אנטוניו סנטורי הוא מאמן ריצה מוכר ומוערך אבל בעצם הוא הרבה יותר מזה. אפשר להגדיר אותו גם כארכיון היסטורי או אידיאליסט אבל מעל לכל הוא אחד האנשים המרתקים שתוכלו להכיר

מאת:יאיר בן עמי

בשנת 1988 עמדתי על קו הזינוק של תחרות ריצה כשאחד מחבריי הציג לי את אנטוניו סנטורי. מאז, במשך כל השנים שעברו, אני יודע שאם יש לי שאלה על ספורט, היסטוריה ועוד כמה נושאים כמעט בטוח שהוא ימצא את התשובה. סיפורו האישי המרתק מתחיל במרכז איטליה, התיישבות אידיאולוגית בישראל והשפעה עמוקה על הספורט הישראלי.

אנטוניו סנטורי נולד באיטליה בשנת 1945. מקום הולדתו היא העיר רייטי הנחשבת בדיוק למרכז איטליה. רייטי מכונה עיר הבירה האולימפית בזכות שמונה שיאים עולמיים שנקבעו על מסלול הריצה בעיר. שלושה מהם עדיין שמורים.
• 5 במאי 1999 נגיי ב-1000 מטרים 2:11:96 דקות.
• 1 בספטמבר 1996קומן בריצת 3000 מטרים 7:20:67 דקות.
• 29 באוגוסט 2010 דויד רודישה ב-800 1:41:01 דקה.

ההשפעה הספורטיבית של עיר הולדתו ברורה אבל לא רק הצד הספורטיבי השפיע על סנטורי. בגיל 10 עד גיל 13 הוא היה בפנימייה: "של ילדים בעיתיים ועד היום נשארתי בעייתי" הוא מספר. בשנת 1964 התגייס לצנחנים בצבא האיטלקי. מפקדו היה פרספרו קולונאה שהיה עימו בפנימייה. סנטורי אוהב לטבל היסטוריה בכל שיחה והפעם הוא מספר: "קולונאה היא משפחה עם יחוס באיטליה. אחד מאבותיו היה אפיפיור ואחר היה מפקד של הצי הנוצרי שניצח את המוסלמים ב- 5 באוקטובר 1571 בלפאנטו, הקרב הימי האחרון של אוניות משוטים". את כל הפרטים האלו שופך סנטורי בלי לקחת אוויר וגם בלי לפתוח ספר, הכל מהזיכרון הבלתי נגמר שלו.

סנטורי שירת ביחידת העילית של הצבא האיטלקי – "פולגורה" (בתמונה משמאל עם החולצה של היחידה מחזיק תמונה של שתי בנותיו ואת תעודת עמית הכבוד של איגוד האתלטיקה). הוא השתחרר מהצבא אחרי שנה וחצי (1965): "השתחררתי בדרגת "תת חייל" הוא אומר ומסביר כי בסלנג איטלקי זו הכינוי לחיילים ללא דרגה.

אחרי הצבא הוא עבד בתחנת הדלק שהייתה בבעלות הוריו ובשנת 1970 יצא לטיול באירופה. ערב אחד, כשהיה באיסטנבול, הוא שמע על הקיבוץ בישראל ומיד החליט לעלות על אונייה לנמל חיפה. בהסכמת צוות האוניה הוא עבד במקום לשלם על כרטיס. אך כשהגיע לנמל חיפה הוא עוכב לחמש שעות של חקירה בגלל שלא היה לו כרטיס.

במהלך החקירה פתחו מולו ספר קלסתרונים כדי לוודא שהוא לא פושע מבוקש שברח מאירופה. אפילו שלחו פקס לאינטרפול כדי לוודא שהוא לא מבוקש. בסיומה של החקירה וכשהתברר כי הוא אכן תייר תמים, הוא שוחרר.

