או: הסיבה האמיתית שיאיר לפיד כינה אותם חבורה של אידיוטים
מאת:יהונתן רימון
בוקר יום חמישי, ישבנו כולנו לקפה המסורתי לאחר ריצת 25 ק"מ, והרוחות עדיין סערו לאחר הציפה המסתורית לפייסבוקספירה של טורו האלמותי של יאיר לפיד "חבורה של אידיוטים". שלומי טען בלהט, שלמרות שהמאמר הוא מלפני שנים, הוא מייצג היטב את חוסר סבלנותו של לפיד הבן (הוא תמיד מתעקש לקרוא לו כך) לגבי כל מה שהוא לא מכיר או מבין, בין אם זו דעה לא מקובלת או משהו שמפריע לו להגיע בזמן למפגש של סיגרים אנונימיים. קרנית השיבה לו, שמדובר בהומור ותו לו, והיא לא מבינה מדוע הוא לוקח את זה בכזו רצינות, טענה שנתמכה בקולניות על ידי מישה ואשתו.
ארנון קטע את תגובתו של שלומי, בטענה שהוא לא מצא אפילו טיפת הומור בטור, וזה נראה יותר כמו פריקת עצבים של הנהג הישראלי הטיפוסי, ואם לפיד חושב שזה שתירוץ זה איכשהו יחלץ אותו מהפלונטר אשר נקלע אליו, אז הוא כנראה באמת חושב שאנחנו אידיוטים.
"אולי הוא חושב את זה, כי אתה באמת יכול אידיוט לפעמים", ראובן ענה לארנון בזעם. "איך קראת לי?", ארנון התמקם מול פניו של ראובן בעצבים, ואלמלא קמו כמה נוכחים ונעמדו ביניהם, אי אפשר היה לדעת לאילו תהומות נשייה המפגש הזה היה מתגלגל.
אני סולד מאלימות, אז קמתי באי נוחות לעבר הכניסה ונשענתי על המעקה לעבר הים. מולי רצה בחורה נעימת מראה עם אייפוד וחולצת "אני אידיוטית גאה" וחייכה אלי.
טפיחת יד נוחתת על כתפי ואני מסתובב אל יובל שבא לדרוש בשלומי. "אתה בסדר?", אני מהנהן בשקט. "בלאגן אמיתי הא? בישראל, לעולם אל תתעסק עם קהילת ה-42.2".
לא יכולתי שלא לחשוב, שכל זה בכלל לא קשור לחוסר סבלנות, להומור, לפוליטיקה, לנהנתנות, ליוסף גזאצ'ו, לנינה פקרמן, "לאיפה הכסף", אפילו לא לשאול מופז. זה לא קשור לדבר וחצי דבר מזה, והכי גרוע הוא שאני היחידי שיודע את זה. הסיבה שיאיר לפיד שונא מרתוניסטים…. היא בגללי. כן, אמרתי את זה. זו אשמתי. יאיר לפיד שונא מרתוניסטים בגללי, והאדם שבעטיו לא יהיה מרתון תל אביב, או מרתון ירושלים, או מרתון טבריה לאחר בחירות 2013, הוא אני.
אלו היו שנות ה-80 העליזות, עוד לפני עידן האיידס והגראנג'. המין היה חופשי, והדיסקו באופנה. אני השתחררתי מהשריון, ויאיר עבד בעיתון חדשות, וקבענו ערב אחד להיפגש לקפה עם בנות זוגנו, ולצחוק על כמה אירוניות מטאפוריות הגלומות בדמותו של רסקולניקוב בתרגום החדש והמרענן ל"החטא ועונשו" של דוסטויבסקי.
יאיר בא לאסוף אותי מדירתי באופנוע שלו, בלוריתו השחורה מתנוססת ברוח הערביים שנשבה, הוא נראה כל-כך יפה, שקשה היה שלא להושיט יד ולגעת בו חצי מהזמן.
