כפטריות אחרי הגשם קמות להן קבוצות הריצה ברחבי הארץ. אם אתה רץ ויש לך עוד כמה חברים רצים' קרוב לוודאי שנתקלת בחודשים האחרונים בלא מעט מודעות פייסבוק המבשרות על פתיחת קבוצת ריצה זו או אחרת. בפארק השכונתי, באצטדיון האתלטיקה, קבוצה למתחילים, קבוצה למתקדמים, קבוצת הכנה למרתון כלשהו, קבוצת נשים, קבוצת ערב, קבוצת בוקר ועוד.

הם לא יספיקו לעבור אתכם, וכבר תקום קבוצת ריצה חדשה | צילום: thinkstock

עוד כתבות בנושא 
לרוץ לבד או בקבוצה? 20 עובדות שאתם צריכים לדעת 
למה עדיף להיות ספורטאי בקבוצה כדי לא לשקוע בדיכאון? 
"מה שקבוצה תצליח לעשות, ספורטאי בודד לא יצליח לעולם" 

יש את ההוא שאוהב לרוץ ונדבק בחיידק, יצא לקורס מאמנים וחולם על הסבת מקצוע, את ההיא שכל חייה עוסקת בהדרכת ספורט ושואפת להגדיל את מאגר הלקוחות, את הספורטאית של החבר'ה שפתאום גילתה שזה הייעוד שלה בחיים, את המדריך שאימן בקבוצה גדולה ומחליט לפרוש כנפיים ולצאת לדרך עצמאית, את הבנקאי שמעוניין להגדיל הכנסה בשעות הפנאי – כל אחד והנרטיב שהוביל אותו לצעד הבא: להקים קבוצת ריצה. תכלס? רעיון מדליק!
האם זה מספיק כדי להצליח כמאמן? האם די בכריזמה אישית עם קצת יכולת שיווקית ועלינו על דרך המלך? האם הקורס שעשיתי נותן לי את כל הכלים המעשיים לניהול קבוצת ריצה? האם אוהדי הפייסבוק השרופים שלי במעגל הקרוב, אלו שמלייקקים ומשתפים כל פוסט פרסומי שלי ומציפים את הרשת במחמאות עלי ועל פועלי יביאו אותי בסופו של יום למקום שאליו רציתי להגיע?

לא בדיוק. כלומר בדיוק לא. כאחד שעוסק שנים בתחום, אני מביט מהצד וגם מבפנים על קבוצות הריצה השונות, אלו שמצליחות יותר ואלו שפחות. אולי אני עושה זאת מתוך סקרנות, אולי מתוך קנאות, אולי כאקט עסקי בכלל על מנת ללמוד מה נכון לעשות ומה לא. מרגיש לי כמו אוהד שרוף של הענף שלא יכול להפסיק לעקוב אחר כל תנועה חדשה או שינוי מרענן. מרבית המאמנים הם חברי פייסבוק שלי, כך שאין לי לאן לברוח גם אם הייתי רוצה.

תתפלאו לשמוע שאחוזים גבוהים מתוך הקבוצות שקמות בקול תרועה רמה – מפסיקות את פעילותן או ממשיכות לפעול מכוח האינרציה בלבד. מספר המתאמנים שהצליח לגייס ולאמן לא עונה על הפנטזיה שלשמה התכנס המאמן כשיצא לדרך. הוא לרוב ימשיך וינסה, יבצע התאמות, ישנה את שעות האימון, יחליף את המיתוג, ישקיע כסף בקידום ממומן, יוסיף אלמנטים חדשים מקדמי מכירות, ובמקרים רבים ימשיך להתאכזב שוב ושוב כאשר הקבוצה מבחינתו "נשארת במקום" מבחינה מספרית. כשמסתכלים על זה – אי אפשר באמת לבוא בטענות למאמן. הוא חי כרגע את החלום שלו ובטוח שאוטוטו הוא עולה על הגל, וכל אחד בתחום העיסוק שלו ימשיך לנסות כל עוד הוא מאמין. שלא תבינו לא נכון – הוא תותח, המתאמנים שלו מתים עליו, מתים! אבל זה כנראה לא באמת מספיק.

אז להקים קבוצה זה אכן הצעד הראשון – מה עושים עם זה אחר כך? אשמח לשתף אתכם בכמה עקרונות מעשיים מניסיוני המוצלח והפחות מוצלח.

