בעודו על האלונקה ובדרך לחדר הניתוח, הרץ למרחקים ארוכים איתן חרמון כבר הודיע: "אני עוד ארוץ מרתון". מחר בבוקר יזנקו מאות רצים למרתון טבריה ה- 33, ביניהם גם הרץ שאיבד רגלו במלחמת לבנון ה-2, איתן חרמון. יאיר בן עמי ישב איתו לשיחה   

מאת:יאיר בן עמי

לפני פחות משלוש וחצי יצאה מדינת ישראל לעוד מלחמה שהחלה עם הרבה אמונה ובסיומה התברר שאנו כל כך עייפים ממלחמות שאפילו לתת שם ראוי לא הצלחנו אז במסגרת גל הרטרו ששטף אותנו באותה תקופה גם חזרנו לשם, שכבר הענקנו למלחמה אחרת אי שם בשנות השמונים. הייתה זו מלחמה עם שם ממוחזר בתוספת האזכור כי זו הפעם השנייה שנכנסנו למקום ממנו כולם דווקא היו מעדיפים לברוח ממנו. אבל עבור לא מעט חיילים, משפחותיהם וחבריהם, כמו בכל המלחמות, המשמעות של כולם מפסידים במלחמות קיבל גושפנקא רצינית. 

אלו בערך המחשבות שעלו בראשי לאחר למעלה משעה במחציתו של איתן חרמון, אבל כשם שהם עלו כך הן נדחקו על ידי ההתרשמות העמוקה שהותיר בי אומץ ליבו, שבעודו על האלונקה ובדרך לחדר הניתוח, כבר הודיע: "אני עוד ארוץ מרתון", וזה כשכבר היה לו ברור לגמרי כי הרגל עימה חזר מלבנון לא תהיה דומה לרגל עימה התייצב להגן על המולדת. גם כששוחחנו הוא לא הצליח לזכור או להבין מדוע לא אמר דווקא: "אני ארוץ שוב מרתון" אבל כנראה שזהו בדיוק המובן מאליו של אומץ ליבו שבעצם כל כך נדיר למצוא אצל בני אדם בכלל.

למעלה משעה ישבתי מול איתן חרמון ובכל משפט שני חשבתי לא מעט פעמים עד כמה אפשר להתבלבל כשמדברים איתו. איתן מדבר בדיוק כפי שכל רץ למרחקים ארוכים או כל ספורטאי בענפי הסבולת מדבר וזה במושגים של תוצאות, ציפיות, אכזבות והרבה מאוד "אין תירוצים פשוט זו התוצאה שהשגתי באותו היום". אפילו כשעשיתי מאמץ לדחוף אותו לפינת ההבנה בה הוא אולי ישליך על הפרוטזה שלו את התוצאה הזו או האחרת שהשיג במרוץ כזה או אחר, זיהיתי רק מבט המודיע לי חד משמעית שאני בכלל לא בכיוון. במהלך הפגישה כולה שמעתי רק פעם אחת הטלת אשמה על הפרוטזה וזה היה כשתיאר את הניסיון הראשון שלו לרוץ עם הפרוטזה: "שמו לי מין תחבושת כזו שעצרה לי את הדם אז הורדתי אותה".

איתן שירת ביחידת מילואים שהורכבה בעיקר מיוצאי גולני ועימה נכנס למלחמה באוגוסט 2006. הוא זוכר היטב, כששמע והרגיש את הבום של המטען שפגע באכזריות, את המחשבה ("אולי אפילו אמרתי את זה בקול") שבה אמר לעצמו "הפעם זה פגע בי". הוא מיד הרגיש כי הפגיעה ברגל אינה פשוטה ובינות לכאבי התופת, אותם הוא ניסה לבטל כששוחחנו, הוא הבין כי ה"עוד רבע שעה נגיע לגדוד" וה"מיד מגיעים לפנות אותך" נאמרים כדי לעודד אותו ואלו לא אמירות מאחוריהן אמת.

שעתיים, לקח הפינוי לגדוד שמוקם בראס ביידה שם התברר כי בגלל חילופי האש המסוק לא ינחת. "טוב שהוא לא נחת זה היה גורם לעוד נפגעים," טרח איתן להסביר לי ואני שוב חשבתי לעצמי, "הוא אמיתי?" איתן פשוט מקבל ככה את הפינוי הממושך כשהוא אפילו עוד לא יודע מה בדיוק לא יחזור להיות כפי שהיה כשייצא למלחמה. מה שהוא לא קיבל זה שלא יוכל לרוץ שוב. "תעשה מה שצריך כדי שאחזור לרוץ" הוא אמר לד"ר שקיבל אותו, כשכבר הבין כי הרגל לא תהיה שלמה. "אני חושב שאז חייכתי קצת כי הבנתי שאין פגיעות פנימיות וזה מה שהדאיג אותי ולא הרגל." ושוב חשבתי לעצמי מאיפה הקור רוח הזה? ייתכן והמובן מאליו, בו ניחן איתן, הביא אותו בשנת 2009, פחות משנתיים וחצי לאחר שנפצע ופחות משנתיים לאחר שבהמלצת מומחים נקטע רגלו עד לברך, הוא משחזר תוצאות שעשה לפני הפציעה.