"מה שלומך תותח?", יאיר קרא לעברי. "ירדת כבר מ-30 דקות? תאמין לי אני מעריץ אותך. איך אתה עושה את זה? אני בקושי יכול לרוץ 2 ק"מ בלי להתעלף". לא אעמיד פנים שחזי לא התנפח מגאווה. "שמע, גם לך יש לא מעט כישורים". ניסיתי להצטנע. לפתע הטלפון צלצל. הרמתי, ואודליה, בת זוגי להערב, הייתה על הקו. "שלום אודליה. אנחנו בדיוק יוצאים".
"שמע, זה לא נראה לי". מהמה, זה לא נשמע טוב. "מה לא נראה לך?", וידאתי הריגה. "זה, לא נראה לי שזה פשוט ילך", היא ענתה בפשטות. "מאיפה את יודעת? עוד לא נפגשנו עדיין. תני לי הזדמנות", התחננתי בפניה. "יונתן, אתה נשמע חמוד, אבל פשוט לא נראה לי שיש לנו את אותו חוש הומור, וזה מאוד חשוב לי".
מהמה? לי אין חוש הומור? הרי יש לי הומור נפלא. הייתי חייב לאלתר במהירות אחרת השיחה הזו תיגמר עוד שנייה. "מותק, האמיני לי שאחרי ערב עם ההומור שלי, את תרגישי רטובה מרוב צחוק", כרגיל לא פישלתי בזמן הכסף. "סליחה???", היא לא הגיבה כפי שצפיתי. "אידיוטטטטטטט", צליל ניתוק.
הטלפון נשמט מידי, ופני נפלו. הייתה לי הרגשה שזו הבחורה בשבילי, בכנות.
"מה קרה?", יאיר הביט בי בחשדנות. "לא נראה לי שזה ילך איתה", הפטרתי לעברו. "שמע, לא בא לי לצאת היום. נראה ל שאצא לרוץ בפארק קצת לאוורר את הראש".
"אתה לא הולך לרוץ. אנחנו הולכים לפאב, ואני הולך ללמד אותך להתחיל עם בחורות, פעם אחת ולתמיד. קיבלת את מתת אל עם כישורי הריצה האלו, ואיכשהו אתה לא יודע לנצל את זה עם הנשים". לפיד נשמע נרגן מתמיד.
"בשביל מה? ממילא כל פעם שאנחנו עם בחורות, הם תמיד שתיהן הולכות איתך בסוף", ניסיתי לחסוך ממני השפלה נוספת.
"לא היום, יונתן", יאיר חייך חיוך רחב כאוקיינוס. "פגשתי מישהי מיוחדת. היום כולן יהיו שלך".
"אבל מה אתך? אם תדאג לי כל הזמן, איך תבלה עם האישה שלך?", תהיתי. "יונתן, אתה יודע שאני סוציאליסט מובהק. אני מקריב מעצמי בשבילך. ככה העולם צריך לעבוד. לך שים עליך משהו, ואולי הפעם שים משהו אחר ולא את חולצת האדידס שלך, בסדר?".
"תפסיק כבר עם זה", סיננתי לעברו. "טוב נו בסדר, קח את זה בהומור", הוא הפטיר לעברי בחיוך. הייתי סחוט נפשית ולא היה לי כוח להתווכח.
הגענו למייקספלייס באיחור של 20 דקות כי יאיר התעקש לעצור בטיילת ולהשלים מניין לכמה בחורי ישיבה שהתפללו מול הים. "יונתן, אני רוצה שתכיר את הילי", יאיר הציג לי את בת זוגו ליד הפאב מייקספלייס, קורן מאושר אחרי שהדביק לה נשיקה שלא משתמעת לשתי פנים.
"שלום, אני יהונתן רימון", הצגתי את עצמי בפני הילי שלבשה שמלת ערב מטמטמת ביופיה, ונראתה יפה יותר אפילו מרוב הבחורות שיאיר היה מביא אליו הביתה בדרך כלל.
