לקריאת הפרק הראשון | פרק 02 ואחרון |

עונת החורף בפתח. טמפרטורת המים בים יורדת לאיטה, עכשיו כבר מתחת ל-24 מעלות. חום הקיץ כבר הרחק מאחורינו ובכניסה לים בשעות הבוקר מתחילים להרגיש את הצינה העוטפת את הגוף. למנוסים שבשחייני המים הפתוחים זוהי רק ההתחלה של עונה נפלאה של שחייה במים הקרים לכל אורך תקופת החורף, בלי חליפה.

יש שחיינים שרק מחכים לעונה הזאת | צילום: באדיבות גיא כהן

עוד כתבות בנושא 
גיא כהן מסכם את צליחת תעלת למאנש 2018
כל מה שרציתם לדעת על צליחת תעלת למאנש
שוונגקאסט עם גיא כהן

מאוד חשוב להתאקלם בהדרגתיות 

מה לגבי המנוסים פחות? אלה שבשבילם זאת הפעם הראשונה שהם שוחים במים הפתוחים בכלל ובעונת החורף בפרט? האם מומלץ עבורם לעבור את "כל החוויה", כולל הסרת החליפה? או שכדאי להתחיל בהדרגה? כמו כל דבר חדש – אני ממליץ על הדרגתיות. שחייה במים קרים למי שאינו מאומן ומיומן יכולה להיות מסוכנת. ההבנה, הניסיון, האקלום, ההכנה המנטלית והפיזיולוגית – כל אלה הם חלק בלתי נפרד מהתהליך.

הפעם הראשונה ששחיתי בחורף במים הפתוחים היתה בחורף 2015. בחודש דצמבר של אותה עונה קניתי לי חליפת שחייה, לבשתי אותה ולא הורדתי אותה עד שעבר החורף בסוף חודש מארס. זאת היתה עונה מדהימה. תחושה נפלאה של יכולת לשחות בכל השנה במים הפתוחים, ולחוות את נפלאות הים בחורף מבעד לחליפה.

בחורף הבא של 2016 שוב לבשתי את חליפת השחייה. באמצע ינואר השתתפתי באירוע שחייה משותף עם שחייני קבוצת קפריסין-ישראל ושחיינים אחרים. אירוע שבו עלינו על סירות, שטנו אל לב הים וחזרנו בחזרה בשחייה אל מרינה הרצליה. מרחק של כשלושה קילומטר בלבד. שם החלטתי לנסות ולשחות בפעם הראשונה בלי החליפה. קפצתי למים, הרגשתי את הקור עוטף אותי והתחלתי לשחות מהר ככל שיכולתי. רודף אחרי השחיינים המיומנים והחזקים ששחיתי איתם. לאט לאט הרגשתי איך הקור הולך ונעלם והטמפרטורה מתחילה להרגיש לי נוחה להפליא. סיימתי את המשחה הקצר בתחושה נפלאה של הצלחה. עוד לא ידעתי אז, אבל תחושת העילוי הזאת שמגיעה אחרי החשיפה לקור היא זו שגרמה לי להחליט שזהו מקומי. מאז אפסנתי את החליפה בארון ויותר לא לבשתי אותה.

בתחילת יוני 2016 שחיתי והשלמתי את אתגר 24 שעות שחייה רצופה במים הפתוחים, לאורך החוף בין שדות-ים לחוף דדו בחיפה. זה כלל גם שחייה במשך כל הלילה בטמפרטורת מים של 23 מעלות. הרגשתי קור וגם רעידות של הגוף במהלך הפסקות האוכל, בעיקר בשעות הקטנות של הלילה, אבל המשכתי הלאה וסיימתי את המשחה בהצלחה.

ב-2017 ביצעתי את אתגר הקפת מנהטן בשחייה. הפעם כבר שחיתי לכל אורך כל החורף במים הפתוחים בלי חליפה, כולל אימונים של 4 עד 5 שעות בשיא החורף. המשחה נערך ביולי וטמפרטורת המים בניו יורק היתה 21 מעלות בממוצע. במשך כל המשחה שארך 7:45 שעות הרגשתי נוח עם חום המים. היתה תחושה טובה שאני מאוקלם היטב לטמפרטורה ולמשך המשחה.

