זה עוד שם, זה עוד פנים, עוד אחת. עוד אישה. זו אימא לשישה גוזלים, ככה באמצע החיים. אישה שיוצאת לרוץ באמצע היום, ליד הבית שלה, במקום מבטחה, ובן עוולה מחליט לשים לזה סוף, לקטוף אותה. הבוקר התעוררתי לידיעה כי אסתר הורגן, בת 52 מההתנחלות טל מנשה, נמצאה ביער ריחן בצפון השומרון כשעליה סימני אלימות, ומותה נקבע במקום. האם היא נאבקה בו ברגעיה האחרונים? מה עלה לה בראש באותן דקות ארוכות שאני מתארת לעצמי שנמשכו לנצח? אני שואלת את עצמי למה ובאיזה זכות? מי החוצפן שמעז לקחת חיים של אדם אחר?

כאישה וכספורטאית שרצה לבד, אני לא אחת מוצאת את עצמי בהתלבטות: אני רצה לבד 99% מהריצות שלי. מדוע אני צריכה שיעברו לי בראש תסריטי אימים? למה אני צריכה לחשוש? למה אני צריכה לחשוב 10 פעמים לפני שאני יוצאת לאיזשהו מקום לרוץ בו? למה אני לא יכולה לרוץ ביער לבד, כן לבד!!! מבלי לחשוש שחולה נפש, פסיכופט יעוט עליי ויחסל אותי? למה צריכים להמליץ לי לחבור לאנשים לרוץ איתם משום שלרוץ לבד זו סכנת נפשות?

רק בשנה האחרונה דווחו על לפחות שלוש תקיפות של נשים שרצו להנאתן לא פחות ולא יותר בפארק הירקון. נשמע הזוי, נכון? כי זה פארק במרכז הארץ, מרכז תל אביב, הכי בטוח כביכול? אז זהו שלא!

מסתבר שישנם גברים שמסוגלים לארוב לאישה שרצה לתומה, ולא משנה איפה זה יהיה, בפארק במרכז הארץ, רחוב בעיר סואנת או בשעת צהריים ביער. לארוב לה ולחסל אותה נפשית ופיזית, ולרצוח אותה באכזריות.

בחודש יוני 2020 הותקפה רצה בשעות הבוקר המוקדמות במסלול הריצה בפארק הירקון סמוך לגשר המכביה. רץ שעבר באזור באותו הזמן שמע את צעקותיה. הוא סיפר שהיא הוכתה על ידי התוקף, שנתן לה כנראה מכה עם חפץ כבד ופתח לה את הראש. לדבריו, "ממה שהבנתי, כאשר הוא תקף אותה היא התנגדה וניסתה לברוח ותוך כדי המנוסה הוא הכה אותה וניסה לתפוס אותה בכוח. היא היתה בהיסטריה מטורפת ואני חושב שהתוקף התחבא שם ופשוט חיכה לקורבן שלו".

אני לא יכולה להסתגל לעובדה שארוץ בחשש שמי יודע מה עלול לקרות לי, אם ארוץ לבד, ואני לא יכולה להתרגל לעובדה שכדי לצאת לרוץ במקום מסוים אצטרך לארגן לעצמי "פמליית אבטחה". זה פשוט לא מתאים לי!

גברים, אף אישה לא צריכה לחוש מאוימת או קורבן פוטנציאלי לגבר אלים, סוטה או סתם פסיכופט. אני יוצאת לרוץ לבד, בכל שעה שלא תהיה ויש לזה משמעות בפני עצמה עבורי. זה הזמן שלי נטו עם עצמי. הרגעים האלו של הריצה לבד, בחושך, באור, בשקיעה או בזריחה, הם ההתמודדות שלי עם עצמי.

אם אני לבושה בגוזייה ובמכנסון זה לא אומר שאני "מחפשת", זה רק אומר שזו הדרך שבה הכי נוח לי לרוץ. לזמן הריצה שלי עם עצמי לבד (בחושך, לפעמים) יש משמעות עצומה עבורי מעבר לפעילות ספורט ולשמירה על הכושר. זה הזמן שלי עם עצמי נטו. בזמן הריצה כשאני לבד עם עצמי, כל המחשבות, הרעיונות, הכעסים, הלבטים, הכל עולה לי וצף, ואז מתנקז. אני חוזרת הביתה עם אנרגיות חדשות.

כל רץ יודע שבזמן כלשהוא בריצה מגיע שלב שבו הגוף כמעט על אוטומט, באותם רגעים אני ממש יכולה להתנתק מהכל והמחשבות מתפוגגות. הרגע הכי שווה בריצה, סוג של מדיטציה שלמדתי להעריך ולחכות לה. הריצה שלי היא הזמן שלי עם עצמי, לטוב ולרע. המחשבות, הקשיים הפיזיים, העייפות, ההתגברות, ההישג והסיפוק. ולתוך זה חדרו שיקולים זרים שבינם לבין ריצה ושמירה על בריאות נפשית ופיזית אין ולא כלום.

לא ייתכן שאישה שיוצאת לרוץ לבדה תרגיש מאוימת, ולא משנה איפה ובאיזו שעה.