לטור מס' 01 של טובה קידר | טור 02 | טור 03 | טור 04 | טור 05 | טור 06 | טור 07 |

מחר (ראשון) ב-12.7, תיערך תחרות Challenge Roth למרחק איש ברזל בגרמניה. גם אני רשומה לתחרות הזו ועל ההכנות לקראת התחרות אני כותבת טור שבועי בשוונג.

"אני שואפת לסיים" | צילום: אלבום פרטי

אני בטוחה שיהיו כאלה שיאמרו כי מוקדם מדי להתחיל להתרגש ולהתכונן, אך אני מרגישה שלא רק אצלי אלא גם אצל חברי הקבוצה יש כבר "פרפרים בבטן". אולי זו רק אני, אבל לאחרונה אני נתקלת בהמון רצים שלא פגשתי מעולם לאורך המסלולים בפארקים שמאחלים לי בהצלחה בתחרות… אני מאד נרגשת ומתחילה להפנים כי התחרות נמצאת כמטחווי קשת ממני.

גם החברים הקרובים, שאינם מבינים מאומה בטריאתלון, שלא לדבר על איש ברזל, מתחילים לגלות התעניינות לגבי אופי התחרות, המרחקים והזמנים. חברתי הטובה, שבעלה והיא מלווים אותי על בסיס יומי ומתעניינים לשלומי, הבינה לאחרונה שאני עומדת להתמודד עם ריצה במשך 5-6 שעות בתחרות וזה עוד אחרי רכיבה של 180 ק"מ. הדבר לא נתפס בעינייה.
מה אוכל לומר לחברי, בני גילי "ספורטאי הכורסא" שאני מתוכננת "לבלות" כ-16 שעות על המסלול ולנסות לסיים בכבוד? איך בדיוק מסבירים את זה?

לעומת זאת אני מתביישת לספר לספורטאים צעירים ממני, שמתכננים 12-13 שע' תחרות, שאני מתוכננת לנצל את כל זמן הקאט אוף ולנסות לסיים בכל זאת. קשה, קשה, אך בהחלט אפשרי מבחינתי. כולם יסלחו לי בכל מקרה. גם התגובה מצד החברים הקרובים כמו "בשבילינו את כבר אשת ברזל" אינה מעודדת. אני שואפת לסיים.

השבוע קראתי טור של מאמן מרתון. לתפיסתו, להשלים מרתון מלא בזמן ארוך כשבחלקו הולכים נחשב לכישלון בעיניו. החלטתי להתעלם מדעתו, אני את התחרות הזאת אסיים ואסיים בכבוד גם אם אצטרך ללכת!

עדיין לא חברים של שוונג בפייסבוק? הצטרפו עכשיו קבלו את כל התכנים הכי מעניינים

הירשמו עכשיו לניוזלטר שלנו וקבלו את ריכוז הכתבות המובילות של השבוע