לכל כתבות הישראמן בשוונג

בניגוד לאיש ברזל קלאסי, שטוח כמו במרבית תחרויות הברזל למרחק הארוך, הישראמן נחשב לאחת התחרויות הקשות בעולם, זאת משום שמקטע הרכיבה מתחיל ביציאה מן העיר לטיפוס אימתני של 11 ק"מ אל עבר הרי אילת, משם מתמתן המסלול לתצורת רולינג הילס – גבעות העולות ויורדות ומפגישות אותך עם רוחות צד מטורפות כשאתה במהירות גבוה, ומעלים את החשש לנפילה.

פקטור משמעותי בכל ביצוע הוא רמת הוודאות לגבי העומד לקרות. תנאי מזג האוויר הם משפיע קריטי על הביצוע ובמסלול כמו הישראמן המלא הוודאות לגבי מזג האוויר מתבהרת רק בבוקר התחרות. האקלים מחולק לשני אזורים, זה השורר בעיר וזה שלמעלה בהרים. בעיר יכול להיות נעים אולם בהרים (אחרי הזעה בטיפוס) יכול להיות קר מאד, לעתים סביב המעלות בודדות מעל האפס. אי הוודאות עד הרגע האחרון מהווה קושי לוגיסטי ומנטלי בהערכות לאתגר שכזה, נדרש ממך להיות מחוסן מנטלית, כזה שיודע ומאמין שתצליח לתפקד בקור רוח גם במצבי הקיצון שמזמנת לך התחרות.

הרולינג הילס של התחרות | צילום: צלמי שוונג

מסלול קשוח

תנאי מזג האוויר משפיעים על בחירת הביגוד, התזונה הגלגלים וגם על המוטיבציה לתפקד, בעת בחירת הגלגלים למשל, אעדיף גלגל כמה שיותר סגור, עם פרופיל עמוק, אווירודינמי, הרבה יותר מהיר. אולם כשאתה חוטף מכת רוח לגלגל עם חתך עמוק כשאתה במהירות של 60 קמ"ש ונשען קדימה בתנוחה על האירובר, הסיכון לעוף לקיבינימט עולה ולכן נכנס האלמנט של היכולת הטכנית להתמודד אם בכלל עם מצבים שכאילו.

הישראמן איננה תחרות "מלטפת" היא קשוחה ורעה, אולם בדבר אחד היא סלחנית ומכילה – בשחייה. כאילו מבקשת לתת לך התחלה רכה לאחד הימים הקשים בחייך. מים שקופים, שקטים ובטמפרטורה ממוצעת של 23 מעלות נעים ואופטימלי. כמעט ולא שוחים מזרחה, כלומר השמש שעולה לאיטה כמעט ולא מסנוורת וזה מקל מאד על הניווט וההתמצאות בין המצופים – אפשר אפילו ליהנות, לא עלינו, מהשלב הזה בתחרות, זאת בניגוד לתחרויות בעולם שלעתים נערכות בים פתוח או אגם אירופאי ובהם טמפרטורה המים משתנה בדרך כלל סביב 17 מעלות.

לישראמן נרשמתי שבוע אחרי הישראמן הקודם ב-2020, ידעתי שאני רוצה לעשות שוב את המרחק המלא, לבחון את השיפור, להתמודד שוב מול האתגר. נערכתי והתאמנתי וכידוע התחרות ב-2021 בוטלה ומצאתי את עצמי מגיע השנה מוכן יותר, חזק יותר, עם הרבה יותר ניסיון של עוד תחרויות ברזל שעשיתי בשנת הקורונה המורכבת.

