ארבע וחצי לפנות בוקר, השכמה. אני מתהפך במיטה, מסתכל על האופניים שמחכים על הטריינר ממש מולי בחדר השינה, מתקשה לקום וללבוש את הביב שהכנתי מבעוד מועד, אבל אני יודע שאני חייב. אני בחרתי להשתתף באליפות העולם, ואני לא מתכוון לוותר על המעמד הזה. איך הגעתי כמתאמן חובב, למעמד של השתתפות באליפות העולם באיש ברזל ? זה הסיפור שלי.
לפניי כשנתיים, עברתי עם המשפחה לרילוקיישן בפיליפינים. עם המעבר וההבנה שיש תחרות איש ברזל במרחק 3 שעות נסיעה מהבית, לא הייתה לי כל התלבטות. נרשמתי. אני טריאתלט וותיק, בוגר ישראמן, איירונמן אוסטריה ואף אולטרמן אותו ביצעתי בשנת 2018. למרות הניסיון רב השנים, כשהתחלתי להתאמן בפיליפינים, הבנתי שההכנה לתחרות תהיה שונה מאוד ומאתגרת הרבה יותר עקב מזג האוויר החם כל ימות השנה, הלחות הגבוהה, הצפיפות הרבה ומרחבי הרכיבה והריצה המוגבלים. הכנה בתנאים קשים.
התחרות אליה נרשמתי נדחתה שלוש פעמים וכך מצאתי את עצמי מתכונן במשך שנה ורבע לאותה תחרות, ומגיע קרוב לפיק 3 פעמים במהלך תקופת ההכנה בתנאים לא פשוטים כאמור. לרוע המזל ביום התחרות שררו תנאי חום ולחות קיצוניים במיוחד (33 מעלות ו-95 אחוז לחות) תרחיש שנערכתי אליו ב"מקרים ותגובות" אך לא ידעתי עד כמה השפעתו משמעותית על ניהול התחרות.
"כמו שלי היה קשה מאוד, כך היה גם לכל האחרים" | צילום: באדיבות רז שבתאי
עוד כתבות איש ברזל בשוונג
"אני מכוון להיות אלוף העולם באיש ברזל מלא"
טיפים וכללי אצבע לקראת תחרות איש ברזל בחו"ל
מה החשיבות של הטייפר לקראת תחרות איש ברזל?
התחרות שלי
זינוק למים, מתחילים. ים שקט, קצב על פי המתוכנן, מסיים את השחייה מסתכל על השעון, בול!!! תכנון מול ביצוע מושלם. עולה על האופניים, מתחיל לפדל. השעה שמונה וחצי בבוקר ואני מתחיל להבין שהיום יהיה חם במיוחד. מסתכל על הוואטים, לא סוטה מהתכנון למרות החום, מקפיד מאוד לשתות לאכול ולקרר את הגוף בכל הזדמנות אפשרית. מרגיש שהגוף בוער, אך מרגיש שאני מסוגל לעמוד בתכנון הקפדני של ניהול התחרות. שותה המון, שופך קרח על הגוף בכל תחנת הזנה ומסיים בדיוק בממוצע הוואט שתוכנן (בדיעבד, ממוצע כזה בתנאי החום הקיצוניים כנראה דרש ממני הוצאה אנרגטית הרבה יותר משמעותית).
יורד מהאופניים, סחרחורת קלה, מתעשת, מתחיל את הריצה. השעה שתיים וחצי, השמש יוקדת במרכז השמיים, יוצא משטח ההחלפה ומבין… מבין את מה שהייתי צריך להבין על האופניים – תנאי החום והלחות לא יאפשרו לי לעמוד בתכנון המקורי. "Houston, we have a problem…". רואה את אשתי ביציאה משטח ההחלפה ואומר לה "תהיי סבלנית, תשכחי מהזמנים שאמרתי לך ותכננו, זה הולך לקחת הרבה זמן… הרבה מאוד זמן…".
ואז התחלתי להילחם, קצב הריצה לא היה קרוב לקצב המתוכנן. הרגשתי שהגוף מותש, פשוט לא סוחב. החום והלחות היו בלתי סבירים, לא היה צל כמעט בכלל. התחלתי לדדות, השתדלתי לשתות בכל הזדמנות אפשרית, לקרר את הגוף ואפילו לאכול כי ידעתי שזה היה התכנון, אבל הרגליים לא יכלו לסחוב. ראיתי מסביבי את כולם הולכים, יושבים, פורשים ומחשבות על הפסקת התחרות החלו לעלות בראשי.