"שלום לך יהונתן רימון", הילי חייכה אלי. "מה שלומך?"
"אהה, ידעתי זמנים יותר טובים", הייתי כנה.
"בחורה שברה לו את הלב היום, אז באנו כדי ללמד אותו שיש כמה דברים אחרים בעולם חוץ מריצה", יאיר חייך לכיווני תוך כדי שידו מקיפה את כתפה של הילי.
"טוב נו, עם אתלט חתיך כמוך, אני לא חושבת שאמורות להיות לך בעיות", הילי קורצת אליי, ואני כמעט מפיל את המים שלי ונחנק מהלם.
"יונתן, הנה זאתי עושה לך פרצופים. גש אליה ותציע לה להצטרף אלינו, אבל אל תאמר לה שום דבר על ריצה, על אימונים, על הפוגות או על פציעות. נסה גישה שונה, בסדר?".
"לומר לה משהו אחר, אין בעיה", אני יכול לעשות את זה.
ניגשתי אל הבחורה על הבר. לקחתי נשימה עמוקה, הכנסתי למכנסיים את חולצת הריבוק, מירקתי את שעון הקאסיו (אז עוד לא היו שעוני סונטו) וניגשתי אליה.
"אהלן מותק, מה העניינים? תגידי לי, מה שאפה כמוך עושה בחור כזה לבד? (זכרו שאלו שנות השמונים) רוצה להצטרף אלינו לשולחן, היכן שיושבים גברים אמיתיים?".
הבחורה הביטה בי ארוכות מבלי לענות ופשוט קפאתי על מקומי, עד שלפתע הרגשתי את ידו של יאיר מושכת אותי לשולחן.
"תגיד לי אתה אידיוט?", יאיר הטיח בי. נעלבתי. "איך אתה מדבר אליי?".
"סליחה, סליחה, זה היה בהומור. אסור לך לדבר כך לנשים, אלא אם הן מקבלות ממך כסף. אתה חייב להקסים אותן קודם". הוא כרגיל דיבר בצורה דו משמעית.
"אמרת לי לא לדבר על ריצה. אני לא מבין אותך. זהו נמאס לי". פתאום ראיתי את חברי למסלול, ארמנד, נכנס למייקספלייס. "ארמנד, ארמנד", קראתי לעברו. ארמנד ו-20 הבחורות קראנו לו, עקב העובדה שנראה עם 20 בחורות שונות בחופשת "רגילה" של 10 ימים.
ארמנד הגיע לשולחננו, נתן לי חיבוק. מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. רוח חיים מחודשת נשפה בעורפי, והרגשתי שוב בין חברים.
"אלוף, מה שלומך?", ארמנד חייך אלי. "ארמנד, אלו יאיר והילי". "שלום לכם. אז אתם חברים של ספידי גונזאלס פה? זה אלוף עולם, זה. כל פעם שאנחנו רצים, הוא עושה ממני צחוק".
"אלוף אלוף, אבל אידיוט מושלם עם בחורות", יאיר העיר לארמנד, שוב בחיוך, וספג מרפק מהילי.
"מה פתאום", ארמנד נחלץ להגנתי. "תאמין לי, כשהתאמנו למרתון ת"א, חצי מהבחורות לא יכלו להוריד את העיניים ממנו", ארמנד הסתכל עלי בגאווה, ושוב גרם לחזי להתנפח.
"או, זה נשמע לי יותר הגיוני", הילי מתערבת. "גם אתה מתאמן למרתון?". "כן, אבל אני בקבוצת הגריאטרים", ארמנד צחק בקול.
"טוב, בזמן שאתם מחליפים סיפורי ריצה, אני ויונתן ננסה לעשות משהו קצת יותר מועיל. יונתן, גש אל הבחורה הזו שוב, והפרד ממנה את האידיוט שמדבר איתה. זה יהווה שובר קרח מעולה בשבילך. אני מגבה אותך, למקרה שמשהו ישתבש, אל תדאג".