"הגעתי השנה מוכן יותר" | צילום: צלמי שוונג

מזנקים לתחרות

6:23 בבוקר, כפות הרגליים כבר נוגעות במי המפרץ – הנה זה קורה שוב, הזכות לזנק ישראמן נוסף. מים נעימים, צלולים, השנה בעקבות הדרכה אצל מאמן השחייה זהר גלילי, החלטנו על גישה שונה לשחייה בכלל ולזינוק בפרט. זוהר ביקש להימנע מה"מכבסה" הידועה לשמצה בזינוק למים בתחרויות הטריאתלון, בה רבבות משתתפים נוהרים למים למאבק על המיקום בדבוקת השחיינים הקדמית. גלילי טוען שהמאבק לא שווה את האנרגיה המושקעת בלחימה וביקש לזנק מעט הצידה ולחסוך מעצמי את המאבקים המעייפים.

התחלתי רגוע לפי התכנית והצלחתי לתפוס רגליים טובות של שחיין שמנווט נהדר וישבתי עליו צמוד כמעט כל השחייה – שני משולשים של 1.9 ק"מ כל אחד. דראפט היא מילה המתארת את היתרון האנרגטי הנובע מהיצמדות למי ששוחה לפנייך ומצמצם את ההתנגדות שאתה חווה מן החיכוך עם המים, במקצה השחייה הדראפט חוקי (בניגוד לרכיבה) והוא מטיס אותך קדימה במינימום מאמץ ביחס לשחייה לבד מול המים.

יצאתי מהשחייה טרי בגלל הדראפט, מציץ בשעון, 1:05:05 זמן מעולה בשבילי, הצלחה קטנה שנותנת מוטיבציה ליום ארוך ומפרך. רצתי במהרה לשטח ההחלפה במלון ספורט. ריצה ארוכה יחסית להחלפה סטנדרטית באיש ברזל, כמעט 400 מטר, אבל היי, אני מטורף בריצה, מלא מעודדים שכבר מכירים אותי לפי סגנון הריצה הייחוד והשיער הארוך, צועקים ומועדדים, וזה מאד עוזר, האנרגיה בשמיים. תוך כדי הריצה אני פושט את חליפת השחייה, משאיר בשרוול את הכובע והמשקפת, עושה החלפה זריזה לביגוד חם ורץ לאסוף את האופניים שכבר מוכנים במקום הייעודי להם.

בדרך אני מתעכב עם הכפפות, אינני מצליח להיכנס אליהן עם ידיים רטובות, אז אני מחליט שלא להתעכב לדחוף לתוך החולצה ולא לבזבז זמן על משהו שאני יכול לעשות תוך כדי הרכיבה. אני מנווט בריצה מהירה בשטח ההחלפה בין מאות זוגות האופניים לפי עוגנים מוגדרים מראש: "עד העץ שליד פח האשפה", ימינה, "עד השלט האדום", "סטנד ראשון משמאל" הגעתי… לוקח את האופניים, רוכס קסדה, מרכיב משקפי שמש וטס ליציאה משטח ההחלפה, 5 דקות בדיוק עברו מקו המים ועד חציית קו העלייה לרכיבה.

הדיבור הפנימי שלי אומר לי: "תיראה שמח, תחייך, תעודד אחרים" | צילום: צלמי שוונג

מקפץ על האופניים ומשחיל את הרגליים לנעליים שכבר מוצמדות מראש לפדל, הרבה עידוד ביציאה משטח ההחלפה ממשיך בגל החיובי ומפלס דרכי בין דבוקה של רוכבים, משתתפי חצי המרחק שהוזנק מספר דקות אחרינו וחלקם כבר יצאו לרכיבה, אני רוכן קדימה לתנוחת נג"ש (נגד שעון, שם לתנוחה הרכונה קדימה עם ראש מטה ומבט מציץ קדימה מהקסדה) והופ, עפו הכפפות מהחולצה, לאאא! מה יהיה עכשיו בהרים הקפואים…

"זאת הזדמנות ללכת חזק"