וברגע שהמחשבות האלו הגיעו לתודעה, החלטתי שאת קו הסיום אני עובר, לא משנה איך ולא משנה מתי. וכך המשכתי לרוץ וללכת, קילומטר אחרי קילומטר והצלחתי להגיע לקו הסיום, מאוכזב, מותש, גמור מעייפות, רק רוצה לסיים את זה וללכת הביתה. פוגש את אשתי לאחר חציית קו הסיום. "הגעת בין ה-10 הראשונים אתה יודע?" צחקתי בלב, אולי היא לא יודעת לקרוא את התוצאות. התיישבתי, נתנו לי טלפון ביד – ולא האמנתי למראה עיניי. מקום 9! בקטגוריה. זה הרגע שבו הבנתי, שאולי חשבתי שאני לבד על המסלול ולי הכי קשה, אבל כנראה שכמו שלי היה קשה מאוד, כך היה גם לכל האחרים.
המחשבה יוצרת מציאות | צילום: באדיבות רז שבתאי
יש לי סלוט לאליפות העולם!
בבוקר למחרת, בארוחת הבוקר, המליץ לי חבר יקר שעשה איתי את התחרות והגיע ראשון בקטגוריית הגיל שלו, להצטרף אליו לטקס חלוקת הסלוטים. כשחבר מבקש לא מסרבים, גם אם ממהרים, התלוויתי אליו. בדרך שמעתי אותו אומר "לך תדע, תמיד יש הפתעות", לא בדיוק הבנתי על מה הוא מדבר כי לא הכרתי עד לאותו היום את מעמד הטקס, או את שיטת חישוב הסלוטים בכל תחרות.
עת הגענו לתחילת הטקס, הכרוז הכריז כמה סלוטים יש בכל קטגוריה, לא אשכח לעולם את המשפט "Age group 40-44 – you have 9 slots!". מה??? בקטגוריה שלי יש תשעה סלוטים? לא הייתי בטוח ששמעתי נכון, הסתכלתי שמאלה וימינה לבדוק האם גם מי שמסביבי שמעו את אותו הדבר, לא היינו בטוחים. חלוקת הסלוטים החלה. קטגוריה אחרי קטגוריה, מגיעים לקטגוריה שלי וכן!!! 9 סלוטים. עד שלא קראו בשם שלי עוד התקשיתי להאמין ששמעתי את השם "רז שבתאי"! ההתרגשות הייתה כל כך גדולה שחשבתי שאני מדמיין. קונה (Kona)? אליפות העולם? אני? חובבן? לא הספקתי לעכל ומיד הושיבו אותי מול מחשב, תרשם, תמלא פרטים, תשלם, ברכות! אתה טס לקונה אמר לי הבחור מההפקה.
כמה היה חשוב לא לוותר, כנגד כל הסיכויים, בריצה משולבת הליכה להגיע עד לשער הסיום, אחרי תחרות מושלמת מבחינת תכנון מול ביצוע עד שלב הריצה. כל מה שחשבתי עליו זו ההחלטה לסיים את התחרות ויהי מה. כל מה שחיכיתי לראות זה את אשתי שחיכתה בכל מקום אפשרי כדי לתמוך ולעודד, לא יכול לאכזב אותה. כמה כוח יכול בן אדם לשאוב מאותו כוח רצון? מסתבר שהרבה!
אי אפשר להיות איש ברזל ללא תמיכה משמעותית מבית?
אז איך מתאמנים לאליפות העולם וממשיכים לנהל שגרת חיים תובענית? סוד ההצלחה – תמיכה מבית. זה לא פשוט, שנה ורבע של אימונים, איך מסבירים לאישתי ולמשפחה ששוב נדחתה התחרות, ושוב אבא לא יהיה בשבת בבית, ושוב אי אפשר לזוז כי הרכב אצל אבא, ואבא לא יוכל להעיר בבוקר את הילדים, או לצאת לטיולים משפחתיים, ושוב צריך להקפיד על התזונה ושוב המשפחה צריכה לשלם את המחיר היקר… במשך שנה ורבע ואז שוב אליפות העולם, ושוב נכנסים למשטר אימונים ושוב צריך את כל התמיכה שמסביב.
