מרוצי הרפתקאות הן "חיה מוזרה" בעולם התחרויות. המנצחים בתחרויות מסוג זה אינם בהכרח הספורטאים המהירים או החזקים ביותר, אלא אלה שמצליחים לחבר את כל חלקי הפאזל השונים של התחרות בצורה הטובה ביותר. בעיקרון מדובר בתחרות לצוותים: כל צוות מונה 3 מתחרים גברים ומתחרה אישה אחת. הצוות מתנהל לאורך כל התחרות יחדיו (לא מדובר במרוץ שליחים), ואמור לכסות מסלול של כ-500 ק"מ, ולא, זו לא טעות כתיב. ההתקדמות לאורך מסלול התחרות כללה רכיבה של כ-300 ק"מ באופני הרים, ריצה/הליכה למרחק של כ-120 ק"מ, חתירה בקיאקים של כ-50 ק"מ כולל עוד 15 ק"מ של ראפטינג במים גועשים, מעבר דרך מערה (ארוכה ומפחידה), קפיצה ומעבר דרך מפלים (של מים קפואים) ועוד. כל זה כמובן לאורך כל שעות היממה, בניווט ללא שימוש ב GPS.
יוטיוב | סיכום היום הראשון
בכל שנה מתקיימת התחרות במקום שונה, והשנה היא נערכה בממלכת סוואזילנד (כן, ממלכה) הנמצאת בגבולה הצפון-מערבי של דרום אפריקה ומפרידה בינה לבין מוזמביק. את העצמאות שלה משלטון בריטי קיבלה המדינה הקטנה והצעירה בשנת 1968 ומאז שולט בה המלך מסוואטי השלישי והמלכה האם. למלך 16 נשים ולמעלה מ-20 ילדים (אבל מי סופר?).
התחרות היתה מחולקת ל-9 מקטעים. בתחילת כל מקטע מקבלת הקבוצה את מפת המיקום של התחלת המקטע הבא ובדרך מספר נקודות ציון שהקבוצה חייבת לאסוף. מכאן הכל פתוח: המסלול אותו בוחרת הקבוצה לעשות, הציוד אותו היא לוקחת בנוסף לציוד החובה הכולל ציוד חירום, שק שינה, אוכל ושתייה ועוד, החלוקה של הציוד בין חברי הצוות, המקומות בהן הקבוצה מחליטה לנוח, אורך קטעי השינה, קצב ההתקדמות ועוד.
"בהתרגשות רבה אנחנו נושאים את דגל ישראל" | צילום: באדיבות רן שילון
רק כדי לסבר את האוזן, המשקל אתו הסתובבנו היה מעל 10 ק"ג לאורך כל הדרך. ככל שהקבוצה מנוסה יותר, כך יש צורך בפחות ציוד, הניווט מדוייק יותר והמנוחות קצרות יותר. כדי שתקבלו מושג, הקבוצה המנצחת שסיימה את התחרות אחרי כ-72 שעות, נאלצה לישון לילה אחד של 7 שעות, מכיוון שהגיעו למקטע חתירה בשעות הערב. מקטע הפתוח רק באור יום. זו היתה השינה היחידה שלהם לאורך המסלול. אנחנו תכננו מקטעי שינה של 90 דקות בכל יממה, לתחרות שסיימנו אחרי כ-125 שעות. בפועל ישנו קצת פחות, חוץ מהלילה האחרון, ועל כך בהמשך. כמה קשים הניווטים? המקטע האחרון של הריצה אורכו "רק" 32 ק"מ. לפי ספר התחרות מקטע זה אמור לקחת 8-10 שעות. בפועל, מספר קבוצות "בילו" בו למעלה מ 25 שעות.
הצוות שלנו כלל את קרן גולדבלט (פרוספורט), ארי ביק (טיים טריאל), גלן כהן (הקפטן שלנו) ואנוכי. הצוות הוא חלק מקבוצה קצת יותר גדולה של ספורטאי סבולת הקוראת לעצמה Thrash pigs (אל תנסו לתרגם זאת בבית). בשנים האחרונות נפגשת הקבוצה פעמיים בשנה לארועי סבולת של 24-48 שעות שאנחנו מארגנים לעצמנו – לפעמים איש ברזל בשטח (שחייה בירדן + אופני הרים ברחבי הגליל + 10 ק”מ + סובב עמק), חרמון-ים, דרך הבשמים, ים (תיכון) לים (המלח) ועוד ארועים רבים ואחרים. אז מה היה לנו בסוואזילנד?