תחשבו על זה, איתן חרמון עושה תוצאות הנחשבות לחלום עבור רוב העוסקים בריצה עם רגל אחת ופרוטזה מקרבון או במילים אחרות הוא מנצח אותי, בימים הכי טובים שלי, על רגל אחת ולאחר שדיברתי איתו גם די ברור לי שגם עם יד קשורה מאחור ורטייה על העין הוא היה מנצח אותי כי זה משהו פנימי שיש לו ולאלופים שאנחנו רואים עומדים על דוכני המנצחים של התחרויות הגדולות בעולם.

לאיתן הייתה גם הכרות עם חבר קיבוצו, רון אבלס, שהיה קטוע רגל והיה חלק מנוף ילדות שלאחר הפציעה הפך לדוגמא בדרך בה שיחק כדורגל ועשה כל דבר עם פרוטזה. כילד ועד לפציעה היה איתן ספורטאי מהסוג שמנצל כל חלון הזדמנויות לריצה כולל חופשות מהצבא ובכלל זה החלטה של רגע לרוץ את מרתון טבריה עוד בשנת 2000. "אני לא בטוח כמה זמן לקח לי לסיים אותו אבל אני יודע שלא התכוננתי, סתם החלטה של חבר ושלי ללא קשר למציאות". בשנות ילדותו ונערותו הוא היה בקבוצת האתלטיקה של גליל עליון יחד וכאחת המחמאות הגדולות הוא זוכר את ההבטחה של הסובבים שהוא יהיה כמו גיא בן אפרים. מיכה כגן ואנדריי מיברג היו גם הם מודלים לחיקוי ומשם זו דרך ברורה להעמקת השריטה.

למלחמה הגיע איתן כשהיה סטודנט במכללת תל חי (למד תזונה), גר בכפר בלום ולאחר התקופה הטובה ביותר שלו כרץ למרחקים ארוכים עם ירידה מתחת לשלוש שעות במרתון טבריה 2008, ובאפריל חסרו לו שלוש שניות כדי לרדת מ- 43 דקות בהקפת התבור שם סיים במקום 8. יחד עם 37 דקות במרוץ געש מנסה איתן להשתמש בתוצאות אלו כדי להסביר לי כמה מובן מאליו היה לו שהוא חוזר לרוץ גם אחרי שנפצע במלחמה.

במהלך השיקום בחר איתן באופני יד כדי לחזור לכושר, "אבל זה היה זמני כי ידעתי שאני רוצה לרוץ" וכשאמר לי, "ידעתי", ומהיכרותנו העמוקה בת שעה כבר הבנתי שה"ידעתי" של איתן זה ברור שיהיה במושגים שלו. לא פעם במהלך השיחה הבנתי כי איתן סופר זמן לפי הלפני ואחרי הקטיעה והפרוטזה, "את אשתי הכרתי לפני", הוא אומר ומאחר שעוד קודם הוא הסביר לי את ה"לפני" ו"האחרי" שלו כבר הייתי בעל הבנה מספיקה.

במהלך הפגישה הוא מספר לי כמה פעמים ובהתרגשות גדולה על התמיכה הגדולה שקיבל מהמשפחה, החברים, הקיבוץ, החברים מהיחידה ושוב, ושוב, הוא מזכיר את דני שחר, אותו לא הכיר לפני הפציעה, שהיה בא לבית החולים, הרבה לפני שאיתן ידע מתי הוא יחזור ללכת, כדי לקחתו לאימונים ולארוחות של רצי תל אביב כמו גם את מאמנו יאיר קרני שקיבל אותו לאימונים ב"טוב, אם אתה רוצה לרוץ מרתון תרוץ מרתון," והיה מהתומכים הגדולים שלו עד לריצה הראשונה, "רצתי רבע שעה וכל כמה זמן הוספתי עוד דקה", דרך המרוץ הראשון, "עשיתי 38 ומשהו וכבר בריצה הרגשתי שאני לא בקצב אבל זה היה בסדר אין תירוצים"…"רגע…" אני עוצר אותו, "למרוץ הראשון זינקת עם מטרה של תוצאה מתחת לארבעים דקות, אני מתפלא וכמעט מתפלץ והוא מסתכל עליי במין מבט כזה שאני זוכר, "כן, אבל ראיתי גם רצים אחרים שהיו לידי וידעתי שזה לא יום לתוצאה אבל עזוב זה תירוצים סתם זה היה יום כזה".

וביום חמישי, כשתראו את איתן חרמון במרתון טבריה תהיו מוכנים לשני דברים, הראשון הוא, שעבורנו זה בכלל לא רגיל לראות רץ עם פרוטזה מקרבון ובשביל איתן זה לא תירוץ, והדבר השני הוא שכנראה תראו את הגב שלו.