במאמרים קודמים עסקנו בקשיים בהם נתקלים מאמנים ומתאמנים בעבודתם המשותפת, כשיקוף של "העניינים" וה"מטענים", אותם מביאים שני הצדדים אל הסיטואציה הספורטיבית/אימון. האחריות לאימון ברמת התכנים המקצועיות וגם ברמה הבין-אישית מוטלת על המאמן שהוא "המבוגר האחראי" באימון, שהרי המתאמן הוא בחזקת "תלמיד" ובאנלוגיה "ילד".
מה הכי חשוב למתאמנים? | צילום: thinkstock
עוד כתבות בנושא
איך תפיסת העולם שלנו משפיעה על ההישגים הספורטיביים?
מה מלחיץ יותר? ספורט אישי או קבוצתי?
איך מתמודדים עם הלחץ בספורט?
מה קובע את אופי האימון?
המאמן הוא זה שקובע את אופי האימון, סוג הציוד שייעשה בו שימוש, סדר התרגילים באימון ההתנגדות, עיתוי הפעילות האירובית, אורח החיים של המתאמן ועוד. ממחקרים שנערכו בתחום עולה שנדרשות מספר איכויות הנחוצות למאמנים מקצועיים ובהן: מקצועיות ספורטיבית, רגישות אנושית והתנהלות חיצונית כמו אופן וטון דיבור, עמידה והחזקת גוף, אשר יכולים להוות מודל לחיקוי ודוגמה אישית.
כאשר מאמן/מדריך עומד במרבית הפרמטרים הללו, הרי שגדלים הסיכויים לכך שהמתאמנים שלו יתמידו בפעילות, ויגיעו למפגשים בהדרכתו. כאשר ישנה התאמה מלאה בין רמת הציפיות של המאמן לבין המתאמנים נוצרת נאמנות, נוצרים הרגלים, ומכאן גם תחושת נוחות, המשקפת גם את העדר החשש מ"הלא נודע", שינויים ואפילו גיוון.
פעמים רבות מתאמנים בשיעורים מתרגלים לקצב, למוזיקה ואפילו לטון הדיבור של המאמן. ההרגל מביא להתמדה. אולם לעתים הוא גם עלול לגרום למצב של סטטיות או העדר התקדמות, שהרי הגוף מתקדם והכושר עולה דווקא כאשר התרגילים מגוונים, בעצימות משתנה, וכאשר מופעלות קבוצות שרירים שונות. ההרגל גם מקשה על יכולת ההתמודדות עם שינוי – כאשר מגיע מאמן/מדריך מחליף, לעתים מזומנות נוכל לצפות ב"פרישה", מתאמנים שעוזבים את הסטודיו טרם נתנו הזדמנות למדריך המחליף. לעתים המצב הוא הפוך: המתאמנים "נותנים הזדמנות" ואילו המדריכים המחליפים אינם מסוגלים לתת את המענה המתאים לצורכי המתאמנים: למשל אם לשיעור עיצוב דינמי וקצבי מגיע מדריך מתחום היוגה או הפילאטיס, לא מן הנמנע כי אופן האימון שלו יהיה שונה ומכאן שהמתאמנים עלולים לחוות תסכול או אכזבה גם אם בפועל קיבלו מענה ספורטיבי לא פחות טוב ולעתים יותר.
אם לשיעור פילאטיס יגיע מדריך/מאמן אשר טון דיבורו תואם שיעורים קצביים, כלומר טון גבוה, לעתים דיבור חד, רפרטואר החיזוקים שלו הוא מעולם הדרבון, והדחיפה המילולית לעתים אגרסיבית, יש לצפות עד מהרה ל"אחוזי נשירה".
לא בכדי מאמנים מנוסים מתאימים את טון ואופן הדיבור שלהם לסוג השיעור: בשיעורי קיצוב הקצביים הטון גבוה, דבר אשר תואם את הרצון "לכווץ" את שרירי הגוף. בשיעורי פילאטיס או יוגה, טון הדיבור המתאים הוא רך יותר, דבר התואם את תחושת האורך והמתיחה אותה מצופה המתאמן לחוות. הרמת טון הדיבור גורמת באופן אינסטנקטיבי לתנועות כיווץ (בדומה לכיווץ מ"פחד"), דבר העומד בסתירה למהות המקצועית של השיעור.
לפעמים צריך לדרבן בכוח, ולפעמים להיות רגישים | צילום: thinkstock
דוגמה נוספת לכך הנה אימון של סוגי מתאמנים השונים לחלוטין האחד מהשני. לדוגמה, אימון קשישים מצריך התייחסות לגמרי שונה מאשר אימון בני נוער לקראת גיוס. לא מדובר במקרה זה על סוג התרגילים, העצימות ונפח האימון, אלא דווקא על טון הדיבור, רמת הדציבלים של המוזיקה, קצב השיעור (מהיר או איטי), מנחי הגוף שייתכן שהמתאמן מעדיף/אוהב יותר וכדומה. לכן, לסוגי מתאמנים מסוימים , בין אם מדובר בקבוצה ובין אם מדובר באימון אישי , יש צורך בהתאמה אישיותית של המדריך. אילולא כן, ככל הנראה נצפה לאחוזי נשירה לא מעטים מהפעילות.
נקודה נוספת הנה מספר הגירויים פר אימון, דינמיות המאמץ (מספר התנועות המבוצעות פר דקה בתרגיל זה או אחר). ישנם הבדלים מאוד גדולים בשני משתנים אלה. לחלק מהמתאמנים שהתרגלו לאימונים רגועים ואולי מנח גוף שהוא בעיקר שכיבה וישיבה, ממש לא יתאים לבצע אימונים בסגנון "צבאי" הכרוך בגירויים גופניים רבים, מנחי גוף משתנים ועוד ועוד. אזי חשובה ההתאמה בין המתאמן למאמן גם בהיבט זה.
אם כך, בטרם מצטרפים לחוג זה או אחר, או אפילו למתאמן כושר אישי, חשוב לבדוק מבעוד מועד את מידת ההתאמה לאיש המקצוע. אילולא כן, קיים צפי לתסכול, חוסר הנאה ואפקטיביות של האימון שעשויים להוביל בסופו של דבר להפסקתו.
ד"ר איתי זיו (Ph.D) | מומחה לפעילות גופנית, ספורט וחדרי כושר שימש כסגן מנהל קמפוס "שיאים" באוניברסיטת ת"א
דגנית גלסמן | פסיכולוגית חינוכית מומחית ופסיכולוגית ספורט