הרכיבה לקחה אותנו לאורך כפרים רבים ובהם מפגשים אינסופיים עם האוכלוסיה המקומית | צילום: Bruce Viaene
מקטע ראשון – ריצה למרחק של 41 ק"מ
את התחרות שלנו התחלנו בריצה Scrmbling במעלה סלע גרניט ענק בשם Sibebe rock ומשם התגלגלנו במעלה ובמורד דרכי עפר, דרך כפרים קטנים, ובהם עשרות רבות של ילדים שרצים איתנו, מעודדים ומראים לנו את הדרך הנכונה להתקדמות. משם דרך נחלים ועד לשמורת הטבע הראשונה בה עברנו (עם אזהרות מסע מפני תנינים והיפופוטמים).
שם נתקלנו בפעם הראשונה במושג "מעבה הג'ונגל" – בחירה לא נכונה אחת של שביל התקדמות (רק רצינו לקצר קצת) ומצאנו עצמנו בתוך ג'ונגל קוצני וכבד. 3 הקילומטרים הבאים לקחו לנו כשעתיים וחצי.
בסיום דרך זו, נשארו לנו "רק" 9 קילומטרים לנקודת ההחלפה הראשונה. הערב כבר ירד והג'ונגל רחש חיים מסביבנו (אני מוביל עם סכין ביד וארי מאחור עם מקל). אחרי כשעתיים מצאנו (בפעם הראשונה ולחלוטין לא האחרונה) את הצוות מניו קלדוניה שהעביר את 9 הקילומטרים האחרונים בשלוש שעות וחצי והיה אבוד לחלוטין. בשלב מוקדם זה של התחרות, הצוות כבר איבד את הנווט הראשי שלהם, שקיבל היפותרמיה \ דלקת ריאות במעבר הנחלים הקפואים שבדרך.
הניווטים בלילה הפכו למסובכים עוד הרבה יותר. אחת הגדרות שחצינו הכניסה אותנו לשדה קאנביס, ולא בהכרח רפואי. הגענו לנקודת ההחלפה הראשונה שלנו באמצע הלילה.
מקטע שני – חתירה בקיאק בלילה לאורך 22 ק"מ
החתירה התבצעה בשני קיאקים זוגיים: לאורך נהר שזרם בעדינות, עם ירח שמאיר את השמיים ומשם לאגם גדול וסוער. 6 שעות מאוחר יותר, כשבחוץ כבר מתחיל היום השני של התחרות, הגענו לנקודת ההחלפה הבאה שלנו – רכיבה. מקטע שלישי, וטעות ענקית ראשונה שלנו – רכיבה של 70 ק"מ (לא טעות ראשונה, אלא טעות ראשונה ענקית).
יוטיוב | סיכום היום השני
חלק גדול מתחרות זו הוא ניהול הציוד. מארגני התחרות סיפקו לנו 2 ארגזים + ארגז לאופניים שלנו. מה שחשוב זה חלוקה נכונה של ציוד והכנסתו לארגזים השונים (לכל נקודת החלפה מגיע רק ארגז אחד). למה טעות גדולה? כי את נעלי הריצה הרטובות והיחידות שלנו משעות החתירה הרבות הכנסנו לארגז האופניים, אותו לא ראינו יותר עד סוף התחרות.
הרכיבה לקחה אותנו לאורך כפרים רבים ובהם מפגשים אינסופיים עם האוכלוסיה המקומית. כולה ללא יוצא מהכלל מסבירת עיניים, שמחה, עוזרת ודוברת אנגלית. מילדי בית הספר הצעירים המברכים אותנו, דרך המוכרים במכולת של הכפר (עצירת קולה, צ'יפס ועוגיות) וכלה בכל מבוגר שעבר על פנינו ופתח איתנו בשיחה, תוך כדי רכיבה שלנו במעלה העליות התלולות והם, הולכים לידינו ומנהלים איתנו שיחות חולין. מסלול זה גזל מאיתנו את כל שעות האור של הימים הקצרים. מדובר בשיא החורף בחצי הדרומי של כדור הארץ, פחות מ-12 שעות אור ביום.
