מחקרים מראים שילדים, אשר מתבגרים מאוחר יותר יכולים להיות אתלטים טובים יותר מאשר ילדים (בעלי התבגרות מוקדמת) שמראים יכולות טובות כמעט בכל ענף ספורט, במיוחד בריצות. מאמן האתלטיקה אליעזר רוזן מסביר
מאת:אליעזר רוזן
הכתבה מתייחסת בעיקר לאימוני ילדים באתלטיקה לכיוון הריצות הבינוניות וארוכות, אך גם ילדים מענפי ספורט אחרים יכולים להפיק תועלת ממנה. נכון שיש ענפי ספורט שהמצב כיום דורש התמחות מוקדמת יותר (בעיקר התעמלות, טניס ושחיה), זאת בגלל שגיל השיא בהם יחסית מוקדם, אך בענפים אלו גם גיל הפרישה מהם מוקדם. לגבי ענף האתלטיקה בכלל וענף הריצות הבינוניות וארוכות בפרט הסטטיסטיקה מראה על מצב שונה לחלוטין. אחת מהתופעות החריגות בתקופת הספורט המודרני הייתה עלייתו של "הילד האלוף" לכותרות, בעיקר בטניס והתעמלות.
הצלחתם הפתאומית של מספר ילדים חריגים גרמה לסוג של אישור להשתתפותם של ילדים באימונים ותחרויות מאוד עצמים. בעקבות זאת החלו להתעורר ויכוחים של אנשי מקצוע לגבי "הילד האלוף" שביניהם העלו את הטענות הבאות:
א' – הרוב המכריע של הילדים " שברירים מדי " בכדי להתמודד עם הקשיים הפיזיים והפסיכולוגיים שדורש הספורט התחרותי.
ב' – כאשר ילדים אלו (הרוב המכריע) נאלצו להתאמן ולהתחרות בעצימות ובצפיפות גדולה מדי הם "נשרפו" בסוף ופרשו מהספורט.
ג' – עצימות ספורטיבית והתמחות מוקדמת מדי "גונבת" את חווית התפתחות הילדות הנורמלית, משהו שלא יהיה ניתן להחזיר לעולם.
אך מצדו השני של הויכוח טענו, שללא אימונים עצימים וחשיפה לתחרויות קשות, ילדים אלה לעולם לא היו מגיעים לתוצאות ברמה גבוהה. בחיפושים אחרי תשובות לטענות אלו לא מצאתי מחקרים שיתנו תשובה חד משמעית לשאלה המכרעת! האם בכל זאת צריכים ילדים להתאמן ולהתחרות ברצינות? הסקירה של ששת הנקודות בהמשך אמורה לשפוך מעט יותר אור על המצב.
נקודה א'
רוב רצי הסבולת הטובים בעולם בשנות ה- 80 לא התאמנו קשה מדי וגם לא היו מוכשרים ומוצלחים בצורה קיצונית בתור ילדים. בויכוח לגבי נקודה זו אני מוציא מן הכלל את האתלטים מהגוש המזרחי, ששם כנראה כן התחילו את האימונים בגיל צעיר. מדינות אלו גם "יצרו" המון אלופים אולימפיים ואלופי עולם בענפי ספורט אחרים. על אף זאת עדיין נשארת הסברה שאתלטים אלה החלו את האימונים הקשים רק בסוף גיל ההתבגרות. מצד שני הכישלון של מדינות אלו לייצר רצים למרחקים ברמה עולמית, כמו שיצרו שחיינים, מתעמלים, ספרינטרים ועוד, עלול להצביע על כך שאימונים כבדים מגיל צעיר אינם אופטימלים להצלחה עתידית בריצות למרחקים. חיזוק נוסף לסברה זו מקבלים מהיסטוריה של העולם המערבי, שמראה שריצה למרחקים שונה מאוד מענפי ספורט אחרים, ששם כנראה זקוקים הילדים להתחיל התמחות מוקדמת.
