אמיר בכר, מוותיקי הטריאתלטים הישראלים, מתרגש לקראת סוף השבוע באילת ומקווה לראות את דגל ישראל מונף בכמה שיותר מקצים
מאת:אמיר בכר
מותר לו לאדם שיהיו לו אהבות נוספות, ובלבד שאחת לא תבוא במקומה של האחרת. האם לב האתלט גדול וחזק להכיל הכל? תתפלאו.
בעשרים השנים האחרונות עברתי כברת דרך ארוכה מאוד כאדם, כחבר, כבן משפחה, כטריאתלט. ידעתי עליות ומורדות, למדתי, עבדתי קשה ,התחתנתי, הבאתי לעולם שלושה ילדים מקסימים. וכשאני מסתכל לאחור, מבין כל האהבות ישנה אהבה אחת, שגם אם אינה ממוקמת בראש סדר העדיפויות ביומיום שלי, אין לזלזל בה ואולי היא היחידה שהצליחה ללכוד אותי, כי עובדה שאני מתחזק אותה כבר עשרים שנה ומעולם לא הפניתי לה עורף.
ענף הטריאתלון בארץ ידע ויודע תקופות מאוד יפות. אמנם לא חוויתי באופן אישי את הקמתו, אך הייתי חלק מאותן תחרויות שבהם זינקו 100 איש לכל היותר, וזוכר אני היטב את הגאווה של לומר לחברים או למשפחה : "כן, אני טריאתלט". רוצה לומר: אני לא סתם מעלה דופק באיזה ריצת שדה בין ערביים; אני שוחה למרחקים, רוכב למרחקים ארוכים יותר, וגם יודע לתת ריצה טובה לאחר כל זה. כל המשפט הארוך הזה במילה אחת – טריאתלון. מושג שלפני 20 שנה, היום ניתן להגיד בהומור, רק מי שסיים או ארגן תחרות ידע להגות נכון.
בסוף שבוע הקרוב, מנקודת מבטי האישית, אנחנו עתידים להיות נוכחים באחד מאירועי השיא בתולדות הטריאתלון בארץ. בעבר הרחוק, כאשר יצאתי לייצג את ישראל באליפות אירופה, הרגשתי ממש הרגשת שליחות וכמובן התרגשות גדולה. כעת, כשאני כבר בוגר הרבה יותר, אני יכול להעריך עד כמה זה מרגש את הספורטאים הצעירים שלנו לארח כאן באילת את גדולי הספורטאים באירופה ולהיות גאים שהנה, אנחנו גם חלק חשוב בעולם הטריאתלון.
אישית, אני אתחרה בקבוצות הגיל, ולדעתי אחת המטרות של כולנו (ספורטאי קבוצות הגיל) היא לנסות ולהגיע למספר פודיומים גדול כלל האפשר. נכון שהחוויה חשובה ועצם ההשתתפות חשובה עוד יותר, אך כספורטאי הישגי וכמאמן אני נותן ביום הזה חשיבות לייצוג של דגל ישראל שיתנופף בסיום ולרוח ההישגיות. לכן בחרתי במקצה הקצר המהיר והעצבני, שבו אתן כל הנשמה כאילו אני בן 23, ביום בו נגעו רגלי במי הכנרת בטריאתלון הראשון שלי.
16.4.2012
אמיר בכר – נשוי פלוס 3 מאמן טריאתלון סוכן נסיעות ואיש ברזל.
