"אז מה לאמנות ולריצה?" שואלים אותי לא מעט אנשים, ואני חוזרת באחת לשאלה שמהדהדת ומלווה אותי בשנים האחרונות, לכאורה- כלום, למעשה- הכול

מאת:מירי בויום

לא קשה להבחין במבטי התמיהה המביעים ספקנות, וזה לגמרי מובן. לכאורה- העיסוק באמנות נתפס כעיסוק ברוח, במופשט ובנשגב, לעומתו- העיסוק בספורט נתפס כעיסוק במימד הפיזי, הקונקרטי והארצי. כמו שני קצוות מנוגדים, כמו שמיים וארץ, כמו ים ויבשה, כמו חושך ואור. ואולי בדיוק מאותה סיבה, דווקא הקו המפריד ביניהם הוא גם החוט המקשר, הרי לא תיתכן ארץ ללא שמיים, לא יבשה ללא ים וגם לא אור ללא חושך, כך גם לא יתקיים הגוף ללא הרוח. (ובאותה הנשימה אני יכולה לשמוע את אמא שלי מדקלמת על ניגודים שמתחברים, על הפכים שמשלימים ועל סיר ועל מכסה..)

כותרת ראשונה
ובמהלך אימון ריצה, דווקא ברגעים בהם הגוף עובד הכי קשה, ברגעים בהם כל שריר הוא מוחשי והדופק נוסק לגבהים, ואין רגע יותר פיזי מזה- דווקא אז מתעוררות אצלי לרוב המחשבות הכי רוחניות (והכי לא הגיוניות), מחשבות כמו…"אני חייבת לנסוע לאן שהוא לחודש, לבד…לרוץ ולצייר…"

נכון, זה כמעט נשמע כמו איזו משאלה מופרכת של ילדה קטנה וחסרת דאגה או אחריות, שמבקשת מסנטה קלאוס או מפיית השיניים, מה פתאום לנסוע לחודש לבד, מה עם הילדים? מה עם הבעל? הבית? העבודה? השתגעת? (כן, זו שוב אמא שלי..).

אבל האמת היא, שזו לגמרי לא מחשבה יוצאת דופן, לא אם נבחן אותה לאורך ההיסטוריה, מאז ועד היום. אם נתבונן החל באמנים עוד בתקופת הרנסנס, ועד לספורטאים בימינו אנו, נראה שגם אלה- אנשי הרוח, וגם אלה- אנשי הגוף, נזקקו למה שמכונה בימינו "מחנה אימונים".

כבר במאה ה-15 אמנים, אשר רצו לפתוח לעצמם סדנה עצמאית, נדרשו לעשות כברת דרך (תרתי משמע) לשם כך. תחילה השתלמו כשוליה בסדנה של אמן כלשהו, וככל שעלו בסולם הדרגות והיכולת הביצועית, כך קיבלו משימות ציוריות חשובות יותר, כלומר מ"צייר-עובד-זוטר" דרך "צייר-מנהל-צוות" ועד ל"צייר-סמנכ"ל", וכדי להיות צייר-מנכ"ל, דהיינו, צייר בעל סדנה עצמאית- נדרש האמן לצאת למסע של 3 שנים בעולם, בהם יצטרך לראות יצירות אמנות של אמנים ידועים, אשר לרוב נמצאו בקתדרלות או בכנסיות, עליו ללמוד את היצירות, להתבונן בהם, לצייר אותן או לצייר בהשראתן. בנוסף לכך, נדרש האמן להיות פתוח לכל חוויה אשר תיקרה בדרכו, להיחשף לתרבויות שונות, להתנסות, לחוות, ללמוד, להתבודד, להתבונן בנוף, בצמחים ובבעלי החיים המאפיינים את אותה ארץ, ולצייר אותם. הרעיון בבסיסו גאוני- על האמן להיחשף ולצבור חוויות, וכל זאת על מנת למלא את באר היצירה שלו, כדי שתבעבע ותנבע, ותמלא את האמן ברעיונות אשר יבואו לידי ביטוי ביצירתו. (כמובן שכל הנאמר כאן לא תופס לגבי אישה).