חלק מהעניין הוא 'ללמוד לחשוב כמו אפריקאי' כפי שהגדיר זאת מנהל התחרות" | צילום: באדיבות רן שילון
מקטע שלישי – מעבר במערה לאורך 4 ק"מ, לא לקלסטרופובים שבינינו
לאורך שעות הרכיבה הבאות התחלנו להבין את גודל הטעות שלנו. אין לנו נעלי ריצה להמשך התחרות, וכעת נצטרך להתמודד עם התוצאות. למערה טיפסנו עם נעלי הרכיבה שלנו, עם תקוות טובות יותר להמשך. למערה נכנסים דרך סדק בקרקע ומבלים את השעתיים הבאות בטיפוסים, ירידות דרך חורים, זחילה במעברים צרים צרים. הדרך מסומנת כמובן, אבל. חוזרים לנקודת ההחלפה לקראת השעה 2 לפנות בוקר ומתארגנים לשינה הראשונה שלנו, 3 שעות שלמות.
מקטע רביעי – רכיבה ארוכה של 155 ק"מ
כמה זמן לוקח לרכוב 155 ק"מ דרך שמורות טבע, במעלה הרים גבוהים ודרך אינסוף כפרים קטנים? אנחנו בילינו על האופניים למעלה מ-25 שעות, כולל דפיקה על דלת של מקומי והזמנה ללינת לילה ( של שעה וחצי) אצלו בסלון (קרן נרדמה עוד לפני שישבנה נגע בכורסה הנוחה), דרך לינה נוספת של 30 דקות על דרך שהתגלתה לנו 10 דקות אחרי שהתעוררנו כדרך ראשית המחברת שני כפרים מרוחקים. איך גילינו? פשוט רכב עבר שם, וכלה במעבר הרים ושמש אפריקאית אדומה "כמו בסרטים". אנחנו מתקרבים לנקודת ההחלפה הבאה (כולל עוד טעות ניווט כואבת), אבל מה עושים עם נעלי ריצה?
יוטיוב | סיכום היום השלישי
מקטע חמישי – ריצה לאורך של 38 ק"מ (נתנו לנו 38 ולקחנו למעלה מ-50)
לנקודת ההחלפה הבאה אנחנו מגיעים עם חששות לגורל הנעליים שלנו. המארגנים מסתכלים עלינו בחיוך מה ומציעים לנו לבקש מאחת הקבוצות האחרות שישאילו לנו נעליים. קבוצה 18 מדרום אפריקה מציעה לנו את נעלי הריצה שלהם. האם הנעליים יתאימו לנו? אנחנו זקוקים רק ל-3 זוגות וראו זה פלא – הנעליים שאנחנו מקבלים מתאימות לנו בדיוק! מי אמר שאין אלוהים? (נעלי הריצה שלי מינימליסטיות עם סוליית ויבראם של 5 פינגרס ושחוקות לחלוטין. אבל למה להכנס לקטנות? אז מה אם אני מחליק בכל ירידה?), ואז מה אם מספר שעות מאוחר יותר, כשחוסר השינה כבר מהותי וגדול, אני מפספס ענף גדול ונוגח בו בחוזקה כזו שנפער פצע גדול בפדחתי ואני משפריץ דם לכל מקום? תודה קרן על החבישה המסורה.
עוד כתבות אולטרה
רן שילון מספר על המרוצים השונים שהוא השתתף בהם ברחבי העולם
גיא כהן רץ 250 קילומטר באולטרה במדגסקר
החוויה של יובל בן חורין ב"נורסמן" – אחת התחרויות הקשות בעולם
אנחנו כבר מריחים את סוף התחרות והשמחה גדולה. נכון, בדרך עוד מוסיפים לעצמנו כ-10 ק"מ מיותרים, אבל מה זה בתוך המספר הגדול של ה-500? ואז מה אם אנחנו צריכים עוד לחצות נהר כחלק ממקטע זה? או לישון בלילה בבקתת בוץ אחרי חיפוש של נקודת הציון במשך שעתיים ולגלות שעם אור בוקר, ניתן לזהות אותה מקילומטרים? והיא רק 300 מטרים מאיתנו?
מקטע שישי ואחרון – מפספסים את הקאט אוף
מקטע הריצה הקודם, עם העליות והמורדות שבו, ואני לא מתכוון לפיזיים אלא לנפשיים, מסתיים קצת מאוחר מדי.