ב-2018 היעד הבא שלי היה צליחת התעלה האנגלית (למאנש). החלון הפנוי היחידי שיכולתי להירשם אליו היה בתחילת ספטמבר. חום המים בתעלה הוא 17-18 מעלות בקיץ, כמו בחורף שלנו. כמו בשנה שלפני כן שחיתי כל החורף במים הפתוחים בלי חליפה. בגלל שהאתגר תוכנן לספטמבר, סרגל המאמצים היה שונה והיה מכוון כך שהאימונים הארוכים יארכו מאוחר יותר בעונה. לא שחיתי שעות ארוכות בחורף וגם אם הייתי שוחה, האקלום של הגוף בטוח לא היה מחזיק מעמד ללא אימוני קור גם במהלך חודשי הקיץ. וככה הגעתי לאתגר עצמו ברמת מוכנות פיזיולוגית טובה ובכושר מעולה. אבל אין ספק שמבחינת אקלום לקור זה היה תכנון לקוי, גם אם הוספתי שבוע הכנה לאקלום באנגליה ממש לפני המשחה.

צריך לעבור כמה דברים לפני שמורידים את החליפה | צילום: באדיבות גיא כהן

להתחיל את המשחה באמצע הלילה

התוצאה – התחלתי את המשחה באמצע הלילה. כבר במחצית הדרך מאנגליה לצרפת התחלתי להרגיש את הקור. רעדתי. פחדתי שלא אסיים. זה הגביר את הלחץ המנטלי ונאלצתי להגביר את קצב העברת הידיים, מה שהוביל להתגברות העייפות ובעקבותיו שוב להתגברות של תחושת הקור. לא עזר גם שתנאי הים היו ממש לרעתי עם גלים גבוהים ורוחות נגדיות שהאטו את ההתקדמות. זה היה מאבק אימתני על כל מטר ועל כל תנועת גריפה כאשר כל התנאים נגדי. בסוף הצד המנטלי ניצח באותו היום. סיימתי את המשחה ועליתי על החוף בצרפת לאחר 15:45 שעות שבהם כמעט אפסו לי הכוחות. אבל זה לא בא בלי ההכרה שיש הישגים שעדיף כנראה לותר עליהם. סיכון החיים היה מיותר. הייתי קרוב להיפותרמיה, אולי במרחק דקות אחדות בלבד. הייתי קרוב לאפיסת כוחות מוחלטת ואולי לעילפון.

בקושי הצלחתי לעמוד על הרגליים כאשר יצאתי מהמים, פוסע פסיעות קצרות, נושם ומתנשף ולא מצליח להבין איך הגעתי למצב כזה של אומללות. לא הרשיתי לעצמי לשמוח על ההישג. לא ככה חלמתי לסיים את האתגר המדהים הזה.
אחת המסקנות הברורות בדבר התהליכים שהביאו אותי לאן שהגעתי, קשור באקלום ובמוכנות לשהייה ארוכה במים הקרים. אין ספק שההכנה שלי היתה לא טובה בהיבט הזה, גם מבחינת התאריך הנבחר וגם בתהליך האקלום לקראתו. ברור לי כיום ששחייני מים פתוחים ממדינה חמה כמו שלנו, כאשר הם מחליטים על ביצוע אתגר שחיית מרתון במים קרים, חייבים להכין תכנית אקלום לקור כחלק מתכנית האימונים הפיזית. אין ספק שזה מסבך ומכביד על ההכנות, אבל זה כורח המציאות.

עם כל הניסיון, יש אתגרים שתמיד יהיה קפוא בהם. גיא כהן לאחר צליחת הלמאנש | צילום: באדיבות גיא כהן

ב-2019 השלמתי את "אתגר שלושת הכתרים" כאשר ביצעתי את צליחת תעלת קטלינה. המועד, כמו באתגר מנהטן, תוכנן לאמצע יולי. טמפרטורת המים 18-20 מעלות. הקור היה הפעם נסבל, תהליך האקלום היה הרבה יותר טוב, קצת אחרי עונת החורף שלנו ולפני החום הכבד של יולי-אוגוסט. הפעם בסיום המשחה יכולתי להרשות לעצמי לשמוח ולהיות גאה בעצמי. גם על קטלינה, אבל גם על התעלה האנגלית. נסגר המעגל.

לסיכום, מה שנכתב כאן נכון לא רק לאתגרים, זה תקף גם לאימונים ולשהייה ארוכה במים קרים. חשוב לזכור שתחושת הקור היא אישית, סובייקטיבית. היא שונה מאדם לאדם וכל אחד יחווה את ההסתגלות לקור באופן שונה. מי שזאת לו הפעם הראשונה שהוא שוחה בחורף בים, כדאי שיבין קודם לקראת מה הוא נכנס. לא לקפוץ מעבר ליכולת ולניסיון האישי רק בגלל שיש אחרים ששוחים בלי חליפות. אפשר ורצוי לוותר על הלחץ החברתי. להתנסות ולהדרגתיות יש חשיבות מכרעת באקלום, גם הפיזי וגם המנטלי.

על היבטים שקשורים בתהליך האקלום למים הקרים בכתבה הבאה.

גיא כהן | שחיין מרתון במים הפתוחים ויו"ר עמותת שחיית מרתון גליל