בתחרות איש הברזל שנערכה ביולי האחרון באוסטריה, נרשם מספר שיא של 126 משתתפים ישראלים. יהודה ליבנה, בן 59, היה המבוגר שבחבורה העליזה הזו. בין עבודתו כסמנכ"ל לקניין רוחני וחקיקה ב"טבע" וגידול שלושת ילדיו, הוא מצא את הזמן להקדיש שנה מחייו לאימונים לקראת התחרות המפרכת הזו, והוא משתף בחוויותיו מהתחרות
מאת:ד"ר יהודה ליבנה
עשיתי את זה! אני איש ברזל! אלה היו המילים הראשונות שחלפו בראשי עם חציית קו הסיום של התחרות. במהלך 12 החודשים שקדמו לתחרות איש הברזל "איירונמן אוסטריה 2012", שחיתי 159 ק"מ, רכבתי 5,885 ק"מ ורצתי 1,057 ק"מ ב-446 שעות בסך הכל. את התחרות כולה, שכללה 3.8 ק"מ שחייה, 180 ק"מ רכיבה, וריצת מרתון (42.2 ק"מ), סיימתי ב 15:26 שעות. הטמפרטורות באותו יום הגיעו ל 38 מעלות צלסיוס – הייתה זו התחרות החמה ביותר באוסטריה אי פעם!
המטרה הראשונה שלי הייתה, קודם כל, לסיים את התחרות בחיים, מבלי להתפרק בדרך (גילוי נאות – עוד לא קרה שלא סיימתי תחרות שהתחלתי, ובוודאי שלא רציתי שהפעם הראשונה תהיה דווקא באוסטריה, אחרי כל הדרך שעשיתי). לפני חמש שנים זה כלל לא נראה בר השגה, לפני שנתיים התחלתי לשקול את הרעיון, ובקיץ שעבר כבר הרגשתי שאני בהחלט מוכן לאתגר. המטרה השנייה שלי הייתה לסיים את התחרות עם חיוך – ואם אפשר אז בריצה ולא בהליכה. בהתחלה חשבתי שאסיים בזמן הקרוב ל-cut off time , שהוא 17 שעות, אבל לקראת סוף האימונים, תוצאה של 15 שעות כבר נראתה ריאלית.
אבל בואו נתחיל מהסוף – זו הייתה חוויה מדהימה. הרגשתי מצוין למרות החום, והתחריתי "חכם" – עשיתי הכל בדיוק כפי שתכננתי. סיימתי בזמן מהיר בהרבה מ-17 שעות, ורצתי את כל המרתון, ולמעשה את חציו השני רצתי אפילו מהר יותר מהראשון. אבל הכי חשוב – סיימתי עם חיוך והרגשתי מעולה לכל אורך התחרות. בסך הכל, התחרות הייתה קלה יותר משחשבתי. היא גם הייתה איטית יותר בשל החום, אבל עכשיו משסיימתי תחרות כזו בתנאים כאלו, אני באמת מרגיש שאני יכול לעשות (כמעט) הכל.
השבוע שלפני התחרות היה מלא ציפייה והתרגשות, אך גם מלא חששות. בסך הכל 126 ישראלים השתתפו בתחרות הזו – "המשלחת" החמישית בגודלה. היה נחמד לשמוע עברית מסביב ולראות פרצופים מוכרים בכל פינה בעיר. ממש תחושת אחווה. כחלק מערכת המשתתף, קיבל כל מתחרה צמיד כתום שהקנה לו כניסה חופשית לכל האירועים, ובעיקר תחושת שייכות למועדון הברזל היוקרתי. בכל מקום אליו פנית בעיר יכולת לזהות את חברייך למועדון לפי הצמיד הכתום. הימים נעשו חמים יותר ויותר (ובמלון לא היה מזגן) והתחזית ליום התחרות הייתה גרועה במיוחד.
יום התחרות
עיניי התמלאו דמעות של התרגשות כשעמדתי על שפת האגם בציפייה מתוחה ליריית הזינוק. עבדתי קשה מאוד באימונים במשך קרוב לשנה, ועכשיו הגיע רגע האמת. היה לי קשה להאמין ששנה שלמה של אימונים (מהם נהניתי מאוד) מתנקזת לכמה שעות ספורות, שמתחילות ברגע זה ממש.
השחייה הייתה קשה בהרבה משציפיתי. איסור השימוש בחליפות שחייה היה תרחיש שלא התכוננתי אליו. שוב ושוב נאמר לי, שללא קשר לטמפרטורת המים, יותר השימוש בחליפות. דיברו על זה שטמפרטורת המים נמדדת לא לפני ששופכים אליהם כמה שקי קרח כדי לא לעבור את 24.5 המעלות ההכרחיות לאישור החליפות. כנראה שהטריק עם הקרח לא עבד, כי יום לפני התחרות הודיעו על ביטול השימוש בחליפות. בשורה גרועה לשחיינים גרועים. וכאילו לא היה מספיק גרוע לשחות בלי חליפה, השמש בעיניים לא אפשרה ניווט של ממש בדרך חזרה. כך או כך, אחרי שעתיים תמימות הייתי מחוץ למים, מוכן להמשך יום העבודה.
