ספורטאים הישגיים מתנהלים אחרת בכל הקשור לאורח חייהם, בעיקר הספורטיבי. הרי מדובר בקריירה של עשרות שנים בה הספורטאי מסגל לעצמו הרגלים מסוימים, שככל הנראה ילוו אותו במרבית מעגלי חייו. יש לכך השלכות רבות על איכות החיים ומסתבר שגם על תוחלתם.
שווה להיות ספורטאי אולימפי. שחר צוברי צילום: צלם אותי
חשוב לציין שהמיקוד בשנים האחרונות הנו לא רק על כמה שנים האדם יחיה, אלא בעיקר על איכות השנים האחרונות בחייו. כמובן שלגנטיקה משקל רב בעניין זה, אך לא רק. לאורח החיים משקל לא מועט ולא ניתן "להטיל" את כל האשמה על הגנטיקה. אי לכך, ניתן בנקל להבחין באנשים עם היסטוריה משפחתית של מחלות לב, סוכרת ועוד, שהם במצב מעולה מבחינה גופנית בכל מעגלי החיים בכלל ובגיל המבוגר בפרט בעוד שאחרים, בעלי גנטיקה מצוינת, לוקים במחלות שכיחות השכם וערב ואיכות חייהם ירודה מאוד.
בהתייחס לספורטאים הישגיים ובד בבד גם לזוכים במדליות אולימפיות, לא ניתן לשמר את הכושר שהושג והיכולת הגופנית המופלאה. כבר לאחר מספר שבועות ללא ביצוע גירוי גופני מתאים, חלה רגרסיה מהותית בכל מערכות הגוף באשר הן. נכון, לא כל מערכת מגיבה באופן זהה. המערכת הקרדיווסקולרית למשל מאבדת מיכולתה תוך מספר ימים כאשר לא מבצעים אימון אירובי. בתוך חודש לדוגמה, הירידה בכושר האירובי משמעותית מאוד. זאת בשונה מהמערכת האנאירובית המאופיינת בירידה איטית של התפקוד ולא דומה כלל ועיקר למצב של המערכת האירובית.
לא קל לשמור על אותו אורח החיים. דייגו מרדונה | צילום: משרד הנשיאות של ארגנטינה
עצוב אגב להבחין בספורטאי הישג, כדורגלנים, כדורסלנים, שחיינים, רצים מפורסמים, שלאחר שפרשו מספורט הישגי הפסיקו בבת אחת לשמור על מסגרת של אורח חיים בריא, עלו במשקל באופן דרמטי ונעשו כמו כל אדם "מן השורה" כשלא נותר זכר, לפחות מבחינה חיצונית ובריאותית, למה שהיו. נציין גם במקרה זה את גיל הפרישה מהספורט ההישגי. פרישה בגיל 25 אינה זהה כלל ועיקר לפרישה של הספורטאי בגיל 38 או אף 40. מעניין לדעת שגיל הפרישה הנו פקטור חשוב מאוד המשפיע מאוד על הגיל הפיזיולוגי של הספורטאי.
ככל שפורשים מאוחר יותר, מרוויחים
סביר להניח שספורטאי שפורש בגיל מבוגר נהנה מהיתרונות הרבים של עיסוק באופן כה מקצועי בספורט הישגי וזאת בשונה לעומת האחרים שלא נהנים מכל היתרונות הנלווים לכך למרות שהם עוסקים בפעילות ספורטיבית, אך באופן חובבני. בנקודה זו נציין שלכל סוג ספורט גיל הפרישה שלו. פרישה מכדורסל עשויה להיות גם בגיל 35 או אף 40 אך הפרישה מהתעמלות אמנותית או התעמלות מכשירים הנה בגילאים צעירים בהרבה.
