוונג הוא אומר: "אני מדמיין את עצמי עומד לצד הרצים הטובים בעולם"
מאת:אילן גולדמן
את וובה בריהון פגשתי לראשונה כשנסענו יחד לאליפות ישראל ב-5,000 מטרים. אני נסעתי לסקר, הוא נסע להתחרות. "אני לא מצפה מעצמי לשום דבר", הוא אמר לי בין שלל הבדיחות שנזרקו לאוויר בזמן הנסיעה. שעה אחר כך בריהון סיים את הריצה בזמן של 13:52 דקות שהספיק למקום השלישי. כולם סביבו היו המומים. גם הוא. "הגעתי לתחרות בלי לחץ", הוא אומר, "אני הרי רץ מרתון. לא האמנתי שארד מ-14 דקות. כולם היו לחוצים חוץ ממני".
מאותה ריצה בריהון, בן 30 בעוד חודשיים, יצא אדם מאמין, בעיקר "במהירות שחשבתי שהלכה לאיבוד". בדרך חזרה מאצטדיון הדר יוסף אל ביתו, הוא חזר למצב רוח מבודח אך לא חגג דבר. בלילה, במיטה, "הייתה לי כבר האמונה שאקבע את הקריטריון לאולימפיאדה", הוא מספר, "אמרתי לעצמי לפני השינה שאם אתאמן במיוחד, בפעם הבאה אוכל לרוץ אפילו טוב יותר".
כדי לרוץ יותר טוב בריהון חזר לאתיופיה, ארץ מולדתו, ממנה עלה לקריית גת כשהיה בן 18. רק שם, הוא ידע, יוכל להתאמן גב אל גב וכתף אל כתף עם הרצים הטובים בעולם. לפני הנסיעה לאתיופיה הוא נכשל בניסיון הראשון שלו לקבוע את הקריטריון למשחקים האולימפיים בלונדון (קבע זמן של 2:17:17 שעות במרתון רוטרדאם; 2:17 היה נותן לו כרטיס כניסה לאליפות העולם), אבל "האכזבה הקשה", כמו שהוא מגדיר אותה, לא האטה אותו. באתיופיה בריהון ניסה לשים מאחוריו את הקילומטרים האחרונים ברוטרדאם, בהם "הרגשתי רעב וחלש. כבר בק"מ ה-30 הרגשתי רע אבל אני לא אדם שמוותר".
זו לא הייתה הפעם הראשונה שבריהון הרגיש חולשה במרתון. אחרי שבחר בריצה הארוכה האולטימטיבית, בגיל 28 ("החלטתי שזו הדרך להגיע לאולימפיאדה"), הוא החליט להיפטר מהבתולים במרתון פאריז. "עד הקילומטר ה-35 הכל היה ממש בסדר", הוא נזכר, "אבל משם התחלתי להרגיש כאב בכל הגוף. ניסיתי להגביר את הקצב והרגשתי שאני דורך במקום. הרגשתי שהדלק נגמר ואין לי לאן לנסוע. הגעתי ל-200 מטר האחרונים ופשוט לא יכולתי לעשות כלום. אמרתי תודה לאל כשסיימתי".
ותודה למורה הישראלי
את הריצה הוא גילה בגיל מבוגר, אפילו מבוגר מאוד במונחים מקצוענים. דווקא באתיופיה, מדינה שכל כך מזוהה עם ריצות ארוכות, בריהון לא רץ. בישראל "המורה שלי לספורט שמעון גבעון גילה אותי בריצות שהיינו עושים בבית הספר", הוא מספר, "הוא אמר שיש לי כישרון". המורה לקח את בריהון הצעיר לרחמים גאשה, מאמן עמותת הצבי, ואחרי שלושה חודשים בריהון כבר היה על ראש דוכן המנצחים באחד ממרוצי השדה. משם דרכו להצלחה בזירה המקומית הייתה סלולה, "אבל בכל זאת עברתי דרך ארוכה כדי להגיע לאיפה שאני" הוא אומר, "לא היה לי כסף ועידוד, זה לא פשוט".
על קו הסיום, מקום שלישי באליפות ישראל (מרתון טבריה) 2011
ההורים שלך תמכו בנושא הריצה?
"ההורים שלי לא רצו שארוץ, הם העדיפו שאלמד קודם. הם אמרו שאין כסף בריצה לעומת כדורגל וכדורסל. מצד אחד הם צודקים כי באתלטיקה אין כסף וצריך חוזק ורצון אדיר כדי להגיע לרמה ולהרוויח. אבל מה אני יכול לעשות, אני אוהב את זה. היום הם כבר מבינים יותר ואם אגיע לאולימפיאדה, אני בטוח שהם יהיו שמחים. הם בסך הכול מפחדים עליי".
ערב מרתון טבריה, תחרות שיכולה לתת לבריהון את הכרטיס למשחקים האולימפיים, בריהון מדמיין את עצמו "עומד לצד הרצים הכי טובים בעולם", ומדבר בעיקר על לייצג את ישראל בגאווה, לצידו של זוהר זימרו שכבר קבע את הקריטריון הקשה העומד על 2:15 שעות. "אני מגיע לטבריה בכושר טוב, במצב פיזי ומנטלי טוב", הוא אומר, "ראיתי באימונים שיש לי את המהירות".
אם המהירות של בריהון לא תספיק לקריטריון האולימפי בטבריה, הוא ינסה לקבוע אותו במרתון רוטרדאם, אליו יחזור בפעם השלישית. אך זו כאמור תכנית מגירה. "גם אם אכשל בטבריה אין לי שום כוונה להישבר", הוא מבטיח. "אני תמיד מאמין בעוד צ'אנס. לצערי ריצה הוא ספורט שבו יש יום טוב ויום רע, אני פשוט מקווה שבטבריה אפול על היום הטוב שלי".
10.1.2012
אילן גולדמןעורך המשנה של אתר שוונג – אלוף ישראל לשעבר באופני כביש וכיום רץ תחרותי צולע בעל תואר במזרחנות
כל הכתבות של אילן גולדמן במדור– מזרח תיכון חדש