מיקום, מיקום, מיקום

מאמנים רבים נוטים ללכת באופן טבעי על המיקום הכי מרכזי והכי סקסי שיש להפעלת הקבוצה: פארק הירקון/הרצליה/רמת גן. ברור… הקהל הפוטנציאלי כביכול הוא הגדול ביותר, אנשים יגיעו אלי מכל אזור המרכז להתאמן, וכן, אני רוצה להיות במגרש של הגדולים, איפה שהכל מתרחש. כך אני נחשף לקהל רב יותר.

הפארקים הגדולים זה נחמד, אבל כל העולם נמצא שם | צילום: thinkstock

לטעמי, בבחירת הלוקיישן מומלץ לחשוב דווקא מחוץ לקופסה והקמת קבוצת ריצה בלוקיישן מרכזי היא לא בהכרח הפתרון העסקי הנכון. קשה יותר להגיע ללקוחות פוטנציאלים ויש תחרות גבוהה על כל מתאמן. דווקא מיקום ייחודי בערים קטנות יותר ואפילו בתוך שכונה מסוימת באותה העיר יכול להצליח יותר. השמועה שרצה וה"מפה לאוזן" בעיר קטנה אפקטיביים הרבה יותר ויגדילו לנו את סך המתאמנים באופן מהיר יותר מאשר במרחב ציבורי גדול ולא מוגדר.

ייחודיות

אין טעם לנסות ולרוץ על כל המגרש, כלומר "תפסת מרובה לא תפסת". אני רואה פרסומים רבים שיוצרים ערבוב בין תחומים שונים בענף הכושר. מי אתה? קבוצת ריצה? קבוצת טריאתלון? קבוצה לירידה במשקל? קבוצת כושר בפארק? קבוצה תחרותית? אתה לא יכול להיות קצת מזה וקצת מזה, זה באף מקרה לא עובד לאורך זמן. תתמקד ותיצור לקבוצה שלך תדמית אחת ברורה ותהיה המומחה בתחום שלך.

נכון, יש לנו רצון תמיד לפנות למעגל הרחב ולנסות להתאים את עצמנו לכולם, אבל צריך לזכור שהמתאמן שיגיע אלינו אחרי שהשתכנע שאנחנו מתאימים לו, יבין מהר מאוד את מקומו ואת רוח הקבוצה ולא בהכרח יישאר אצלנו אם "מכרנו" לו סחורה אחרת משחיפש.

ביחד או לבד

כולנו רוצים להיות מובילים, בטוחים שיש לנו את כל הכלים כדי להצליח לבד. ברור, אני תותח וכולם בפייסבוק מפרגנים לי כל הזמן. אני רק מעלה תמונה ויש לי עשרות שיתופים. למה שלא אצליח לבד? דעתי היא שמציאת שותף מתאים יכולה להכפיל כוח שיווקי והשלם יכול להגיע ליותר מסך חלקיו. התנאי הוא שהשותפים אכן משלימים אחד את השני ביכולות שכל אחד מביא אתו ובחלוקת תפקידים מוגדרת מראש. גם אם יש לך כבר קבוצת ריצה קיימת – בחשיבה עסקית נכונה יתכן וכדאי לך לצרף מאמן נוסף לצדך, לפצל את הקבוצה מדי פעם ולבצע רוטציות בין המאמנים.

מתאמן חדש

פנה אלינו מתאמן המעוניין להגיע לניסיון? איזה כיף. כמובן שהשאיפה שלנו צריכה להיות כל הזמן לתת לכל המתאמנים שלנו את היחס האישי המרבי בכל אימון, על זה אין ויכוח. כשמדובר במתאמן חדש בחודש הראשון בקבוצה הדבר נכון שבעתיים, מעיין "חלון הזדמנויות" שיווקי. האימון הראשון אינו מספיק! אנחנו חייבים באופן ברור ויזום לתת לו את התחושה שהוא הגיע למקום הנכון בכל התקופה הראשונה. נרצה בתקופה זו בכל אימון ולאחריו לשאול לשלומו, לוודא שהוא הבין את מטרת האימון ואת התרגיל שאנו רוצים שיבצע. ננסה בכל דרך אפשרית כבר באימונים הראשונים לחבר אותו למעגלים חברתיים ומקצועיים בתוך הקבוצה שאנחנו חושבים שיתאימו לו.