בעבודה של Hemery 1986 מצא שכמעט ללא יוצא מן הכלל אף אחד מאתלטים אלו לא התמחה בענף מרכזי לפני גיל 16 עד 18. כמעט בכל המקרים הרצון להתקדם הגיע מהרצים עצמם ללא השפעה ממשית של ההורים או המאמנים. מחקרים על שחקני טניס שוודים ברמה עולמית מחזקים את ממצאים אלו. השחקנים שהצליחו התמחו בגיל מבוגר יותר והגיעו ממשפחות שלא לחצו להצלחה. בארצות הברית השפעה זו כנראה בולטת ביותר, ששם הצלחה בגיל צעיר הנה סימן די ברור שהאתלט לא יצליח בגיל מבוגר ברמה גבוהה. למעט יוצאים מן הכלל בודדים, כל הרצים הבוגרים ברמה עולמית לא היו ממש מוכשרים בגיל ילדות. חלק גדול מרצי המרתון האפריקנים לדוגמה לא התאמנו ברמה לפני גיל 18.
דוגמאות אלו מאשרות שוב שהיכולת הגנטית הנה בעלת חשיבות עליונה לפני רמת ואיכות האימון. נכון, שלא ניתן יהיה לדעת אם רצים אלה היו מתחילים להתאמן מוקדם יותר היו מגיעים לתוצאות יותר טובות אפילו. המחקרים מראים שאורך החיים של אתלט תחרותי הנו כ- 10 שנים בממוצע, לכן אם ילד יתחיל להתאמן קשה בגיל 12 לא נראה שיצליח להמשיך ברמה גבוהה אחרי גיל 22. זה שוב מחזק את הנתונים שכמה שיתחילו מאוחר יותר, כך טוב יותר, בגרותם הנפשית והגופנית תיתן להם את היכולת להתאמן קשה יותר מאשר בשנות הילדות ובכך להגיע לתוצאות טובות יותר, כאשר השיא יהיה בסביבות גיל 25 עד 35, כך שמומלץ לומר לילדים שעוסקים באתלטיקה מילים ברוח זו: "עשה את מה שאתה נהנה ממנו ואל תיקח את זה יותר מדי ברצינות. אם תהיה לך הגישה הזאת לאתלטיקה עד גיל 18 ועדיין תרצה להמשיך, לא יהיה מאוחר בכדי להגיע לרמה עולמית".
המלצות ברוח דומה באו גם ממספר חוקרים:
ב-Eliliot & Berry 1982 המליצו לומר לילד שילך לשחק ובעיקר ליהנות. תשכחו מזירוז הילדים לכיוון התחרותיות לפני שגופם יהיה בוגר יותר והם יוכלו לעמוד באימונים הקשים. לא מומלץ להתחיל אימונים רציניים עד אחרי גיל בגרות. אפילו אחרי גיל זה צריך לשים לב לא לדחוף עדיין חזק מדי, בעיקר לא אחרי ניצחון בכל מחיר. שוב, תנו לילדים ליהנות ולגדול מעט לפני הכול.
ב-Grete Waitz 1986 המליצה שעד אחרי גיל ההתבגרות יש לעודד ילדים להשתתף במגוון ענפי ספורט לצורך הנאה ופיתוח יכולת אתלטית כללית. אם הם מתחרים, אז יתחרו רק במרחק הקצר ביותר והאימונים יהיו ברמה נמוכה למטרה זו. בדרך זו החלה לדוגמה רצת המרתון (זהב אולימפי) בשנת 1984, Joan Benoit Samuelson.
ההמלצות נוספות של Grete Waitz 1986 היו:
א' – ילדים לא יתמחו בריצות 800 מ' לפני גיל 14 או בריצות של 5 עד 10 ק"מ לפני גיל 16.
ב' – ילדים יתמחו קודם במגוון מקצועות האתלטיקה לפני התמחות ספציפית.
ג' – אימונים אירוביים חשובים לילדים, אך יש לבצע אותם בעצימות נמוכה.
ד' – יש להיזהר מאימונים אנאירוביים לפני גיל ההתבגרות. גם אחרי גיל זה יש להכניס אותם בהדרגה ובכמויות קטנות.
ה' – רצים צעירים חייבים שיהיה להם תוכנית ארוכת טווח בכדי למנוע במכוון הישגים מוקדמים מדי ובכך "שרפת הילד".