עוד בתחילת תהליך האימונים הגדרנו לעצמנו מטרות:
- לחזור הביתה שלמים
- לסיים לפני כניסת השבת (ארי שומר שבת)
בערך באמצע הדרך אנחנו מבינים כי אין לנו לאן למהר כי אם נגיע להחלפה הבאה לפני שמונה בערב, יהיו לנו עוד שני קטעים – רכיבה וריצה. ברור לנו שאין לנו כל סיכוי לסיים את הריצה האחרונה (אותם 32 קילומטרים חמקמקים, עליהם כבר כתבתי), ולכן, אנחנו מורידים קצב ונכנסים להחלפה האחרונה בשעה שמונה ועשרים.
כל מה שנשאר לנו עכשיו הוא רק הרכיבה האחרונה. רכיבה זו קלה ושטוחה (כמעט) ולכן אין לנו לאן למהר. אנחנו מחליטים לבלות את הלילה בשטח ההחלפה, הנמצא במתחם של מלון. לוקחים לעצמנו 2 חדרים, ואחרי מקלחת ארוכה ומלאת בוץ, אנחנו שוקעים בשינה ראשונה אמיתית ראשונה מתחילת השבוע.
בבוקר העולם נראה בהיר ויפה יותר. הרכיבה שלנו מתנהלת בעצלתיים ועוברת בחלקה דרך השמורה, שם אנחנו פוגשים מחדש את התנינים ועוד חיות רבות ואחרות. הצלמים עטים עלינו מכל מקום ואנחנו מגיעים לקו הסיום בצהריים.
חוצים את קו הסיום
בהתרגשות רבה נושאים את דגל ישראל. בצד השני של הקו, בירות Sibebe קרות (בירות מקומיות על שם הסלע בו התחלנו את התחרות), פיצות (כולל טבעוניות!) וצוות המארגנים הנפלא. מה עוד מחכה לנו? הרבה שעות שינה, הרבה ארגון של הציוד שלנו, טקס סיום ארוך ומייגע ונסיעה חזרה הביתה, כולל חזרה ליוהנסבורג במיניבוס עם הצוות המנצח של התחרות
מסקנות: האם כל אחד יכול? פיזית כן. התחרות אינה קשה, אבל יש צורך בלימוד של ענפי ספורט רבים. לא רק רכיבה וריצת שטח, אלא גם חתירה, עבודת חבלים, טיפוס, גלישה וניווט, ניווט, ניווט.
מה עשינו מצוין? למרות הקשיים, העייפות והטעויות הרבות, רוח הצוות שלנו היתה מרוממת ושמחה, ללא כל מתחים ומאבקים בין חברי הצוות. שמענו סיפורי זוועה בסיום מצוותים רבים שחוו קשיים גדולים. התזונה שלנו היתה מצוינת.
מה עשינו פחות טוב? ההכנה הלוגיסטית היתה לא מדויקת מספיק (ראו ערך נעלי הריצה) והניווטים יכלו להיות טובים יותר. חלק מהעניין הוא "ללמוד לחשוב כמו אפריקאי", כפי שהגדיר זאת מנהל התחרות סטפן. בתדריך שלפני. הוא הדגיש בפנינו נקודות רבות, שרק כששגינו בהן, הבנו למה התכוון (המשורר).
בכל שנה מתקיימת התחרות במקום שונה, והשנה היא נערכה בממלכת סוואזילנד | צילום: באדיבות רן שילון
סיכום
חברי קבוצות אחרות הרגילים להתחרות בכל העולם (ושגילם היה בערך חצי משלנו), אמרו שהתחרות הזו היתה קשה (יותר) אך גם מאורגנת טוב יותר מכל תחרות בסבב העולמי.
הנופים, האנשים והקשר הבלתי אמצעי איתם הפכו את השבוע הזה לחוויה שלא אשכח לעולם. אפריקה "כמו של פעם" – נקייה, יפה, לא מקולקלת על ידי האדם הלבן, אנשים שמחים בכל מקום ואהבה רבה שקיבלנו מכל כיוון.
תודה למארגנים, תודה לאנשי הצוות שלי – קרן, ארי וגלן, ותודה לנותני החסויות שלי אדידס וסונטו. אני מסתובב עכשיו לצד השני וחוזר לישון קצת.
צילום עמוד הבית: Bruce Viaene
רן שילון | מאמן ראשי באנדיור, מאמן חסות של אדידס וסונטו