כך עשה האמן הגרמני הגאון והנערץ עלי, אלברכט דירר, איש הרנסנס הצפוני. דירר ערך מסע במהלכו תיעד בכתבים וברישומים את אשר ראה וחווה. לאחר שביקר באיטליה, והתרשם עמוקות מהיחס ומהיוקרה להם זכו הציירים, החליט דירר כי עליו לשנות את מעמד הציירים בארצו, וכך צייר עצמו בדמות ישו, כאילו משווה בין בן האלוהים לאמן, והאמן- כמו האלוהים, היחיד שבכוחו ליצור. וזו הייתה עמדה מתריסה ונועזת במיוחד באותם ימים. וכמוהו גם דלקרואה, אשר הצטרף למשלחת דיפלומטית לספרד ולצפון אפריקה, בראשית המאה ה- 19 ולמרות ששהה שם רק שישה חודשים, הייתה לזה השפעה מכרעת על ציוריו, הוא הושפע מהאור הבוהק, מהצבעים הרוויים, מריחות התבלינים ומהאווירה האקזוטית, וכל אלו חלחלו ליצירתו והשאירו בה את חותמם. ולא נשכח את פול גוגן, שעזב את משפחתו, את אשתו וילדיו, והחליט להיות צייר, ובחיפושיו אחר ביסוס יצירתו ועם התקרבותו לאמנות הפרימיטיבית, נדד עד לפולינזיה הצרפתית, ובטהיטי גילה את נערות השוקולד היפות, עטופות בבדים צבעוניים עזים, וגם הן נכנסו, אחת אחת, ליצירותיו, והממו את המתבוננים בצבעוניותם החזקה והנועזת. ואיך אוכל שלא להזכיר את האמנית האמריקאית הדגולה ג'ורג'יה או'קיף, אשר נטשה את בעלה הצלם-הגלריסט-והבוהמיין בניו יורק, במחצית הראשונה של המאה ה-20, והרחיקה עד מקסיקו, כדי להתבודד בערבות המדבר ולצייר. ולא ניתן למנות את כל האמנים הרבים אשר נדדו בעולם, יוצרים לעצמם "מחנות אימונים" כדי להעשיר את רוחם ואת יצירתם, בעושר אותו לא ניתן להשיג מעבר לפינה, אלא רק מעבר לים.

ספורטאים כאמנים
וכמו האמנים, כך גם הספורטאים, יוצאים למחנות אימונים בחו"ל במתכונת "הכול כלול", אלא שבמקום לבלות על שפת הבריכה, עם צוות ההווי והבידור של המלון, הם יוצאים להתענג על ריצה ארוכה בעלייה, בגובה 2,200 מטרים מעל פני הים, שואפים לקרבם אוויר דל חמצן, בחום אימים או בסופת גשמים, וזוכים ביושר בארוחה חמה ומזינה, במסאג' מרפה ובליווי צמוד של מאמן אישי המתפקד גם כפסיכולוג לעת מצא.

 ואם פאולה רדקליף יכולה לעזוב את ילדיה ובעלה ולצאת למחנה אימונים בקניה, כדי לשפר את יכולותיה המקצועיות, אז גם אני- אמנם לא ספורטאית עילית או אמנית רבת השפעה, גיליתי את הצורך שלי למלא את באר היצירה, להפוך אותה למעיין נובע, שופע רעיונות יצירתיים, ולשם כך עלי לחפש את העושר מעבר לים. וכך החלטתי לצאת ל"מחנה אימונים" למשך חודש באיטליה, בסרדיניה- ליתר דיוק, בפורטו רפאל- אם להיות ספציפיים, מקום משכנם של עשירי אירופה בחופשת הקיץ.

ובכן, איך משכנעים בן זוג ארצי, קונקרטי וריאלי, שזה בדיוק מה שאת צריכה כדי להתפתח וכדי למלא את הצרכים הרוחניים שלך? זה לא היה קל, אך שיטת הסלאמי שוב הוכיחה את יעילותה "אולי רק לשבוע-שבועיים, אולי שלושה שבועות, חודש? פעם-פעמיים בשנה, אז אולי שלוש-ארבע?"… זה מתחיל בשיחה רגועה והגיונית, ממשיך בתחינות ובניסיונות שכנוע ונגמר בזה ששניכם מבינים שאת פשוט חייבת, אבל חייבת לצאת, שהנסיעה הזו היא המזון הרוחני לנפש שלך, ובזה תלויה כל ההתפתחות המקצועית שלך, והוא- כמובן, לא רוצה להיות זה שיעכב את ההתפתחות שלך, ודאי לא זה שימנע ממך מזון לנפש ויגרום לך לאנורקסיה רוחנית. ולכן בעלך (שיחיה) נותן- מחד, את ברכתו, ולוקח-מאידך, את האחריות על הבית ועל שלושה ילדים למשך החודש הקרוב. וככה, על הדרך- את מתאהבת בו מחדש…(אבל יוצאת לחו"ל בלעדיו).

אז בימים אלה אני אורזת מזוודות, יוצאת לרוץ ולצייר באי קסום באיטליה, אני מפנטזת על ריצת בוקר יחפה לאורך חוף הים, ועל ישיבה על סלע ענק עם עפרונות רישום, צבעי אקוורל וציורי נוף נוסח גלויות של חנויות מזכרות. אני בעיקר מצפה להיות עם עצמי, להתבונן בעצמי ובסביבה, למלא את באר היצירה שלי בדימויים חדשים ובחוויות חדשות, להעשיר את הרוח ולהזין את הנפש, ולתת לכל אלה להתפרץ לתוך היצירה שלי.

ואם תשאלו- אז לא, עדיין לא מכרתי את המאזדה (יד שניה במצב מצוין- לרציניים בלבד), ואילו הייתי מוכרת אותה, זה ודאי לא היה כדי להפטר מכל סמל סטטוס חיצוני ולהתמסר לחיי רוח נטולי חומר, אלא רק כדי לקנות מאזדה חדשה יותר, או אולי איזה…פרארי… (שמעתי יש איזה נזיר…מעוניין למכור…).