איש הברזל, אורי גור ארי בן ה- 28, שחזר זה עתה מתחרות איש הברזל בברזיל, התאכזב אמנם מהתוצאה שבה סיים, אבל על התהליך שעבר עד לקו הסיום בברזיל אפשר להעניק מדליה. "אני מרגיש מוכן, אין לי תירוצים. התאמנתי טוב, יש לי ציוד טוב ואני לא מפחד מהתחרות"
מאת:אורי גור ארי
הסיפור שלי התחיל בשנת 2006 באילת, כשהתחריתי בטריאתלון הראשון למרחק ספרינט, והמשיך דרך חצי איש הברזל בעמק הירדן כמה חודשים לאחר מכן. לכינרת הגעתי אחרי 6 אימוני שחייה, 4 אימוני רכיבה עם אופניים שלקחתי מחבר, ומספר אימוני ריצה. הרגשתי שאני מוכן "לקרוע" את המסלול, אך במקום זה המסלול "קרע" אותי וסיימתי את התחרות בזמן של 5:56 שעות.
בנובמבר 2008 החלטתי לרוץ את מרתון טבריה ולאחר שיחה עם תום מרמרלי החלטתי שאני רוצה לרדת מ- 3 שעות. למה לרדת את ה- 3 שעות? לא היה לי מושג, אבל ככה רציתי. תום בנה לי תוכנית אימונים ל- 6 שבועות, כי זה מה שהיה ובסופו של דבר. עמדתי במשימה וסיימתי את המרתון הראשון שלי ב- 2:59:32 שעות, הודות גם לעזרתה של זהבה שמואלי מרצי רמת השרון.
בסיום מרתון טבריה החלטתי שאני רוצה לקחת את העניינים יותר ברצינות והחלטתי להצטרף לקבוצה מסודרת. במרץ 2008, התיישבתי לשיחה עם רן שילון ומקסים שחף שבסופה הצטרפתי לאנדיור והתחלתי להתאמן לחצי איש הברזל כשהמטרה העיקרית הייתה להשתתף באיירונמן בשנת 2009. אני לא יודע אם נשמעתי יומרני, אבל באותה השיחה אמרתי לרן ולמקסים שהמטרה הראשונה שלי היא לרדת את ה- 5 שעות בכינרת. התאמנתי חודשיים וחצי לתחרות והפעם הגעתי מוכן, ידעתי מה מצפה לי ואפילו הגעתי עם אופניים חדשים וציוד מתאים שרכשתי. בסיום חציתי את הקו ב- 4:56 שעות והמשכתי למטרה הבאה.
אחרי התחרות החלטתי שאני רוצה לסמן לעצמי איירונמן ספציפי ולהירשם אליו. אני אחד שאוהב להציב עובדות בשטח והייתי חייב מטרה מוגדרת עם מקום ותאריך כדי להתחיל לעבוד. למרות ששמעתי שזו תחרות לא קלה, התייעצתי עם רן שילון ודני שחור לגבי איירונמן ברזיל שמשך אותי יותר מאחרים ובתחילת יולי החלטתי להירשם לברזיל ומה שיהיה יהיה. במקרה הזה חשבתי על החוויה ופחות על התוצאה.
אמא שלי ברזילאית ואני דובר את השפה, אז נכנסתי לאתר התחרות באותו הערב ונרשמתי (עשרה וחצי חודשים מראש). משיחה שהייתה לי עם רן שילון התברר שיש מאמן ברזילאי בשם אדוארדו פינקלשטיין שמגיע לארץ והוא יוכל לאמן אותי. אחרי שיחה עם אדוארדו הרגשתי שאני מסיים טירונות ומתחיל מסלול. אני לא יכול לפרט את כל מה שעבר עלי באותם חודשים אבל הייתה לי מטרה אחת מול העיניים, לא הסתכלתי ימינה ולא שמאלה, לא עניין אותי כמה קשה אני צריך לעבוד באימונים, פשוט רציתי להגיע לתחרות מוכן בצורה הטובה ביותר.
בשבועיים הראשונים לאימון, הרגשתי שאני לא עומד בעומס. כששאלתי את אדוארדו למה אין לי יום חופש בתוכנית הוא שאל אותי בהפתעה גמורה "למה צריך חופש?". בכל שלישי בבוקר הייתי מגיע לאצטדיון בוינגייט מבוהל ומפוחד מעוד אימון אינטרוולים דמיוני. אחרי 18 פעמים 1,000 מטרים בקצב של 3:40 דקות לדוגמא, לא נשארה פינה אחת באצטדיון שלא נשפכה בה הזיעה שלי. גם אימוני השחיה והרכיבה לא היו שונים בהרבה.
עבדתי מאוד קשה, בהתמדה, ומבלי לפספס אף אימון. את מרתון טבריה 2009 כנראה כבר לא אשכח לעולם. זה התחיל בשעה 4:30 בבוקר עם רכיבה של שתי הקפות של הכינרת עם ליאור זך-מאור ונמשך בריצה של המרתון המלא.
במרבית תקופת האימונים התאמנתי לבד. אני עוף בודד שאוהב לעבוד ולהתמודד עם הקשיים בעצמו. אבל בשלושת החודשים האחרונים לקראת איירונמן ברזיל גיבשנו נבחרת חזקה שכללה את ארז פאלק, אלדר בראור ולעיתים את ליאור דדון. רכבנו ביחד אלפי קילומטרים ובאימוני הריצה גלעד שטיין מרצי רמת-השרון היה מגיע להריץ אותנו בפארק.
ביום שטסתי לתחרות שוחחתי עם ליאור זך-מאור ואלכס וולפסון ואמרתי להם: "אני מרגיש מוכן, אין לי תירוצים. התאמנתי טוב, יש לי ציוד טוב ואני לא מפחד מהתחרות". גם בשניות שלפני הזינוק כשעמדתי עם עוד 1500 אנשים מתוחים הרגשתי בדיוק כך. אבל לצערי הדברים לא הלכו לפי התכנון.
מזג האוויר היה קשה, טעיתי בניווט השחיה וברכיבה נתפסו לי שרירי הרגליים. אבל הכל תירוצים. איירונמן זה איירונמן ובעיות וטעויות הם חלק מהמשחק. אם לומר את האמת סיימתי את התחרות שבוז ומבואס. אך למרות שהייתה לי תחרות לא טובה לא סיימתי מאוכזב מעצמי. עם יד על הלב נתתי את ה-100% שיכולתי לתת באותו היום ואין מה לעשות זאת. אני מתנצל אם אני נשמע יהיר או יומרני, אבל אני מכיר את עצמי ואני יודע מה הייתי יכול להוציא מעצמי בתחרות אם רק הדברים היו מתפתחים קצת אחרת. אין מה לעשות יש גם ימים כאלה. החוכמה בעיני היא לתחקר וללמוד מהטעויות, בכדי שבפעם הבאה הדברים באמת יראו אחרת.
