מאת:דני שחור
בוקר יום ראשון. חמש דקות לפני שבע בבוקר. חליפת השחייה לוחצת היטב על הגוף והופכת למעין עור שני. למרות שאני מוקף בכאלף ומאתיים איש ואישה ועוד כמה מאות צופים, עדיין אני שומע היטב את קול הגלים.
חוק מרפי נכנס לפעולה היטב הבוקר. כבר שבוע שאני באי פלוריאנפוליס שבברזיל והמקום נראה כמו גן עדן לטריאתלון: ים שקט מעין כמוהו, רוחות קלות מאד שלא מפריעות אלה רק עוזרות לצנן את הגוף, שמש ששומרת שיהיה חמים, אבל דואגת להתחבא מאחורי העננים מידי פעם על מנת שלא יהיה חם מידי.
אבל הבוקר הכל נראה אחרת, כאילו סימן משמים שמזכיר לנו שאין מתנות, ובודאי שאין כזה דבר איש ברזל קל. למרות השעה המוקדמת כבר מתחילים להרגיש היטב את הרוח ואפשר גם לראות אותה עוזרת לים להתרומם לגבהים שלא ראינו כל השבוע.
צפירה חזקה והנה רצים אל תוך המים
שינויי מזג האוויר לא מרתיעים אותי מכיוון שאני יודע שאין דבר שאוכל לעשות בנדון ואני אומר לעצמי שאם יהיה לי קשה, אז לאחרים יהיה קשה לא פחות, ובמילא בתחרות שכזו אני מתמודד עם עצמי דבר ראשון, אח"כ עם כל השאר. אין לחץ, יש קצת התרגשות שמרגישים לפני כמעט כל תחרות, זאת למרות שכמעט כל מה שעשיתי בעשרת החודשים האחרונים נועד בצורה זו או אחרת להביא אותי מוכן יותר לבוקר הזה. אין לחץ כי אני מוכן, כי אני יודע מה מצפה לי, אני יודע מה עומד לעבור על הגוף שלי ועל הנפש שלי במהלך היום הארוך שמצפה לי. אני יודע מה אני הולך לאכול, מה אני הולך לשתות. אני יודע מה אני עומד ללבוש בכל שלב. אני יודע איך ארגיש כשיתחיל לכאוב ואני יודע מה לעשות בכדי להתמודד עם זה. אני יודע מה העומס הנכון בשבילי בכל שלב ואני יודע מתי אני יכול ללחוץ, ומתי לחץ יוביל לתוצאה הפוכה. שום דבר לא הוחלט ברגע האחרון, זה איירונמן ויש מספיק הפתעות גם בלי שאצטרך להפתיע את עצמי…
צפירה חזקה והנה רצים אל תוך המים. בזינוק לאיש ברזל אין את הלחץ של זינוק לתחרויות אחרות, כנראה בעיקר בגלל שכולם יודעים שמחכה להם יום ארוך. אני נכנס מהר לקצב שלי ומנסה למרות הגלים הגבוהים לראות את המצוף. לא הולך, הים פשוט גבוה מידי. אני מחליט לשחות מאחורי קבוצה קטנה שנמצאת מלפני, אבל מהר מאד מגלה שהם פשוט לא שוחים בכיוון. סוף סוף מתחיל להסתובב לכיוון החוף ומגלה שהזרם חושב שאנחנו צריכים להישאר במים. ממש נדמה כאילו שוחים במקום. מגיע אל החוף בסיום הלופ הראשון ומנסה להבין עד כמה אני גרוע – הרבה אנשים לפני, הרבה אנשים אחרי – בקיצור, אין שום דרך לדעת. הקפה שנייה דומה לראשונה, אלא שעכשיו, בזמן שאני שוחה אני שם לב שכבר יש פחות אנשים מסביבי. אני מתחיל לחשוב על ההחלפה. צריך לעשות אותה מהר, אך אין מה למהר מידי כי אחרת סתם אשכח משהו שיכול להיות קריטי להמשך היום. אני יוצא ליבשה ומסתכל על השעון: 01:13:58. בזמן הזה כבר התכוונתי לשבת על האופניים. רץ לכיוון שטח ההחלפה. ריצה די ארוכה בשביל תחרות שכזו. בדרך המתנדבים עוזרים לי להיחלץ מהחליפה ואני ממשיך אל תוך האוהל. ניגש לשקית המסומנת שלי ושופך בעדינות את תוכנה על הריצפה. שם עלי את מספר הברזל, קסדה, אוכל בשקית לתוך הכיס האחורי, משקפי שמש ויוצא בריצה קלה לכיוון האופניים.