לאמן את כולם לאותו היעד זה יתרון גדול | צילום: thinkstock

יעדים קבוצתיים

נניח שאתה מאמן 10 מתאמנים ל-5 יעדים שונים. כאן איבדת את הערך שנקרא "קבוצה". מומלץ לבחור יעד תחרותי המתאים לרוב הרצים בקבוצה ולכוון את האימונים והתכניות אליו. האנרגיות הנוצרות מהלכידות והביחד הזה, דרך האימונים ועד השגת היעד המשותף, תורמות באופן מובהק לצביון הקבוצתי. המתאמן שבא אליך, גם אם הוא לא אומר את זה בגלוי – רוצה להיות חלק ממשהו. כשיש יעד קבוצתי מוגדר יש המון פעולות שקורות מעצמן הגורמות לקבוצה שלך לצמוח: אימונים משותפים מחוץ למסגרת הקבוצה, נסיעות משותפות, תמונות וחיבוקים על קו הסיום – הן המשהו הזה. תגדיר את היעדים ותגרום למשהו הזה לקרות. רומנטי, קלישאתי, דביק, אפשר לכנות את זה בכל מיני כינויים אבל אין תחליף ליעדים קבוצתיים.

גיוון

אתה חייב להכניס את עצמך כל הזמן לראש של המתאמן ולחשוב מה יגרום לו להמשיך ולבוא, מה יגרום לו ליהנות, לבחון מה תעשה כדי שיביא אותו להתאמץ באופן שונה מהרגיל, מה אתה יכול להביא לשולחן הפיקניק הנקרא אימון ריצה שהוא לא יקבל בקבוצה אחרת? אותו אימון סטנדרטי שאתה מציע, מקצועי ככל שיהיה לא תמיד מספיק לאורך זמן. רעיונות לא חסרים: אימון במקום חדש, אימון עם ציוד כושר מגוון, תחרות פנים קבוצתית בניווט עירוני, אימון מוזיקלי לשינוי אווירה, אימון פתוח למשפחות ועוד. גם אם זה לא ה"אופי" שלך, אתה חייב את זה למתאמנים שלך. תשכור מדריך אחר שיעשה את זה פעם בתקופה, ואל תדאג.. זה לא יוריד מהמקצועיות שלך, להפך.

אירועים חברתיים יזומים

לא הכל ריצה. קבוצת אנשים המתכנסים פעמיים בשבוע בטייץ לאימון בוקר זה נחמד, אין ספק. אם ניזום פעילות חברתית פשוטה ככל שתהיה גם אם אינה קשורה לריצה – נרוויח בגדול. נרוויח את אותו מצחיקן שבאימונים קצת מתקשה או נחבא אל הכלים וכמעט פספסנו אותו, את אותה אחת שממהרת מיד בתום האימון לעבודה ולא מספיקה לייצר קשרים חברתיים ואת ההוא שיש לו עוד כמה עיסוקים מעניינים בחיים חוץ מהריצה עצמה (יש כאלו?).

מי אמר שצריך רק לרוץ ביחד? | צילום: pixabay

פעילות כזאת יכולה להתקיים כל כמה חודשים ובהפקה פשוטה, בין אם על ידכם ובין אם ביוזמתכם ובעזרת חברי הקבוצה שוודאי ישמחו להירתם. דוגמאות? סרט, פיקניק, ערב קריוקי, מסיבת יום הולדת לקבוצה, הרצאה מתחום אחר ועוד.

שיווק

כמה שננסה לשווק את הקבוצה ואפילו אם נשקיע כסף בצורה נכונה במדיות השונות, השיווק המצליח ביותר לקבוצת הריצה שלנו היא על ידי הרצים עצמם. אין פרסומת טובה מזו. אנחנו רוצים לגרום למתאמן להרגיש שייכות לקבוצה. אנחנו צריכים לשאוף לכך שהמתאמן בעצמו ירצה לעשות זאת כי הוא גאה במקום שבו הוא נמצא וכי הוא יודע שזו הבחירה המוצלחת. בצבא קוראים לזה "גאוות יחידה". אם הצלחנו להגיע למצב הזה – כנראה שעשינו דברים נכונים בכל הסעיפים הקודמים ואנחנו בכיוון הנכון.

החלום של הרץ שלך הוא לסיים מרוץ למרחק מסוים. אתה בונה לו תכנית אימונים, מטפל לו ביסודות הטכניים והפיזיולוגים, קובע לו יעדי ביניים, ועושה הכל כדי שהוא יגיע למטרה שלו. אז רגע לפני כן, תנסה להסתכל על עצמך ועל הקבוצה שהקמת באותו האופן: התחלת לאמן, שמת לעצמך מטרה וחלמת על קבוצת ריצה מצליחה משלך – זו התחלה טובה אבל יש לך עוד דרך לעשות, אל תעצור כאן.