מנגד, באופן פרדוקסלי, ניתן לציין מקצועות ספורט יוצאי דופן בהם דווקא תוחלת החיים (ואולי גם איכותם) נמוכה יותר מאשר אצל האוכלוסייה הרחבה כמו למשל פוטבול אמריקאי. ברם, ישנם ענפי ספורט המאופיינים בפחות פציעות ואף התאמה רבה יותר לגיל המבוגר לעומת ענפי ספורט אחרים. דוגמה מעניינת לכך הנה משחקי כדור על חול הים (כמו כדורגל חופים, כדורעף חופים ועוד) שאינם זהים מבחינת העומסים המופעלים על מערכות הגוף השונות, לרבות של שלד-שריר, לעומת אותו ענף ספורט המשוחק על מגרשים רגילים קשיחים (התייחסות לכך תינתן בפרק אחר).
כתבות נוספות בנושא
> כתבות נוספות של ד"ר איתי זיו
> אימונים קצרים שישאירו אתכם בכושר לאורך זמן
פרישה מספורט הישגי מצריכה התייחסות וידע רב בכל הנוגע להתנהלות הנכונה במישורים לא מעטים (לא רק פיזיולוגיים) ולא תמיד הדבר נעשה באופן מושכל. ברם, שכעוסקים במערכות הפיזיולוגיות חייבת להיות תכנית פרישה מסודרת עם תכנית אימונים המתאימה לסדר היום החדש שיימשך שנים רבות. בתכנית זו חייבת להיות התייחסות למצב הגופני של הספורטאי, פציעות שעבר ועוד. מעניין שחלק מהספורטאים עשויים אף לסבול מפציעות מסוימות כל ימי חייהם ללא אפשרות ממשית לפתור את הבעיה. זאת בשל עומס עצום שליווה אותם במהלך עשרות שנים של קריירה.
הסיכוי של האתלט להאריך ימים היה גבוה יותר
האבסורד בהתגלמותו הוא שבשנים האחרונות ניתן למצוא בנקל ספורטאים "מן השורה" המבצעים פעילות גופנית בהיקף ועצימות של ספורטאי הישג ולא מתנהלים כהלכה ולכך השלכות שליליות על הבריאותֱ. הם מסוגלים להתאמן לעתים גם 25 שעות בשבוע, להתאמן חרף כאב ולגרום לתהליכים כמו פציעות בתדירות רבה, ירידה באיכות החיים, השקעה כספית עצומה בחלק ניכר מהמקרים על מזון, ציוד ספורט, פיזיותרפיה ומה לא.
האם עקב כך הם יהנו מתוחלת חיים רבה יותר או לפחות מאיכות חיים מצוינת? לא בטוח. לכן, חשוב שאותם ספורטאים חובבנים ילוו על ידי איש מקצוע מהשורה הראשונה, שמסוגל לראות את התמונה באופן הוליסטי ולהנחות באופן הכי מקצועי שניתן אודות הפעילות הספורטיבית המומלצת. בנקודה זו נציג מחקר שהתפרסם במגזין BMJ ומטרתו היתה לבדוק האם מדליסטים אולימפיים חיים יותר מאשר אנשים אחרים באוכלוסיה. המחקר עקב אחר למעלה מ-15,000 ספורטאים אולימפיים ממדינות שונות, שזכו במדליות אולימפיות במשחקים שהתקיימו בשנים 1896-2010.
הם הושוו לאנשים מהאוכלוסייה הכללית מאותו חתך גיל, מין ושנת לידה. נמצא כי 30 שנים לאחר הזכייה באולימפיאדה, הסיכוי של האתלט להאריך ימים היה גבוה יותר משל אנשים מהאוכלוסייה הכללית. בממוצע, המדליסטים חיו 2.8 שנים יותר לעומת אנשים מהאוכלוסייה הכללית. לא חשוב אם הם זכו במדליית זהב, כסף או ארד, היתרונות מבחינת אריכות ימים היו זהים. אתלטים שעסקו בספורט סיבולת ובספורט המשלב סבולת עם כוח היו בעלי אחוזי הישרדות גבוהים יותר לאחר 30 שנים לעומת אתלטים שעסקו בספורט של כוח בלבד.
יתכן שאריכות הימים הגבוהה יותר ממנה נהנים אתלטים אולימפיים קשורה גם לגנטיקה, אורח החיים הבריא שהם מנהלים, פעילות גופנית קבועה ואיכות החיים הגבוהה שלהם עקב הזכייה.
