אלפי טיפות ורודות, היה התיאור המושלם למראה שנגלה לפני ביום שבת האחרון. שדרת השבע-עשרה-ביוני, העוברת בין שער ברנדנבורג לבין עמוד הזיגזוייל היתה מוצפת. אותה שדרה בדיוק ממנה מזנקים למרתון ברלין היתה שייכת באותו יום אך ורק לנשים. יותר מ- 20 אלף נשים זינקו למקצים השונים, והאווירה היתה מרגשת במיוחד
מאת:דפנה שב
לקראת המירוץ הזה התרגשתי באופן יוצא דופן. המירוץ של אבון (חברת קוסמטיקה אמריקאית גדולה) נולד לפני הרבה שנים בעקבות מאורע הסטורי. אחרי שקתרין סוויצ’ר כמעט ואולצה לפרוש ממרתון בוסטון אי שם בשנת 1966, כאשר הריצה היתה שמורה לגברים בלבד, היא החליטה שזו הקריאה שלה להילחם עבור הנשים. כזכור, היא סיימה את המרתון והפכה להיות חלוצת הרצות בעולם. בהמשך השנים היא פנתה להתעסק ביחסי ציבור ועיתונאות ולצד אלו עברה ממדינה למדינה על מנת להשמיע את קול הנשים הרוצות לעסוק בספורט.
בספרה היא מספרת בפרוטרוט את השתלשלות העניינים והארה אחת שהביאה אותה למסקנה, שהיום ברורה לכולנו. בעת סיקור האולימפיאדה עוד בשנות ה-70, היא נבהלה משלטי הענק המפרסמות את חברות הספורט והבינה, שבעזרת כל אלו אפשר להפוך אירוע ספורט לחגיגה של ממש. כך יזמה, במסע שערכה כמעט לבדה עם עזרה של אנשים טובים בדרך, את קיומם של מירוצי נשים בכל העולם בחסות חברת הקוסמטיקה – "אבון".
מירוצי ’אבון’, ידועים בכל העולם בקרב הנשים, כארועי ריצה שלא כדאי לפספס. גם אני הבטחתי את מקומי ביותר מחודש לפני הריצה, ושבועיים לפני, נסגרה ההרשמה והתמלאה המכסה. קיוויתי שאולי אפגוש את קתרין סוויצ’ר בשנית, הפעם בברלין, לאחר הפגישה הנהדרת שהיתה לנו בשנה שעברה בבוסטון, אך קתרין ויתרה השנה על השתתפותה כיוון שהיא מתאמנת למרתון הבא שלה והיא כבר בת 60. הירגשתי בין המילים שהיא יכולה להיות מלאת סיפוק כשהיא כתבה לי:" שיהיה לך הרבה כיף במירוץ שלי".
כאשר הזינוק ל- 5 ק"מ יצא לדרך לא יכולתי להיות שמחה יותר בשביל קתרין. אלפי הנשים הלבושות בורוד (החיבור שנולד עם העמותה למלחמה בסרטן השד, הוביל לחלוקת חולצות מירוץ ורודות) היה מדהים. הריצה נערכה בין שבילי הטירגארדן, משולבת בלהקות מתופפים, והמון צופים.
הזינוק ל-10 ק"מ היה הגדול מכולם. על תחום הזינוק הוקמו במות ועליהן מדריכי כושר שהעבירו לכל המזנקות מתיחות וחימום. כרבע שעה לפני יריית הזינוק הכל היה נראה כמו מסיבת ריקודים. המוזיקה הקצבית גרמה לכל הבנות לרקוד במקום, ומנחה האירוע דאג שכולן יהיו במצב רוח טוב. גם אני, שלא הבנתי כל מה שהוא אמר – שתפתי פעולה. הרמתי ידיים, תרמתי את חלקי לגל האנושי שעשינו, ונהנתי מהמוזיקה. כמו כן, המנחה הציג את רצות העילית, שעמדו אי שם בהתחלה ואותן כמובן לא הצלחתי לראות.
מהר מאד הגיעה יריית הזינוק ויצאנו לדרך. שתי הקפות של 5 ק"מ, מעט שונות זו מזו. מזג האוויר היה מושלם, האביב הכמעט קייצי סיפק לנו 17 מעלות, והפארק הירוק היה מדהים ביופיו.
בנקודת הסיום חיכו לנו המון מעודדים צפופים מאחורי הגדר. בעלים שמחכים לנשים ולבנות, חברות שמחכות לחברותיהן שרצות, ילדים גאים ונרגשים מחכים בקוצר רוח לאמא שתסיים את ריצתה. כל אחת קיבלה מדלייה קשורה בשרוך ורוד, מזכרת ממרוץ בלתי נשכח.
ההפקה
ריצת אבון הרשימה אותי מאד. לא התפלאתי כאשר הבנתי שמירוץ הנשים הזה גם הוא מבית היוצר של מארגני מרתון ברלין. חזרתי הביתה עמוסה במתנות של חברת אבון, חולצה וורודה "נושמת" לריצה, מדליה, והמון סיפוק. לא היה חסר לי כלום. היה לי איפה להתלבש ולהשאיר את התיק, שתייה בשפע בסיום ואפילו טעמתי מה"בירה" הידועה שמחלקים בסוף מירוץ והיא נטולת אלכוהול. שילמתי על התענוג הזה 15 יורו, שהם בערך 80 שקלים.
התחושה ששילמתי מעט וקיבלתי המון הפכה את המירוץ למהנה במיוחד. מה שעשה את ההבדל לדעתי, זו החסות של אבון, חסות ללא פשרות, חסות מתוך הבנה שהם יכולים בסופו של דבר רק להרוויח. כנראה שזה הקסם שהופך מירוץ למוצלח. המשתתף לא צריך להרגיש שהוא שילם על התחרות, הוא צריך להרגיש נשכר בעצמו, כאילו שמתן החסות חל עליו באופן אישי. המירוץ צריך להרגיש כמו חגיגת ספורט, והרץ צריך להרגיש מוזמן למסיבה. אני יכולה להגיד בלב שלם, ככה צריך להיראות מירוץ, וזו באמת היתה המסיבה הכי טובה בעיר.
צילום:דפנה שב