אופניים – עכשיו מתחילה העבודה האמיתית
עכשיו מתחילה העבודה האמיתית. מתחיל לפדל ומגלה שהדופק שלי גבוה מידי ולמרות כל "מאמצי" אני לא מצליח להוריד את הדופק בחצי שעה הראשונה. אני נכנס לקצב נוח אותו תרגלתי פעמים רבות באימונים. בנקודת הסימון של 40 ק"מ אני מסתכל על השעון ומגלה שאני במהירות של 36 קמ"ש ממוצע. מהר מידי וקל מידי אני חושב לעצמי, ובכלל – מה זה השקט הזה? סיבוב פרסה והנה האמת נחשפת. השקט היה רוח גב שכעת הפכה להיות רוח פנים אימתנית. אני מרגיש כאילו אני רוכב אחורה ומחליט שאין טעם להלחם, אלא עדיף להיות חכם ואני מוריד פלטה גדולה ונשאר על פלטה קטנה ומשתדל לשמור על סיבובי רגליים מהירים.
אומרים שבתחרות איש ברזל חווים יותר עליות ומורדות נפשיים ממה שחווים בתקופת חיים – ואכן בין הק"מ ה- 60 לק"מ ה- 120 החלפתי תחושות כל דקה בערך. רגע אחד אתה מרגיש חזק וטוב ואתה אומר לעצמך שהנה אתה מתקדם ותיכף זה נגמר, וברגע השני אתה מתפלל להתהפך לתוך תעלה ושיבואו לחלץ אותך (רצוי עם רכב ממוזג). למרות שבקילומטרים האלו היו לי הרבה רגעי משבר הקפדתי על שני דברים עיקריים – הראשון הוא להמשיך לאכול ולשתות כמו שצריך. החום והרוחות הם מתכון בטוח להתייבשות ולאובדן מלחים – דבר שמוביל כמעט אוטומטית להתכווצויות שרירים. הדבר השני הוא להמשיך לשמור על עומס קבוע – כלומר לא לוותר מצד אחד, ומצד שני לא להשתולל.
סיימתי את הרכיבה מכווץ כולי
אני לא יודע להסביר מה קרה בק"מ ה- 120, אבל מאותו רגע ועד לסוף התחרות לא חוויתי יותר משברים. הרגשתי שאני מתמלא אנרגיה ואפילו הצלחתי להגביר קצת את העומס ולעקוף את שני הישראלים שעוד היו לפני (את גיל עקפתי ונתי התפנצ'ר). את הסיבוב השני באופניים עשיתי בשש דקות יותר מהר מהסיבוב הראשון.
הקצב אליו נכנסתי בעשרות הקילומטרים האחרונים ברכיבה הכניס לי ביטחון לקראת הריצה. סיימתי את הרכיבה מכווץ כולי, אך ידעתי שכבר כלום לא ימנע ממני לסיים את התחרות.
מפגש מהיר שני עם אוהל ההחלפות ומייד יוצא לריצת המרתון. אחד הדברים המצחיקים באיש ברזל הוא שהיציאה לריצה מלווה בתחושה של "הנה זה נגמר", או "נשארה רק הריצה". האמת היא שנשאר עוד לרוץ מרתון…
אני מוריד את הכובע, מניף ידיים וחוצה את קו הסיום בזמן של 11 שעות ו 12 דקות בדיוק
לריצה יצאתי אחרי קצת יותר משבע שעות של פעילות וידעתי שאם ארצה לרדת מ 11 שעות, אז אני צריך לרוץ את המרתון בקצב מהיר מ 05:20 לקילומטר. החלטתי להתחיל בקצב הזה (ההחלטה לרוץ בקצב הזה התקבלה כבר כמה שבועות קודם, אך קיבלה משנה תוקף כעת). קיוויתי שאוכל לשמור על קצב קבוע ואחרי כ 30 ק"מ אפילו להגביר טיפה. בתחילת הריצה הרגשתי מצויין, אלא שהפעם, בניגוד לאיירונמן הקודם, הספקתי לעשות שני מרתונים במהלך ההכנות לתחרות. אם יש משהו שרצי מרתון כבר יודעים (ולא ידעתי כשרצתי באוסטריה) זה שיש הבדל גדול מאד בתחושה בתחילת המרתון עד בערך הק"מ השלושים, לעומת התחושה בסופו של המרתון. הקצב שבחרתי לא היה אקראי – זה היה קצב ריאלי בו אני יכול לרוץ לאורך זמן ללא הטלת מאמץ מיוחד על הגוף. ואכן רצתי בקצב הזה לאורך כל ההקפה הראשונה (21 ק"מ) למעט קטעי העליות בהם איבדתי זמן. קטעי העליות המדוברים היו למעשה סידרה של שלוש עליות חדות מאד ולא ארוכות אשר חייבו את כל המתחרים (!) לעבור להליכה. העלייה היא כה תלולה עד כי כאשר עברנו שם עם הרכב מספר ימים קודם, הנהג היה צריך לשלב לראשון… למרות שידעתי ותכננתי ללכת שם, עדיין בחישוב גס הפסדתי כשש עד עשר דקות בגלל העליות הללו.