"הספורט הוא התרפיה שלי" | צילום: באדיבות רז שבתאי
אי אפשר להיות איש ברזל, לעבוד במשרה מלאה ולהיות איש משפחה ללא תמיכה משמעותית מבית. התמיכה היא חלק מהחבילה. שכן אנחנו, "אנשי הברזל", אולי טובים במה שאנחנו עושים, אבל אנחנו בעיקר מתאמנים, מאחורינו יש משפחה שלמה שצריכה להקריב ולתמוך על מנת שכל האימונים יצאו לפועל. אז איך עושים זאת? מילת המפתח היא תאום ציפיות משפחתי, הכנת המשפחה מראש, סיכומים משותפים עם האישה והרבה נחישות.
בכל תקופת האימונים, חוויתי משברים, גם נפשיים, אך גם זוגיים. בשלב מסוים, שגרת החיים נראית למתבונן מבחוץ הזויה ואגוצנטרית. אי אפשר להיות חלק אמיתי מהמשפחה ולתרום את תרומתך כשכמעט כל יום ביומו קמים מוקדם בבוקר לאימון ארוך וכשחוזרים בערב, לפעמים יש אימון נוסף, או שהגוף כבר מותש ועייף וכבר צריכים להתכונן לאימון הבא. הדרך שלי להתמודד עם המצב הייתה לתכנן לו"ז שבועי מוקפד, שכולל את כל האימונים ומשלב גם זמן איכות עם המשפחה (לא שבהכרח תמיד הצלחתי אך תכנון זמן איכות משפחתי מבעוד מעוד במהלך תקופת האימונים הוא בסיס ומפתח להצלחה).
מה מניע אותנו? האם באמת "הכל אפשרי"?
אני רואה את שגרת החיים שלי כמשהו שנותן לי סיפוק, גאווה, מסוגלות ופיתוח אישי. בכל רכיבה יוצא לי לחשוב על תהליכים בעבודה, על רעיונות חדשים, כיוונים אחרים, פתרונות יצירתיים. במהלך הריצה אני תמיד חושב על המשפחה, על הזוגיות, מה אני יכול לעשות טוב יותר. זה שעות על גבי שעות של תרפיה, שלא לומר טיפול פסיכולוגי עצמי. היכולת לייצר מחשבות חיוביות בזמן האימונים הארוכים, היא הבסיס להצלחה וליכולת ההתמדה.
המחשבות החיוביות, גורמות לתחושת הצלחה, סיפוק וניצחון, זוהי תחושה שמתמכרים אליה והיא זו שמטמיעה בי את האמירה ש"הכל אפשרי", המחשבה יוצרת מציאות. גם כשהיה לי הכי קשה בתחרות, המחשבה על עצמי חוצה את קו הסיום נתנה לי את הכוח להמשיך, כמו גם באימונים המפרכים לאליפות העולם, כאשר פיזית אני רץ ברחובות של מנילה, אך במחשבה אני בהוואי, בקונה, על המסלול, רואה את המדבר ומדמיין את עצמי מתקרב בכל צעד לעבר קו הסיום המפורסם ביותר בעולם.
סוף דבר
אני לא מתאמן מקצועי ולא עושה זאת למחייתי, מעולם לא חשבתי שאצליח להגיע לקונה, זה סוג של חלום שהיה לא אפשרי ביחס ליכולות שלי, זמן האימונים שלי, המשאבים שהשקעתי והיותי עובד במשרה מלאה ואיש משפחה. מבחינת מדיניות ותורת האימון תמיד הקפדתי להתאמן נכון, לאכול נכון, לא לוותר, להציב מטרה ולהגיע אליה. אליפות העולם בקונה, מעולם לא הייתה מטרה. אבל סיום התחרות בפיליפינים, בתנאי חום קיצוניים, היווה מטרה מאוד קשה שלא הייתי מוכן לוותר עליה. שכרי בעמלי, נראה שהנוסחה של השקעה, מקצועיות ונחישות, מזמנת הזדמנויות חדשות שהמתאמן בעצמו לא חשב עליהן כמו ההזדמנות שאני קיבלתי להתחרות באליפות העולם.
רז שבתאי, בן 44, מרצה ומעביר סדנאות פיתוח אישי, אולטרמן, איש ברזל וטריאתלט ותיק, מאמן איירונמן מוסמך, המקים והמייסד של קבוצת "רזי החיים"
אולי נכון היה לשנות את כותרת הכתבה, עליה לא ממש קיבלנו תשובה, לכותרת: חשיבותה של המשפ' באימוני איש הברזל, או: עד כמה חשוב להיות נשוי לצורך תחרות איש הברזל..
האמת שזה פשוט אגואיסטי בטירוף להתחרות בתחרות כזו, המשפחה מקריבה המון בשביל קוריוז אידיוטי