היה לי ברור שמזג האוויר החם יאט את הרכיבה המהירה שתכננתי לעצמי, אבל לא היה לי מושג עד כמה. את הסיבוב הראשון מתוך שניים עשיתי ב 3:53 שעות, מה שהביא אותי לזמן מצטבר של 6:03. לראשונה, הסכנה שלא אעמוד ב cut off time נראתה אפשרית, וחייבה אותי להגביר את הקצב בסיבוב הרכיבה השני, גם במחיר של "התפרקות" בריצה. בסופו של דבר, סיימתי את הרכיבה 9:35 שעות לתוך התחרות, וכעת נשארה רק ריצת המרתון – לא משהו שלא עשיתי בעבר. במחשבה שנייה, ריצת מרתון בחום של 38 מעלות זה בפירוש משהו שלא עשיתי בעבר! בכל פעם שהטמפרטורה עברה את ה-20 מעלות, זה כבר נחשב חם מדי לריצת מרתון בשבילנו. התחלתי את הריצה בהרגשה מצוינת שחלפה במהרה כבר אחרי 2 הק"מ הראשונים, בתי דבורה שראתה אותי אחרי 3 ק"מ, ככל הנראה פגשה בנאדם חבוט.
האסטרטגיה שלי להשלמת 42.2 הקילומטרים של הריצה הייתה לעצור בכל אחת מתחנות ההזנה שהיו פזורות בכל 2 ק"מ לאורך המסלול, לקחת כוס משקה איזוטוני וג'ל, ולנצל את השתייה להליכה קצרה עד שאסיים לשתות. שלא במקרה, השתייה התארכה יותר ויותר מתחנה לתחנה, מה גם שאחרי 10 שעות בחום של 40 מעלות, לאיזוטוני היה טעם נוראי, ולג'לים אפילו גרוע יותר.
לרוץ ולצלצל בפעמון
חישוב מהיר של לוחות הזמנים העלה שאין לי ברירה אלא לרוץ את כל המרתון. מעבר להליכה היה עולה לי בפספוס של ה-cut off time. דווקא בק"מ ה-30, כשרבים מהמתחרים כבר עברו להליכה, התחלתי להרגיש יותר טוב ואפילו הגברתי קצב. מסלול הריצה בתחרות היה של 2 סיבובים "הלוך חזור", כך שלכל אורך הדרך פגשתי את חברי הרצים בכיוון הנגדי, והעידוד שקיבלתי מהם היה אדיר. המסלול עבר במרכז העיירה גלקנפורט, ובקרב המשתתפים בתחרות נהוג בכל הקפה לקפוץ ולצלצל בפעמון הענק שבכיכר המרכזית. האגדה המקומית אף מספרת שתושבי העיירה תורמים יורו אחד לצדקה בכל פעם שמישהו מצלצל בפעמון. בסיבוב הראשון היה לי בקושי הכוח לקפוץ ולצלצל בפעמון פעם אחת, ואילו בסיבוב השני (ק"מ 37) הייתי בכזה "היי" שקפצתי לצלצל בפעמון 5 פעמים.
כשנשארו לי רק 5 ק"מ הצלחתי אפילו להגביר את הקצב. רצתי לאורך שטיח הסיום בידיים מורמות לניצחון, כשברקע מוזיקה וקריאות עידוד של מאות אנשים, והכרוז מכריז ברמקול "אתה איש ברזל". ההתרגשות הייתה עצומה. שנה של עבודה קשה במרדף אחר מטרות "בלתי ניתנות להשגה" הוכתרה בהצלחה רבה, על אף התנאים הקשים. סיימתי בזמן, סיימתי עם חיוך, ובעיקר סיימתי עם הרגשה נפלאה. השגתי את המטרה, עמדתי במשימה, והשאלה "מה עכשיו?" לא איחרה גם היא להציף את תודעתי. המדהים ביותר בתחרות הזו היה מבחינתי דווקא ההתאוששות אחרי. ב-23 השנים האחרונות השלמתי 20 מרתונים ו-5 תחרויות חצי איש ברזל. כמעט ללא יוצא דופן, הימים שאחרי תחרות תמיד היו מלווים בכאבי שרירים, יבלות בכפות הרגליים, שטפי דם באצבעות, והליכה בסגנון "ברווז". באופן מפתיע, דווקא אחרי תחרות איש הברזל הארוכה בהרבה, לא סבלתי מאף אחת מהתופעות הנ"ל, ואת הימים הבאים ביליתי בטיפוס גבעות בהרי האלפים האוסטרים. אין לי ספק שאת "התחרות הקלה" וההתאוששות המהירה אני יכול לזקוף לזכות ההכנה הטובה שעשיתי.
