עד לפני כמה שנים ריצה היתה ריצה. יצאנו מהבית למסלול כזה או אחר, חזרנו, התקלחנו והסיפור נגמר. אם היינו חברותיים במיוחד אולי היינו מצרפים חבר או שכן ואם היינו ממש רציניים היינו מחפשים קבוצת ריצה (וגם זה בקושי היה). מיותר לציין שאף ריצה לא היתה מתועדת, מפורסמת, בקושי מצולמת ואף אחד לא ממש ידע עליה מלבד אותו רץ. במלים אחרות, ריצה היתה דבר די משעמם ובעיקר משהו אישי ומאוד בודד.

למדיה החברתית יש השפעה ישירה על המוטיבציה של אנשים לרוץ | צילום: pixabay

עוד כתבות בנושא
לכל הטורים של יעל לביא
איך לחזק את הגוף לריצה בעליות?
5 הדברים הכי גרועים שאפשר לעשות אחרי ריצה

רצים, מצטלמים, מפייסבקים

בשנים 2005-2006 פרץ לעולמנו בסערה אתר חברתי בשם "פייסבוק". בהתחלה היה נראה כמו גימיק נחמד, אך עם השנים הוא הפך לחלק משמעותי בחיינו ובחיי הרצים בפרט. לכל החגיגה הזו התווספו רשתות כמו טוויטר, אינסטגרם, פינטרסט וכמובן הרשתות של שיתופי הריצה כמו סטראבה שגרמו לרצים להפיח חיים מרתקים מכל ריצה סתמית.
נוסיף על כל אלו את הבלוגים, שרצים רבים מתחזקים כדי לתעד ולספר על אימונים מפרכים ומרתונים מסביב לעולםם וקבלנו רצף של תיעוד אינסופי.

לפני כ-4 שנים, עת פתחתי את קבוצת הריצה שלי, הגיעו אלי מספר אנשים ללא ידע, רקע או הבנה בריצה. מספר ימים לפני כן, התקיים מרוץ הלילה המפורסם של תל אביב. אלפי תמונות של רצים מחויכים ומאושרים שטפו את הפייסבוק ואלו שלא השתתפו הגיעו אלי עם בקשה אחת, "ראינו את התמונות שלהם, גם אנחנו רוצים כזה". לא היה להם חלום לרוץ, אף אחד מהם לא עסק בספורט כלשהו להנאתו, אבל התמונות של החברים לא השאירו אותם אדישים למתרחש ולקנאהה להצטרף לכל המשוגעים לעניין.

בואו נודה בזה. חיינו כרצים, היו כנראה הרבה יותר משעממים, שגרתיים ובודדים בלי צילומי שעון, שיתוף ריצות ארוכות מדי, משפטי מחץ ומוטיבציה, אלבומי תמונות שלא היו מביישים כל חתונה מפוארת, התייעצויות, דיונים וויכוחים בקבוצות פייסבוק של רצים חובבים, רצים מתקדמים, אוהבים לרוץ, רצים בכיף ועמודים עסקיים של כל קבוצת ריצה המונה שני רצים ומעלה. איסוף אובססיבי של לייקים ותגובות אופייניות של חברים וירטואליים או אלו שהיו איתנו בכיתה א': תותח, מלכה, אלופה, מהמם, מספר 1, כבר הפכו לחלק בלתי נפרד מלקסיקון המלים של המעודדים.

לשיתוף ריצות יש השפעה חיובית על המוטיבציה לרוץ | צילום: pixabay

האם הריצה היתה הופכת נפוצה ללא הרשתות החברתיות?

ריצה שאמורה להיות תחביב פשוט הפכה ממשהו ליחידים ומיוחדים לנחלת הכלל. ריצת 10 ק"מ הפכה להיות משהו סטנדרטי ובסיסי לכל הרצים , חצי מרתון זה פשוט חובה ומרתון? זה ברור שבכיס הקטן שלנו אם כל השכנים, החברים וההוא שהיה בעודף של 50 ק"ג עושה. ואם אפשר גם להוסיף על זה אתגרים נוספים כמו אולטרה מרתון זה בכלל מבורך.
הרשתות החברתיות הפכו בשנים האחרונות את הריצה שהיתה ספורט משעמם ויחידני למדי למשהו "קול", כיפי, חגיגתיי ואם אתה רץ ולא נמצא אי שם ברשת, אתה כמעט ולא קיים.