סיום ההקפה הראשונה מביא את המתחרים עד לנקודת הסיום ומשם יוצאים לשתי הקפות בנות 10.5 ק"מ כל אחת. בהקפות האלו, למעט עליה אחת ארוכה ומתונה, אין קשיים מיוחדים. המשמעות הפסיכולוגית היא חשובה מאד – אתה נכנס לשלב באחרון בתחרות כשאתה יודע שהמכשולים הגדולים מבחינה טופוגרפית כבר נמצאים מאחוריך. הקפה שלישית יוצאת לדרך ואני שומר על הקצב המתוכנן בעזרת הסימון המדויק בכל קילומטר. במהלך הריצה אני שותה מים בכל תחנה מבלי להיעצר וכל מספר תחנות שותה גם גייטורייד. החל מההקפה השלישית התחלתי לצרף גם קולה (קפאין וסוכר…). ג'ל כל שעה, בננה באמצע המרתון וכדורי מלח בתדירות של כשלושה לשעה. ההקפה השלישית עוברת כמתוכנן והנה אני שוב בנקודת הסיום – אלא שעכשיו אני יודע שנשארו לי רק 10 ק"מ. אני מכניס עוד ג'ל ומעלה קצת את הקצב. אני רץ ללא שעון דופק מכיוון שהדופק גם ככה כבר לא עולה, רק הרגליים כבר שורפות ומכווצות. הפעם, בניגוד לאוסטריה, אני לא מוותר לעצמי וממשיך לרוץ. צריך להבין שברגעי ההליכה (תחנות שתייה) הגוף משדר נינוחות מדהימה שכל מה שאתה רוצה זה ללכת עם זה (תרתי משמע). אני כבר למדתי את הלקח. אני פוגש חלק מהחברה ויודע שהם היו שמחים להיות במקומי בהקפה האחרונה. חמישה קילומטרים אחרונים ואני מרגיש מצויין ומעלה את הקצב עוד קצת. מתייצב בקצב של קצת פחות מחמש דקות לקילומטר ותוהה אולי יכולתי לרוץ קצת יותר מהר לאורך כל המרתון. שני קילומטרים אחרונים ואני מתחיל לחשוב על… תמונת הסיום כמובן. התכנון הוא להתעטף בדגל ישראל שחבר ייתן לי לפני קו הסיום. אני כבר מזהה את השער ולפתע קולט את החבר. הוא מנופף לי בשמחה, אבל את הדגל הוא שכח להוציא מהתיק. אני מוריד את הכובע, מניף ידיים וחוצה את קו הסיום בזמן של 11 שעות ו 12 דקות בדיוק. שיפור של שעה וחמש דקות מהתחרות הקודמת.אני עובר לצליעה ומדדה לאוהל. שותה קצת, אוכל קצת, מחליף לבגדים יבשים והולך לפגוש את החברה בקו הסיום.
רק כמה שעות אחרי התחרות אני מתחיל להבין מה קרה. התחרות שהייתה אמורה להיות נוחה יחסית ומהירה, הפכה להיות התחרות עם הזמנים הגרועים ביותר השנה, ובודאי אחת הקשות בשנים האחרונות. רק מתחרה אחד הצליח לרדת ממחסום תשע השעות. 239 מתחרים לא סיימו את התחרות (מעל 20%!!). מתחרים רבים ומנוסים שדיברנו איתם בימים שאחרי התחרות, שעברו כבר את האיים הקנאריים, את לייק פלסיד, את גרמניה ואת הוואי טוענים שבכאלו תנאים עוד לא יצא להם להתחרות. הדבר כמובן משמח אותי מכיוון שאני מבין שהצלחה במרוץ הזה היא לא דבר מובן מאליו.
בסיכומו של דבר הסיבה בגללה אני שמח היא שאני יודע שבאותו יום ובאותם תנאים הצלחתי להפיק מעצמי את המקסימום.
אני מבין שהצלחה במרוץ הזה היא לא דבר מובן מאליו
אני רוצה להודות לאיילת, אשתי האהובה, שתמכה בי ופרגנה לאורך כל הדרך. מספיק קשה לקום כל יום בחמש בבוקר, אז לפחות את התמיכה מהבית קיבלתי.
למאמן היקר שלי רן שילון, שהצליח לעשות שני דברים מדהימים – להביא אותי לנקודת השיא בעיתוי הנכון ויתרה מכך, הוא הצליח לעשות זאת מבלי שאפצע (למרות האימונים הארוכים והקשים) ועדיין לגרום לי לחייך לאורך כל הדרך.
לחבורה המופלאה שטסה להתחרות איתי: אבי מוטולה (כותב ספר "איך להצליח באיירונמן ראשון תוך כדי חיי נישואים, ילדים ועבודה טובענית"), נתי שקד, אמיר סידי, גיל ויינר, אסף צור, מיקי גטלן, רן שילון כמובן ואחרונה חביבה – אורית בר שגרמה לי להתבונן בהשתאות על הנחישות הדהימה שלה.
איירונמן היא חוויה מדהימה ששינתה את חיי ואני מאחל לכולם להגיע לאותה התרוממות נפש כמו שחשים בקו הסיום.
נ.ב.
כמובן שכבר נרשמתי לתחרות הבאה… לשנה הבאה באריזונה הבנויה!