ו' – דחיפת ילד לתוצאות מוקדמות "אלוף צעיר בכל מחיר" על ידי אימונים קשים תביא אותו לכך שאחרי מספר שנים הוא יפרוש אחרי שלא יהיה יותר מעוניין בספורט.
כפי שאפשר לראות הקלפים הנם נגד הילדים שלנו, שמנסים מאוד (בעזרתנו) להיות אלופים לפני הזמן. שוב זהו אינו כלל מוחלט! כמו בכל כלל יש גם יוצאים מן הכלל.
נקודה ב'
מחקרים מראים שילדים, אשר מתבגרים מאוחר יותר יכולים להיות אתלטים טובים יותר מאשר ילדים (בעלי התבגרות מוקדמת) שמראים יכולות טובות כמעט בכל ענף ספורט, במיוחד בריצות. הדעה שבנות, אשר מתבגרות מוקדם לא יצליחו כבוגרות בריצות, נכונה כנראה גם לגבי בנים. המחקרים של Hemery 1986 מצביעים שרוב המצליחים בספורט ברוב הענפים היו מתבגרים מאוחרים, אך יתכן שזקוקים למחקרים נוספים.
נקודה ג'
נראה שלאימוני סבולת עצימים בגיל צעיר לא היו שום יתרונות מיוחדים ביחס לאותם אימונים אחרי גיל 18. על אף האמונה שגיל ההתבגרות הנו גיל מכריע עם ההשפעות החיוביות של אימונים עליו. למעשה מחקרים מראים שלאימונים קשים בגיל ההתבגרות לא הייתה שום השפעה דרמטית על היכולות הפיזיולוגיות שאמורות להשפיע לטובה באימוני ריצה. המסקנה הנה, שגורמים תורשתיים הם חשובים הרבה יותר לקביעת היכולת העתידית של רץ, מאשר היכולת בגיל צעיר מאימונים בלבד. יותר מזה נראה שאחרי גיל 16 הרצים ללא היכולות התורשתיות הנדרשות לריצות ארוכות פרשו, כך שרוב אוכלוסיית האתלטים הבוגרת מורכבת למעשה מאתלטים עם יכולות מולדות.
נקודה ד'
ילדים אינם פורשים מספורט תחרותי בגלל סיבות עייפות. התפיסה שילדים פורשים מספורט תחרותי בגלל עייפות פיזיולוגית אינה נכונה. נכון שאימון לא מתאים יכול להוביל לאימון יתר – OVER TRAINING, אך מצב עייפות זה, אם מטופל כראוי, נמשך רק כ- 6 שבועות לערך. שוב חשוב לא להתעלם מחשיפת הילדים לאימונים עצימים או/ו מונוטוניים, אשר בגלל גילם, לא גופם ולא נפשם, מוכן להם. נכון שלפעמים ילד או שניים שורדים את העצימות, אך זה לא צריך לתת "אישור" שכאילו מותר, כאשר למעשה רובם נופלים בדרך. סיבה נוספת לפרישה הנו הלחץ של ההורים או/ו המאמנים לאורך הדרך, כך שכאשר ילד זה מגיע לגיל 16 בערך הוא עלול לשאול את עצמו בשביל מי הוא מתאמן/רץ? ואם התשובה היא לא בשבילו, כי הוא לא ממש אוהב את זה, אז סביר להניח שהדרך לפרישה קצרה. עוד סיבה – הגעה לרמת שיא מוקדמת שאחריה כבר לא מעניין כל כך.
