האנדרופינים שהם החומרים הכימיים שמופרשים במוח, בין השאר במהלך הריצה, גורמים לרובנו להתאהב בריצה ואפילו להתמכר אליה גם אם היא קשה לנו. באופן מודע או לא, אנחנו מפתחים תלות באנדרופינים ובהרגשה הטובה שהם עושים. ויש גם אנשים שזה ממש צורך קיומי עבורם – לא סתם ממליצים על ריצה כטיפול בפוסט טראומה, ודוגמה מצוינת לכך אפשר למצוא בסיפורה של ניצולת השואה סיליביה ויינר.

מהילדות הכי קשה שיכולה להיות לפודיום של מרתון בוסטון. סילביה ויינר | צילום: יוטיוב

עוד כתבות בנושא
השחיין היהודי מאלג'יר ש"ניצח" את הנאצים
רומן אסור, השואה ומחול שדים אורבני
פרחי הספורט שנבלו בשואה

כיום היא בת 86 והיא מעבירה את חייה בין מונטריאול שזו העיר אליה הגיעה בגיל 16 לאחר מלחמת העולם השנייה לבין פלורידה ששם הרבה אנשים בני גילה מחפשים ליהנות מאיכות חיים שכוללת גם חופים יפים ושלווים. אבל במשך הרבה שנים, "איכות חיים" זה משהו שהיה כל כך רחוק ממנה.

איך אפשר לצפות ממי שחוותה את האירועים הכי נוראים שניתן לתאר בשנות הילדות שלה, להמשיך בשגרת חיים נורמלית? היא נולדה ב-1930 בפולין למשפחה יהודית, ובגיל 12 הנאצים הפרידו אותה מהוריה ו-7 אחיה ואחיותיה. הם נלקחו למחנה ההשמדה טרבלינקה ומאז היא לא ראתה אותם יותר, היא נשלחה בגפה והעבירה שלוש שנים בשלושה מחנות שונים: מיידנק, אוושויץ וברגן-בלזן.

עד היום היא לא מבינה איך הצליחה לשרוד בכל אחד מהם, במיוחד לאור מה שראתה מסביב. באוושויץ היא נחשפה ליוזף מנגלה שפעם אחר פעם נכנס למקום שבו ישנה ולקח ילדים שלעולם לא חזרו. היא עצמה הבינה מהר מאוד מה קורה שם ולא שוכחת את "ריח המוות" או "ריח הבשר השרוף" כפי שהיא מתארת. היא אפילו זוכרת איך עברה בין הגופות ואספה פריטי לבוש שהנאצים דרשו למחזר. בברגן-בלזן היא התחברה עם ילדה הולנדית בת גילה בשם אנה, והיא אפילו זוכרת את היום שבו מתה. "התנאים היו נוראיים, ישנו על הרצפה הקרה ללא מזרן או שמיכה, והכינים היו בכל מקום. כמעט ולא היה לנו מה לאכול פרט למרק דליל. אני זוכרת ששתינו חלינו באותו הזמן במחלת הטיפוס, שאותי היא תקפה בפעם השנייה. אני בדיוק הצלחתי להתגבר ולהחלים, ואנה קדחה מחום ומאוד סבלה. אני ממש זוכרת את היום שבו יצאתי מהחדר, חזרתי בהמשך היום ונאמר לי שהיא מתה. רק מספר שנים לאחר מכן גיליתי עד כמה הסיפור של אנה פרנק היה מפורסם בזכות היומן שכתבה".

לכל מותגי משקפי השמש לחצו כאן

ואז נגמרה המלחמה, ועד היום מספרת ויינר שאלוהים הציל את החיים שלה בתקופה הכל כך קשה הזאת. אלא שאחרי זה, במשך כל כך הרבה שנים, כל חיפושיה אחרי "גלגל הצלה" עלו בתוהו. אחרי המלחמה כשהיא בת 16, ויינר יצרה קשר עם קרובי המשפחה היחידים שלה מחוץ לאירופה. כך היא הגיעה למונטריאול שבקנדה, כדי להתחיל חיים חדשים.

היא התחתנה וילדה שלושה ילדים, אך עם השנים התחילה להבין, למרבה הצער, שהפוסט טראומה יותר חזקה מכל דבר טוב שקורה בחיים שלה. וזה השתלט עליה ברמות שמאוד מקשות על איכות החיים כפי שהיא מספרת: "הזיכרונות היו כל כך חזקים והבנתי שאני צריכה לחיות עם זה". בפועל, היא סבלה מהפרעות שינה קשות ומדיכאון. הרופאים המליצו על ה"פתרון הקל" – כדורי שינה וכדורי אנטי-דיכאון שבטח לא תרמו שום דבר לאיכות החיים של ניצולת השואה הקנדית.

