מאת:טלי ויסמן

לפני כשנתיים, באוגוסט 2001, הייתי בעיצומם של טיפולים רפואיים, שגרמו לי לעלות במשקל ולצבור נוזלים. בקאנטרי קלאב שבו התאמנתי יש חדר כושר, ויום אחד נכנסתי לשם כדי לעשות "בטן". מדריך הכושר, כרמל, מפתח גוף משקיע במיוחד, סקר אותי מלמעלה למטה ואמר כבדרך אגב :"את נראית בסדר, אבל את יכולה להרבה יותר מזה". אחרי שהתגברתי על הדחף הראשוני שלי לשגר לכיוונו סנוקרת ימנית (טוב, בכל זאת האיש שוקל פי שניים ממני וכולו שרירים), שאלתי אותו איך. התשובה שלו גרמה לי להתגלגל מצחוק. הוא אמר, באותה נונשלנטיות יש לציין, שאני צריכה לעלות על המסילה ולהתחיל לרוץ. אחד הדברים שהיו שנואים עלי ביותר מאז ומעולם.
חודש שלם, 31 יום ליתר דיוק, התווכחנו על הנושא. הוא אמר מסילה, ואני אמרתי לא. בסוף, רק כדי שהוא ירד ממני, החלטתי לעשות טובה ולעלות על המסילה.
התכנית הייתה פשוטה- 20 דקות של מקטעי ריצה והליכה, 2 דקות הליכה ודקת ריצה. כרמל גם טרח והוסיף, שאם יהיה לי קשה מדי, אז שאלך יותר. רק בשביל להוכיח לו שהוא ממש טועה, עשיתי את האימון ולאחר 20 דקות, המשכתי ל- 10 דקות נוספות.
באופן מפליא ביותר, לאחר 3 אימונים, בקשתי לרוץ יותר על חשבון ההליכה.

עם האב הרוחני – יאיר קרני

לאחר חודשיים, כבר רצתי חצי שעה רצוף בלי הפסקה. ואז הגיע רגע האמת. כרמל הציע שאת האימון הבא נעשה בשפת הים ולא על המסילה. בעיני רוחי חשבתי "משמר המפרץ", ואמרתי: "בודאי".
נפגשנו בשפת הים, ולאחר 15 דקות של ריצה ללא מסילה ששולטת במהירות, עצרתי במקום וייללתי שאני לא יכולה יותר. זה כנראה ממש לא הרשים אותו, כי לאחר כמה דקות של הליכה, הוא הריץ אותי שוב במשך 15 דקות. כשסיימתי, הייתי סחוטה. נו טוב, 7 שנים של עישון עושות את שלהן. אבל באותו לילה חלמתי שאני עושה מרתון, ומגיעה לקו הסיום כשכל הקהל מריע לי.
מהרגע הזה, התחלתי לרוץ ברצינות. לאחר שנתיים של טיפולים רפואיים, בהם הגוף שלי בגד בי על ימין ועל שמאל, הגעתי למצב שיכולתי לבטוח בו שוב. לאחר שנה של ריצת 5-6 ק"מ 3 פעמים בשבוע, בדיקות הדם שלי היו הכי טובות שהיו לי לאורך כל חיי.

ק"מ 40 – סיבוב צילום וכבר רואים את הסוף

אז חל מפנה נוסף- בנובמבר האחרון הכרתי את יאיר קרני, האיש והאגדה. הצטרפתי לקבוצת הריצה שלו ברעננה. למזלי הרב, הקבוצה הזו מכילה יותר מדי אנשים נחמדים, שבזכות אפקט החבר'ה, הצלחתי לרוץ איתם ולהתמיד בין הפציעות (והיו).
ביוני האחרון, התחילו לדבר בחבורה על המרתונים הקרובים. בהתחשב בעובדה שזה היה החלום שלי, רציתי גם לרוץ למרתון. יאיר חשב שיצאתי מדעתי לאור ניסיוני הדל בריצה, אבל הציע שננסה, ואם יצליח, אז נפגש במרתון ברלין, השטוח להפליא.