נקודה ה'
לחץ קיצוני מצד ההורים או/ו המאמן עלול להיות גורם קריטי, אשר יקבע האם הילד נהנה מספורט וימשיך גם לאחר גיל ההתבגרות. הורים או/ו מאמנים תומכים לא אמורים לשאול את הילד האם הפסדת? מספיק להסתכל עליהם ולדעת. מה שמומלץ יותר לשאול זה: איך היה? האם נתת 100%, האם היית מרוצה/נהנת מזה? הערכה העצמית הבסיסית של הילדים מבוססת על מה שהם חושבים שההורים שלהם חושבים עליהם, כך שהורים שמלחיצים את הילד לחשיבותו של הניצחון מגדלים ילד, שכאשר יהיה לו ספק ביכולת שלו לנצח, הוא עלול לבחור לא להתחרות מאשר לסתכן בהפסד. זו כניסה מהירה לסינדרום של "הפחד מניצחון". מה שחשוב עוד, זה ללמד אותו להפסיד, הרי 50% לפחות מכל המשתתפים בספורט תחרותי חייבים להפסיד בזמן זה או אחר. חשוב לזכור שילדים יכולים לעמוד בהפסד די בקלות, כאשר גם ההורים/המאמנים שלהם יכולים, אך כאן מגיעה בעיית האגו של המועדון/האגודה שלוחצת להצלחה בכל מחיר. כל זה מביא אותנו לבעיה לאומית! לחץ על האגודה, לחץ על המאמן, לחץ על הילד… בסוף אין ספורטאי צמרת.
המסקנה ברורה: הילד המוכשר זקוק להורים עם פחות אגו, מאמנים עם פחות אגו ומדינה בוגרת. כאשר כל המרכיבים הללו יתקיימו יגברו הסיכויים שהילד המוכשר יהפוך לבוגר תחרותי מוכשר. בנוסף חייבים לתת תמיד לילדים לקבוע לעצמם את רמת המחויבות שלהם בכל ספורט שהם עוסקים בו.
בין ההמלצות של Bruce Ogilvie 1983 להורים היו:
א' – תוודא שהילד שלך יבין היטב שלא משנה אם הוא הפסיד או ניצח, אתה אוהב אותו בכל מקרה ואינך מאוכזב מהביצוע שלו.
ב' – תהיה מציאותי לגבי היכולות הפיזיות של הילד שלך.
ג' – עזור לילד לקבוע מטרות מציאותיות.
ד' – תיתן משוב חיובי על כל שיפור ביכולת הביצוע ובהשקעה ולא רק על ניצחון.
ה' – אל תחייה דרך הילד את העבר הספורטיבי שלך (אל תנסה להשיג את מה שאתה השגת או לא השגת).
ו' – תשלוט ברגשות שלך בזמן תחרויות. אל תצעק על מאמנים אחרים, הורים וכו'.
ז' – תיתן דוגמה אישית לילד שלך ובכך גם לשאר הקבוצה.
ח' – כבד את המאמן של הילד, תשוחח באופק פתוח איתו לגבי הילד.
ט' – תן דוגמה אישית לספורט – תהנה מספורט בעצמך ותנהל אורך חיים בריא.
נקודה ו'
במבט מכיוון אחר לגמרי. אפשר לשאול את השאלה הבאה: האם זה כל כך נורא להיות ספורטאי מצליח רק בתקופת בית הספר? במילים אחרות האם אנו צריכים להיות מאוכזבים מכך שהילד המוכשר שלנו פורש פתאום, האם אנו עושים עניין מזה כאשר אתלטי צמרת בוגרים פורשים?
לסיכום, הבעיות שאיתן צריך להתמודד הילד הספורטאי אינן שונות בהרבה מהבעיות של ספורטאים בוגרים. הצלחה ככל הנראה תלויה במוטיבציה פנימית חזקה, השלמה עם הקרבה למען המטרה, סביבת אימונים תומכת באווירה של אגו נמוך (מאמנים והורים) והתקדמות הדרגתית לכיוון מטרות שנבחרו בקפידה.
הרגשתי האישית היא שאימונים עצמים לספורטאים צעירים צריכים להידחות עד כמה שניתן .ככל שהילד יהיה בוגר יותר, כאשר יתחילו האימונים הקשים, כך יהיה לטובה. חשוב לזכור שיכולת הביצוע הסופי (האולטימטיבי) של אתלט מוכשר יהיה תלוי ומוגבל בסופו של דבר על ידי הגורם הפסיכולוגי, לכן טוב יותר יהיה להתחיל מאוחר, כך שהשיא הפיזיולוגי יופיע בזמן שהגורם הפסיכולוגי (הנפש) יהיה חזק דיו.
————————————————————————————————————
אליעזר רוזן – מאמן אתלטיקה ומייסד מועדון רצי חיפה
