נגד אימונים ביום כיפור | ארן הרשלג

האמת אני באופן אישי לא נגד, אני פשוט לא בעד. האפשרות שכל אחד יפעל כרצונו נשגב בעיני הרבה יותר ועל כך אין צורך להכביר מלים. יחד עם זאת אני לא יכול שלא להתעמק בנקיקי הנפש ולחפש תובנה ידידותית יותר, שלה מכנה משותף רב יותר של קוראים שחיים איתה בשלום.

לכל אחד יש את יום כיפור שלו | צילום: thinkstock

על מנת להצדיק את כוונותי, נוח לי להצמד לתפיסה הלקוחה מעולם הריצה. המונח המקצועי "טייפר", המוכר לרצי מרתון, משמעותו הקלה/הפחתה משמעותית של הריצות כשבוע לפני הריצה הארוכה. לצעד הזה שתי משמעויות, האחת פסיכולוגית והשנייה פיזיולגית. ברמה הפזיולוגית, נראה כי הדבר מובן ואלמנטרי. לאחר מאות קילומטרים אותם כבשנו ברגלינו בחודשים שלפני המרתון, הגוף זקוק למנוחה כלשהי על מנת להתכוונן באופן סופי לקראת היום הגדול.

ברמה הפסיכולוגית, יש כאן הפניית זרקור ל"אני הפנימי" ועבודה אישית/עצמית, אשר נועדה להכין אותנו מנטלית, בוודאי אם מדובר במרתון מלא ראשון. אותו טייפר המקפל בתוכו את השקט שלפני הסערה, מציף מחשבות חיוביות ומסלק מחשבות טורדניות. כשה"חומרי" מפנה מקום ל"נפשי", החוסן המנטלי עולה מדרגה והתוצאה היא עצימות בשני הרבדים – המנטלי והפיזי – והיו כבר כאלו שאמרו שבעצם "הכל בראש".

כל זה בעצם לוקח אותנו גם למנוחת יום הכיפורים. נכון . הכבישים ריקים, הסכנה מפגיעת רכב בשוליים לרוכבים אינה קיימת ולכן קורצת, כל קרן רחוב לוחשת לך לפזז ולהתהולל עליה, אבל עבורי הזמן הזה מתועל אל עבר מחשבות נוגות אחרות. כך למשל אני מפליג בדמיוני וחושב על: תכנון המרוצים השנתיים בהם אקח חלק, דילמות המרתון בו אקח חלק, כתבות ומרואיינים שארצה לראיין וגם לסיים סוף סוף את הספר "נולדנו לרוץ" מאת כריסטופר מקדוגל.

בפועל התזה שלי אומרת שאם אנחנו לוקחים ברצינות את הספורט החובבני שלנו, ולא חשוב אם מדובר ברכיבה, שחייה, אופניים, כדאי שנכניס אותו לסדר היום השוטף שלנו ולאורח החיים היומיומי. במידה כזו, הספורט לא יבוא על חשבון משהו אחר ונוכל לתחזק אותו ולתת לו תוקף שנים רבות יותר. הרי ידוע שככל שאנשים משלבים את התחביב שלהם באופן טהור ונקי יותר בחיים, כך הם לא רואים בכך נטל אלא ערך מוסף.

לסיכומו של עניין, הספורט הוא חלק מהנוף של החיים שלנו וכדאי ואפילו רצוי שביום בו יש הזדמנות לתת "למחשבות לרוץ", אזי כדאי להעניק לגוף הגשמי מנוחה אמתית.

בעד אימונים ביום כיפור | דני בורשבסקי 

יש כאלה שיגידו לי שאוציא עיניים כשאצא מהבית לריצה ביום כיפור. יגידו שזה לא ממש מקובל, ישאלו מה זה באמת נותן לי ויסיקו את המסקנה שאני זה שלא בסדר. את אותן שאלות וטענות מפנים אליי גם כשאני מספר על האימונים שלי למרתון, או לאולטרה מרתון. ככה זה, לא כולם מבינים הכל ואני לא מצפה מהם להבין – אבל זו האמת שלי. אני לא רץ ביום כיפור כדי לעצבן, אני עושה את זה מהסיבות שעבורי נראות הגיוניות:

1. גם אני כחילוני "כופר" מרגיש משהו מיוחד בתוך כל השקט הזה של יום כיפור וזה יוצר אצלי רצון עז לשלב בין התחושה המיוחדת הזאת לתחביב הכי גדול שלי שהוא הריצה.

2. הכבישים הריקים שמספקים הזדמנות נדירה לכל ילד שמתחיל לרכב על אופניים, מזמינים גם אותי לאימונים שלא אוכל לבצע ביום רגיל או אפילו בשבת רגילה. חשבתם פעם על לרוץ בנתיבי איילון? או על מסלול מרתון תל אביב בלי לעלות על המדרכות?

3. כמו כולם אני עסוק. נגיד את זה ככה, אני חילוני עסוק שרגיל לשלב ריצות בסופי שבוע בתכנית האימונים שלו ואני מתאמן למרתון. אני לא מרגיש שום צורך לשנות את היום של ריצת הנפח שלי, כי שינוי כזה ישבש את כל התכנית השבועית שלי.

אפשר להתווכח על התקהלות של ילדים הרוכבים על אופניים בסמוך לבנייני מגורים, בטח שעל חוצפנים שישמיעו מוזיקה רועשת בביתם מבלי להתחשב כלל ברגשות של שכניהם, אבל אני מנסה להבין באיזו צורה אני פוגע במישהו כשאני יוצא בשקט מביתי לריצה שקטה של שעתיים. זו ריצה שברובה תעבור בכבישים מהירים ובשבילים ירוקים, כשהיצורים היחידים שאפריע למנוחתם יהיו במקרה הטוב כמה שועלים או חתולים על הדרך.

לפי מה שאני מבין, חלק מהאנשים המשתייכים לציבור המסורתי מצפים מאנשים כמוני להזדהות אתם, ואני לגמרי עושה את זה. אני לא נוהג ברכב, אני לא אעשה שום דבר שיפריע לכל צם שיסתכל עליי וזה אומר שלא אוכל מחוץ לבית וגם במהלך הריצה לא אעצור לשתות בברזיה אם יהיו לידה אנשים. אם מישהו יצטרף אלי, נשמור על השקט כל עוד אנחנו רצים בתחומי היישוב שאנחנו גרים בו ובמילים אחרות: ננקוט בכל אמצעי הזהירות שחלילה לא נעצבן.

כפי שאני מרגיש מספיק שפוי כדי לרוץ למרחקים ארוכים, משהו שהחלק הגדול יותר של האוכלוסייה לא מבין, אני מרגיש מספיק אינטיליגנט כדי לדעת איך לכבד ואיך לא לעצבן. עד שמישהו יוכיח לי אחרת לא אפסיק לרוץ, בדרך שלי ועם חשבון הנפש שלי – גם ביום כיפור.

מסכימים? מתנגדים? הגיבו, שתפו או שתפו אותנו במחשבותיכם בתחתית המאמר.