התחלתי להתאמן ברצינות ולהעלות את הקילומטראז' השבועי שלי מ- 40 ק"מ. יאיר לקח פיקוד על תכנית האימונים ונושא התזונה, והצליח להביא אותי תוך 3 שבועות ל- 130 ק"מ בשבוע ללא פציעות או מיחושים. לאחר הריצה הראשונה של 20 ק"מ, חשתי סיפוק אדיר. שבוע אח"כ רצתי 27 ק"מ, מה שגרם לי לצאת בצהלות ודילוגי שמחה כשסיימתי את הריצה (וכאן התנצלותי הכנה לתושבי הכפר באוסטריה, שם התאמנתי, שנאלצו להתעורר ביום ראשון ב- 8:00 לקול צהלות הסופרן שלי).
לאחר מכן השלמתי עוד 2 ריצות של 30 ק"מ. ואז הסתבר לי שנפלתי חזק. במהלך שלושת השבועות שלפני המרתון, נדרשתי ע"י יאיר קרני להוריד את הקילומטראז'. ובדיוק כמו שלפני שנתיים רבתי עם כרמל על כל ק"מ שהוא בקש ממני לרוץ, מצאתי עצמי מתווכחת עם יאיר על כל ק"מ שהוא בקש ממני להוריד.

אין כמוני – באמת כל הכבוד

משלושת הימים שלפני המרתון, אני לא ממש זוכרת משהו, רק את יאיר קרני רץ אחרי בארוחות ומעמיס לי על הצלחת. האבסת פחמימות קוראים לזה.
לקו הזינוק הגעתי כשאני שרה ומתבדחת. האווירה הייתה מאוד שמחה. 40,000 איש מחכים לזינוק. עדין לא הבנתי מה אני רצה לעשות. 20 הק"מ הראשונים עברו בקלות (טוב, למרחק הזה אני כבר רגילה). בק"מ ה- 21, כשעברתי את שער חצי המרתון, הבנתי את אורך המשימה. בק"מ ה- 30 מצאתי את הזמן לאכול בננות ותפוחים שסופקו ע"י הנהלת המרתון. אז הסתכלתי מסביבי וראיתי שכולם סובלים בדיוק כמוני. ק"מ 36- אתנחתא קצרה להצטלם ליד השלט המראה את המרחק. ק"מ 38-39- ההתרגשות גוברת, ואלו הקילומטרים הכי ארוכים במרתון. ואז- שלט ה- 40 ק"מ. התחלתי לבכות. ק"מ 41- רואים כבר את שער הסיום. מאמצע שום מקום נתתי גז. ק"מ 42- רק עוד 195 מטר. הקהל מריע ומוחא כפיים. 2 מיליון איש ברחובות על ילדיהם, מערכות הסטריאו, רעשנים, חצוצרות וכל דבר אחר שניתן לנגן עליו. להקה ברזילאית מתופפת על תופים. אני מתאימה את הקצב שלי לשלהם.
ואז שער הסיום. אני שם.

שמו עלי מדליה – ואז כמו ילדה טובה

שמו עלי מדליה, ואז כמו כל ילדה טובה החזרתי לברלינאים את כל המים שהם השקו אותי במרתון בצורה של דמעות. נו טוב, בכל זאת עשיתי משהו שלא האמנתי שאי פעם אעשה, כל מי שמכיר אותי לא האמין, כולל כל רופאי.
עשיתי את זה ב- 4 שעות ו-21 דקות ונשארתי בחיים. המרתון נקרא the real berlin marathon, וזה אמיתי.
תודה רבה לקבוצת רצי רעננה, משפחתי השנייה, על התמיכה, העידוד, הריצות המשותפות והטיפים- בלעדיכם זה לא היה קורה ובמיוחד לגורדון "הכל בראש", הווארד ויגאל על שעות של הזעה משותפת.
תודה רבה לגבי, בעלי, שהתאים עצמו במשך 3 חודשים לשגרת האימונים שלי ונגרר אחרי למחנות אימונים,
ותודה רבה רבה רבה ליאיר papa coach קרני, על המסירות, ההבנה והאמונה שאני יכולה ושלולא תמיכתו ועידודו האינסופי גם כשאחרים היו ספקנים לא הייתי מגיעה לקו הזינוק, ובטח שלא לקו הסיום.
נפלתי חזק, וממרומי התכווצויות השרירים ברגליים (אין דומה להתכווצויות הללו) אני אומרת- נפגש במרתון טבריה.

והערת המערכת
במרתון ברלין השתתף גם הישראלי זבדיה וודאג' אשר סיים במקום ה-24 המכובד, בזמן של 2:17:14 ש'.
וודאג', שסיים השנה את מרתון טבריה בזמן של 2:19 ש' שלישי אחרי אסף בימרו ורץ אתיופי, מסתמן כמרתוניסט מוביל עם שאיפות בינלאומיות, ואת נסיעתו לברלין
הוא חייב לא מעט לחברת איסתא ספורט, שסידרה לו השתתפות על חשבון המארגנים ובפוזיציה טובה.