מקיף את העיר, מגיע לכיכר שחמון ופונה ימינה אל עבר השקט, עד עכשיו רכיבה מהירה ורוח האוויר באוזניים, מפלס דרכי בין מאות רוכבי החצי שכבר פזורים על המסלול, מדברים ביניהם ולפתע, פנייה ימינה ו… שקט, מתחיל הטיפוס, כל אחד מתכנס בעצמו, מתמודד עם הקושי, מתחיל לגלגל את המנטרות בראש את הדיבור פנימי "תרגיע, זה חזק מדי", "אני חזק, אלחץ רק את העלייה ואז ארגיע", "התנאים טובים, זאת הזדמנות ללכת חזק". השיח הפנימי שעולה בדרך להרים משפיע מאד על התוצרים, עם השנים והניסיון למדתי להכיר בו ולנסות לנהל את השיח הזה, לזהות מתי הוא דוחף קדימה ומתי הוא דוחק לתהום מנטלי.

120 ק"מ עוברים נהדר, הגוף מרגיש טוב, השרירים יחסית טריים, הבטן לא מתקשה לעכל את הג'לים והחטיפים. והצלחתי להתרוקן תוך כדי הרכיבה הרבה פעמים מה שמעיד על מאזן נוזלים תקין. הדיבור הפנימי חיובי, מלא מוטיבציה, אני על הגל רוכב מהר אך חזק מהמתוכנן ומרגיש טוב, יודע שאני על מדרון חלקלק וייתכן שאשלם ביוקר על העצימות הגבוהה.

ק"מ 125, 130 מרגיש רענן אך שרירי הרגליים מאותתים שכדאי להרגיע, אני חש את הכיווצים בקדמת הירך ולוקח עוד 2 כדורי מלח, אולי הנתרן שבמלח יסייע לקדם את התאוששות השרירים תוך כדי הפעילות וכך אגיע לריצה יחסית קליל ולא מכווץ.

"חוצה את קו הסיום ואני באופוריה" | צילום: צלמי שוונג

ק"מ 135.6 פרסה אחרונה ומתחיל את מקטע הרכיבה הסופי, נוטרו עוד 45 קילומטר לשטח ההחלפה, אני מרגיש דעיכה משמעותית ביכולת וקושי רב לפדל בעצימות המתוכננת. התחושה הכללית טובה אבל השרירים ברגליים פשוט לא נותנים עוד, חיסלתי את הסוללה, מתסכל.

הדיבור הפנימי מתחיל לשנות כיוון והופך שלילי "איך עשיתי את זה לעצמי", "איך אמשוך ככה עוד 45 קילומטרים", "איך אצליח לרוץ את המרתון!?!", "אולי כדאי לפרוש", "45 ק"מ זה המון, אני ממש איטי, בטח כל המתחרים שלי נעלמו קדימה", "לא, תמשיך, גם אם אתה הולך את כל המרתון" , "די, למה אני צריך את זה, את הפדיחות שלי כבר עשיתי, זהו, אסיים את הרכיבה ואפרוש".

עוד סיבוב פדל ועוד סיבוב פדל, במקום לספור קילומטרים שחולפים במהירות, עברתי לספור מטרים, סנטימטרים, סיבובי פדל, אט אט, קילומטר 140, קילומטר 150, 160, 170, 175 עוד עלייה אחת ואני "גולש לשטח ההחלפה". ירידה מהירה ארוכה המשקיפה על המפרץ ועל שטח ההחלפה החזירה קצת אור חיובי ונכנסתי למצב אוטומט, לא ידעתי שהוא קיים אבל זה כבר היה אמיר אחר, בלי לחשוב, באופן מכני לחלוטין. החלפה מהירה של פחות מדקה ויציאה לריצה.

התחלת הריצה

לפני 11 ק"מ של ירידה תלולה מאד וקצת יותר מ-30 ק"מ במישור, משהו חזק ממני מחליט פשוט להמשיך לנוע, להתגלגל מטה. באמצע הירידה ישנו קטע מישורי ועלייה קטנה, כמה מאות מטרים ואז הירידה ממשיכה באופן תלול אל המפרץ, המישור הזה הוא מדד קטן על מצב הרגליים. בירידה אתה מתגלגל מכוח האינרציה ובמישור אתה צריך ליזום כאב, לדחוף את הגוף, לחפור, זה דוגמית לכאב שתצטרך להביא על עצמך ברגע שתתחיל את הריצה המישורית על הטיילת. עברו להם מעל 5 קילומטר בירידה ועוד מעט מקטע מישורי, אני מתחיל להרגיש את הכאב אבל נכנס איתו למשא ומתן ולא נותן לו לקבל את מה שהוא כל כך רוצה, שאעצור.