"נו, יאיר, אתה יודע שאני לא אוהב את גישת האלימות?".
"יונתן, תפסיק להיות יפה נפש. רצית בחורה או לא?", יאיר הפטיר בקוצר רוח.
"למה אתה מדבר אלי ככה, יאיר? אני פשוט לא מסכים עם הגישה שלך", נעלבתי. "טוב נו בצחוק, אל תהיה כזה רגיש. זה היה בהומור".
בלית ברירה, ניגשתי לשולחן, ונעמדתי בין הבחורה לבין הבחור שניסה להזמין לה משקה, וזו הייתה משימה לא פשוטה, כי הוא היה רחב וגבוה מאוד.אחרי כמה דקות של ניסיונות כושלים ניגשתי ליאיר וביקשתי את עזרתו.
"אני חייב להשגיח על הילי עם הבחור הזה, יונתן", יאיר נראה הססן קמעה.
"נו באמת, מה יכול כבר לקרות יאיר. מה עם כל הדיבורים שלך על סוציאליזם, על עזרה הדדית, הקרבה. הכל היה שטויות?".
יאיר נאנח, ונכנס לעניינים. הוא דחף אותי הצידה, נעמד בין הבחורה לבין הגבר ושני החברים שלו שהגיעו לעזרתו, והחל להלום בהם בקלילות, תוך כדי שהיא מתבוננת בו בעיניים כלות. העניין נגמר די מהר. "סלחי לי עלמתי, הייתי רוצה להציג לך חבר טוב שלי, יונתן. הוא בחור מקסים, ואני חושב שמאוד תתאימו אחד לשני".
"אני אעשה הכל, אם זה אומר להיות קרובה אלייך", היא פלטה בקול חלוש, מבלי למצמץ. "טוב, נראה לי שאתה יכול לקחת את זה מפה, נכון?", יאיר פנה אלי, שוב בקוצר רוח.
"אהה, אני לא בטוח, מה לעשות עכשיו?", ביקשתי הסברים. "נו, אל תהיה אידיוט", יאיר נאנח. "אתה רואה את הילי?", יאיר תר עם עיניו סביב המקום אחרי חברתו היפיפייה. "נראה לי שהיא בצד השני, משחקת ביליארד עם ארמנד". יאיר, פילס את דרכו לשולחן הביליארד, הסתכל סביב, וחזר אל השירותים. ראיתי אותו נעמד ליד הלהקה שמנגנת את COCAINE.
יאיר נעמד, קפוא, פרצופו נחסם משדה ראייתי על ידי הקיר, ואני שומע “IT’S ALRIGHT’ IT’S ALRIGHT’ IT’S ALRIGHT, COCAINE.
לא הבנתי כל-כך מה קרה שם בחדר הנוחיות, אבל הילי יצאה בריצה כששערה פרוע בקריאות תחינה לעברו של לפיד, שעזב נסער את המקום במהירות ואפילו לא לקח את מעיל העור שלו שנשאר תלוי על הכיסא, אבל אני רק יודע שהכל התהפך בשביל יאיר מאז, ציורית ומילולית.
אי לכך, בכל פעם שאחד מכם ירוץ מרתון בשדרות רוקח, ויראה גבר עצבני עם אשתו, צופר ללא הרף ומוציא את ראשו מחלונות וקורא בקול עם שיניים חשוקות "אידיוט. חתיכת אידיוט. אתם חבורת של אידיוטים, אנחנו שונאים אתכם, אידיוטים", אנא ממך, הבן, אין לזה קשר אלייך.
זה לא אתה, זו לא את, אלו לא אתם. זה אני.. יהונתן רימון. אל תאשימו את לפיד. זו אשמתי!!!!!
17.5.2012
יונתן רימון