מאחר והוא שמע כי בקיבוץ רוחמה יש כמה איטלקים, שהיו ממקימי הקיבוץ הוא החליט להגיע אליו. לאחר שבוע של קטיף תפוזים הוא נשלח לעבוד כרועה צאן בזכות העובדה שהאחראי על הדיר היה ממוצא איטלקי. חצי שנה הוא נשאר ברוחמה לפני שעבר למשמר העמק שם הצטרף לקבוצה של אידיאליסטים או כמו שהוא מספר: "אם תרצו משוגעים שזה אותו הדבר כמו אידיאליסטים".

במשמר העמק הוא נשאר חצי שנה ובמרץ 1971 הוא עלה עם גרעין לאחת הנקודות הצפוניות ביותר של מדינת ישראל כדי להקים את קיבוץ אדמית ושם הוא עבד במטעי תפוחים.

באוקטובר 1973, עם פרוץ מלחמת יום כיפור, הוא החליט להתנדב לצה"ל. הוא כבר היה בן 28. על הצטרפותו למאמץ המלחמתי הוא מסביר: "אי אפשר להיות שותף רק לחתונות ושמחות, אם הבית במצוקה צריך להתנדב לטובתו. לכן לקחתי שתי מרגמות מהקיבוץ ואיתם הצטרפתי ליחידת מילואים שהייתה בדרום לבנון. אחרי זה עברנו עם היחידה לרמת הגולן אבל זה היה כבר אחרי הקרבות הגדולים".

כדי להתגייס לצה"ל הוא פברק כמה מסמכים. המספר האישי שהוא רשם במסמכים האלו היה מספרו האישי בצנחנים של הצבא האיטלקי. עברו כמה חודשים מהחזרה הביתה ועד שבאו מהשב"כ ושאלו אותו על המסמכים. ואז, גם בזכות תחקיר שעשו עליו, ביקשו ממנו להמשיך את השירות הצבאי אבל עם חיול חוקי. הוא הסכים וגויס לטירונות של עולים חדשים אבל אחרי שבוע ביקש לעבור לטירונות של החיילים הסדירים כי המושגים שלו בכל זאת מ"פולגורה" וכללו 162 צניחות. אחרי הטירונות הוא חזר לאדמית ונבחר לרכז הביטחון בקיבוץ.

לכל אורך חייו אהב סנטורי לרוץ. כילד ונער באיטליה היה רץ 1500-3000 מטרים עם שיאי אישי של 3.58.5 דקות אותו קבע ממש לפני הגיוס לצבא האיטלקי. שיאו סייע לו לעבור את המבחנים ל"פוגורה" משום שאחד מכרטיסי הכניסה הוא ריצת 1500 בפחות מ- 4 דקות. מבחן אחר ביחידה היה ריצת 5000 מטרים, על חול, עם חגור מלא ונשק. מי שלא משלים את הריצה הזו בפחות מ- 20 דקות לא מתקבל ליחידה.

גם לאחר שהגיע לישראל המשיך סנטורי לרוץ. בשנת 1979 הוא נבחר לרכז הספורט של מועצה אזורית סולם צור (היום חלק ממועצה אזורית מטה אשר) ומיד הקים את מועדון מרתון סולם צור על דגלו חרט את האחווה בין העמים. הוא הכריז כי המועדון פתוח לכל אחד ללא הבדלי מין, גזע, דת או לאום. יש מי שיאמרו כי העובדה שהוא בן לאב נוצרי איטלקי ואמא מוסלמית מאלבניה הובילה אותו למאבק על האחווה בין העמים.