"הריצה הצילה את חיי". סילביה ויינר (משמאל) עם בתה דבי | צילום: יוטיוב

בסוף שנות השלושים שלה היא נחשפה ממש במקרה לפעילות גופנית. "נרשמתי למועדון יהודי במונטריאול רק בגלל שהייתי צריכה להכניס את הבת שלי למעון שלהם, ואחת הפעילויות שהציעו שם היתה חוג לכושר גופני. באחד השיעורים הוציאו אותנו לריצה בחוץ. רצנו בסך הכל רבע מייל (400 מטר) וחשבתי שאני לא אצליח לעמוד בזה, אבל עשיתי את זה. בפעם השנייה שאמרנו לנו שיוצאים לריצה אף אחד לא הגיע, חוץ ממני. אני זוכרת שמצד אחד הרגשתי שאין לי אוויר, מצד שני הבנתי לראשונה אחרי הרבה שנים שאני חווה הרגשה טובה".

מהמתנ"ס היהודי לפודיום של מרתון בוסטון 

על החוויה החדשה והכל כך מעניינת, ויינר הבינה שאי אפשר לוותר. להפך, זה כבר משהו שצריך לפתח. היא נכנסה לזה חזק, התחילה לרוץ יותר והגיעה ל-5 קילומטרים, בהמשך ל-10 קילומטרים. ואז היא הצטרפה לקבוצת ריצה, ובאותן שנים זה ממש לא היה נהוג שנשים ירוצו עם גברים בקבוצה. "אפילו נשים בסביבה שלי אמרו לי שאני צריכה להתבייש בעצמי ולמצוא עיסוק 'נשי' יותר כמו טניס", מספרת ויינר, אבל היא הבינה שזו התרופה הטובה ביותר שיכלה למצוא.

ככל שהקילומטראז' השבועי עלה, כך ירד השימוש בכדורים הפסיכיאטריים עד שהיא כבר לא נזקקה להם יותר. אז היא כבר היתה חברה בקבוצת ריצה שאימן ניצול שואה בשם וולף ברונט, שהיה מרתוניסט. הוא סיפר לויינר על ההתפתחות המעניינת ב-1972 כשמארגני מרתון בוסטון החליטו לאפשר באופן רשמי לנשים להתחרות במרוץ שלהם. ברונט אמר לה שהיא יכולה להגיע למרתון בוסטון אם תצליח להגיע לריצות של כ-30 קילומטרים. היא רק חיכתה שמישהו יבוא ויגיד לה את זה, עבורה זו היתה ברכה. "הריצה השפיעה עליי בצורה כזאת שרק חיפשתי לרוץ כמה שיותר, והיום אני אפילו נבוכה לספר שרצתי יותר מדי. הייתי האשה היחידה שמונטריאול שרצה, ואמרו שאני לגמרי משוגעת".

ב-1974 ויינר התייצבה על קו הזינוק של מרתון בוסטון שהיה הראשון שלה, וסיימה אותו בזמן של 3:47 שעות. שנה לאחר מכן כבר נרשמו מספיק נשים כדי לפתוח תחרות גם בקטגוריית גיל בבוסטון, והיא הגיעה לשם מנוסה, אחרי שהתאמנה לצד גברים יותר מהירים, ובעיקר נחושה. היא סיימה את המרתון הזה בזמן של 3:21 שעות והפכה למנצחת הראשונה אי פעם בקטגוריית הגיל של 40 ומעלה באחד המרתונים היוקרתיים בעולם.

השתתפה ב-75 מרתונים, אהבה בעיקר את בוסטון וטבריה. סילביה ויינר | צילום: יוטיוב

מאז ויינר רצה במשך 20 שנים בלא פחות מ-75 מרתונים ועוד מאות מרוצים קצרים יותר. המרתונים האהובים עליה היו בוסטון שהיה מן הסתם האהבה הראשונה, ומרתון טבריה שבו השתתפה ב-1978 וניצחה בקטגוריית הגיל שלה. היא סיפרה שמאוד ריגש אותה לרוץ בישראל ולשמוע שקוראים בשמה בטקס.

בגיל 86 ויינר אמנם כבר לא מתחרה אבל לא מפסיקה לרוץ, כי מבחינתה היא לא רק ניצולה של מחנות ההשמדה, אלא של החיים שאחרי המחנות: "הריצה הרגיעה אותי, בהתחלה לא הבנתי למה אנשים מתכוונים כשהם אומרים 'היי של ריצה' אבל אז הבנתי שזה מה שאני מרגישה גם במשך שעות אחרי הריצה. לא מדובר רק בתשוקה, הריצה היא דרך להתמודד עם הטראומה מהעבר. הריצה הצילה את החיים שלי. קודם כל זה היה אלוהים שהציל אותם במחנה הריכוז, ולאחר מכן הריצה. ללא הריצה החיים שלי היו מדרדרים להיות רעים מאוד".