הדיבור הפנימי חוזר ומחליט במשא ומתן ביני לבין עצמי שאמשיך בלי לעצור ולא משנה באיזה קצב, רק לא לעצור!

אני סופר את המטרים עד הרגע בו מסתיימת הירידה ויתחיל המאבק האמיתי של התחרות הזאת, הריצה במישור, מעבר חצייה, דילוג, עיקול חד ימינה שמזכיר לקרסול עד כמה לא כדי לעשות עכשיו תנועות חדות, אוסף בקבוק שתייה שהוכן מראש מדקל, העוזרת האישית שלי לתחרות ויוצא לקרב. זה מרגיש כאילו בכל פעם שעושים את התחרות הזאת שוכחים לרגע עד כמה הרגע הזה קשה וכואב ואז, מגיעים ונזכרים שוב ולא מאמינים שזה אפשרי, ואולי הפעם באמת זה מוגזם ולא אפשרי, אולי הפעם עדיף לעצור, לוותר, לפרוש.

נכנס שוב לאוטומט, קצב קבוע, בקרת שיוט. מסלול הריצה בנוי ממקטע של הלוך-חזור, אותו יש לבצע שלוש פעמים ובפעם האחרונה פונים לקו הסיום ומסיימים. הלוך וחזור על אותה דרך מפגיש אותך עם המתחרים שלך פנים אל פנים, דו קרב של כמה שניות. אני מזהה אותו מרחוק, בוחן את צעדיו, מנתח האם הוא נראה כאוב, מחויך מלא מוטיבציה, אני יודע היטב שהאופן שבו הוא יראה אותי ישפיע מאד על המשך התחרות בינינו.

בלחימה תשדר עוצמה, נחישות גם אם בפנים אתה שבור, נסיים את הקרב וניתן לפרץ הרגשות לצאת החוצה. אני מתקרב אליו, אני מקפיד להתיישר, לחייך ולעודד, אני מאמין שאם המתחרה שלי יהיה חזק יותר, זה יידחק בי להיות חזק יותר, גם אם הפעם אפסיד ולכן חשוב לי לעודד את המתחרים שלי על המסלול. אני רואה שקשה לו והוא סובל: "קח מלח, שטוף פנים ובוא לתפוס אותי, אני מחוסל כמוך, יאללה בו", במלים אלו אני חולף על פניו מקווה שיגביר ויידחק בי לתפוס את המתחרה הבא.

אני ממשיך לרוץ ולהיות חלק בנשף המסכות שיצרתי, תיראה שמח, תחייך, תעודד אחרים הכל רק לא להראות חולשה, לא רק כלפי חוץ אלא גם כלפי עצמך, הדיבור העוצמתי יחזיק אותי חיובי עד הסוף, אני יכול ק"מ 20, אני יכול ק"מ 30, אני יכול ק"מ 40, אני יכול. תופס עוד מתחרה שלי ומגביר קצב לקו הסיום.

חוצה את הקו, ולא מאמין כמה קולות פנימיים יכולים להיות בתוך אדם אחד, אני באופוריה, אני לא מרוצה מהתוצאה, רק מהמיקום, שאפתי גבוה יותר ואני יודע שאני מסוגל לזה, אני עושה למידה ומיישם לתחרות הבאה. דבר אחד בטוח, בתוך הראש שלי הצלחתי להיות במקומות הכי קשים וכואבים שיכולתי לדמיין והוכחתי לעצמי שאני יכול יותר, שמתי לעצמי את הגבול במקום חדש, אני מאושר.