מועדון מרתון סולם צור היה פעיל משנת 1979 ועוד 2001 וגדלו בו כמה מהרצים הטובים בישראל בכל הזמנים. היילה סטאין נקלט במועדון והתאמן תחת הדרכתו כמה שנים (1991-1996). עוד לפני סטאין רשם אנטוניו אליפויות לאומיות עם רבים מרציו כולל ניצחון במרתון טבריה עם ג'מאל אבדלל בשנת 1988. באותה שנה סיים אמנון לבן במקום השני בטבריה וגם הוא כחניך של סנטורי ובפעם השנייה ברציפות כסגן אלוף ישראל במרתון. שם טוב סבג היה חניכו של סנטורי ב- 1980 עד לשנת 1982, טרם עבר לארה"ב. עם אנטוניו הוא סיים שלישי במרתון טבריה בשנת 1981. באותה שנה נערך המרתון פעמיים, בינואר ודצמבר ובשתי הפעמים שם טוב סבג סיים שלישי. לאחר מכן הוא עבר לקולג' בארה"ב ובהמשך היה הנציג הישראלי במרתון האולימפי בלוס אנג'לס 1984. כיום הוא מוכר כד"ר שמי שגיב.

עוד חניך מוכר של אנטוניו הוא אילן בניסטי המוכר לרבים היום בהקשר של יבואן נעלי ברוקס לישראל. בצעירותו, כשהתאמן אצל סנטורי, הוא היה נציג ישראל באליפות העולם במרוצי שדה.

לפני כשנה וחצי ארגנו שניים מחניכיו של סנטורי, סיון שריר פרידמן וזיו רוזנבליט, מפגש אליו הגיעו רבים מאלו שהתאמנו אצלו בעבר.

בשנת 1989 עזב סנטורי את קיבוץ אדמית ובשנת 1990 עבר לגור במושב גרנות שם הוא גר גם כיום. הבית של סנטורי הוא סוג של ארכיון, כמעט מוזיאון היסטורי של ספורט. בתוך מה שנראה כבלגן יכול סנטורי למצוא, בתוך שניות, את התוצאות של מרוצים, משחקים אולימפיים או תולדות המרתון. בדרך כלל הוא ישלוף את הניירות או הספרים לטובת האורחים ומשום שהוא עצמו יכול לדקלם אין ספורט פרטים היסטוריים מהזיכרון הבלתי נדלה שלו. את ההרכב של יובנטוס, בשנת 1935 כשהם היו אלופי איטליה, הוא מדקלם מהזיכרון בלי לקחת אוויר. באותה מידה הוא יכול לספר על מרתון אולימפי או על מוזיקה קלאסית ואופרות.

סנטורי עם מנצח ריצת 200 מטרים במשחקים האולימפיים שנערכו ברומא ב- 1960, ליביו ברוטי

סנטורי מאמן היום כעשרה ספורטאים. לפני כשנה הוא קיבל תואר עמית כבוד של איגוד האתלטיקה הישראלי. באיטליה הוא מוכר היטב וזוכה להזמנות לתחרויות כמי כנושא דגל האחווה בין העמים. כדי להבין עד כמה ההערכה אליו גדולה אפשר לספר על המפגש שלו עם אוטאביו קאסטליני, מחבר אחד מספרי המרתון ההיסטוריים הנחשבים ביותר ("490 לפני הספירה – 2010 – 2500 שנים של מרתון"). בהקדשה כתב קאסטליני לסנטורי: "ברוב חוצפתי אני מקדיש את העבודה לאנטוניו סנטורי, מאמן חולם וחולם לשלום" .

        

עטיפת הספר – " לפני הספירה – 2010 – 2500 שנים של מרתון" וההקדשה של המחבר לאנטוניו

פעם, איני זוכר לפני כמה שנים, שאלתי את אנטוניו סנטורי איזה מרוץ ישראלי הוא הכי אוהב. הוא לא היסס לפני שנקב בשמו של הקפת התבור. במהלך הפגישה האחרונה דיברנו רבות גם על הקפת התבור ובימים הקרובים תתפרסם כתבה בנושא.

על דוכן המנצחות של מרוץ הקפת התבור באמצע שנות השמונים- שלוש רצות שהתאמנו תחת הדרכתו של סנטורי במועדון סולם צור (מימין לשמאל) ליאורה פשביין, רפיחה עווד, אמאל אבדלאל.

גילוי נאות: מזה כ- 25 שנים אנטוניו סנטורי הוא מחבריי הטובים ביותר.