מסתבר שרק בסטראבה, בשנת 2016, הועלו 9.6 פעילויות מדי שנייה וכמעט 30% מהעלאות היו פעילות קבוצתית ולא יחידנית. האתר האמריקאי דיילימייל (dailymile.com) בו רצים מעלים את הפעילויות והקילומטרז' שלהם הועלו למעלה מ-12 מליון אימונים עד היום. אז איך בפועל הרשתות החברתיות תרמו לעולם הרצים? מה קורה לאנשים הפשוטים שאינם ספורטאים כשהם נחשפים לסיפורי ותיעודי הגבורה של חבריהם הרצים?

לשעוני דופק בשוונג-שופ לחצו כאן

החוקר האמריקאי ג'ימס פוולר (James Fowler), גילה שלמדיה החברתית יש השפעה ישירה על המוטיבציה של אנשים לרוץ. מסתבר שככל שאנו חשופים לפעילויות הריצה של חברנו, כך אנו צפויים לחקות התנהגות זו ולפעול להיות חלק ממנה. ככל שהמדיה החברתית התפתחה, כך הפרטיות שלנו התערערה וכל אימון, מרוץ או סתם ריצה הפכה לנחלת הכלל. פוולר טוען כי השיתוף ברשתות, הוא רק הרחבה למשהו שהיינו עושים ביום יום פנים מול פנים. למעשה, אם חבר בצד השני של העולם או בעיר רחוקה ישתף את הריצות, תכניות הריצה והתוצאות שלו, סביר כי זה יותר ישפיע עלינו לחיוב כרצים מאשר שכן שיספר לנו פנים מול פנים כי יצא לרוץ. ברגע שאנו בונים חברות וירוטאלית עם מישהו רחוק, זה ייתן לנו הרצים יותר מוטיבציה ואף עלול להפוך אותנו לחברים קרובים. הרבה יותר קל למצוא היום אנשים שרצים בכל הרמות באמצעות המדיה החברתית וכך אנו גם רוכשים חברי ריצה חדשים בין אם במציאות או במרחב הוירטואלי.

איך תרוצו יותר?

המדיה החברתית "מדבקת"

המוסד האקדמי MIT ערך מחקר ענק שעקב אחר התנהגות של 1.1 מליון רצים ברשת במשך 5 שנים, מאושש את הטיעון כי לשיתוף ריצות יש השפעה חיובית על המוטיבציה לרוץ. החוקרים אפשרו לרצים להעלות את כל פרטי הריצות לרשת חברתית. הרצים שיתפו למעלה מ-350 מליון ק"מ. הנתונים היו מדהימים והוכיחו חד משמעים כי שיתוף וירטואלי של ריצה זה דבר מדבק. ככל שהחברים שלנו רצים יותר, כך אנו נרוץ יותר. למשל, אם ראינו שחברינו רצו 10 דקות יותר, אנו נרוץ בממוצע 3 דקות יותר בריצות שלנו. עוד התגלה כי ישנה נטייה "להידבק" מהרצים הפחות ספורטיביים מאיתנו ודווקא מ"בטטות הכורסה" שהתחילו לרוץ. הנטייה שלנו היא להסתכל דווקא על אלו שפחות טובים מאיתנו כדי להסתכל לאחור ולתת לעצמנו דחיפה קדימה שמא יעקפו אותנו. מסתבר שהחלשים מאיתנו ממריצים אותנו יותר מאלו שבכושר טוב מאיתנו (למשל רצים מהירים מאיתנו). הסיבה היא פשוטה, זה נותן לנו הרגשה טובה לדעת שאנו טובים מהם לעומת הרצים החזקים מאיתנו שאנו מרגישים חלשים לעומתם.

אפשר לומר בוודאות שככל שיש לנו יותר חברים רצים במרחב הוירטואלי, כך אנו נרוץ יותר. במלים אחרות, רוצים לרוץ יותר? הוסיפו לרשתות החברתיות שלכם, עוד חברי ריצה. אך האם יש גם צד שלילי לכל הסיפור של הריצות והשיתוף במדיה החברתית? בצד השלילי של העניין טוען פסיכולוג הספורט ג'רי לינץ' (Jerry Lynch), כי ההתמכרות של הרצים להתעסק שעות במדיה החברתית, משמעותה בזבוז זמן על כך במקום ממש לרוץ. במצב בו כל ריצה וכל מרוץ הופכים לציוץ, העלאת תמונה וסיפור לבלוג, אנו מתעלמים משאר ענייני החיים ולא משאירים זמן לעצמנו לבד וזמן איכותי באמת לריצה.

לסיכום, כמו לכל עניין ותופעה, יש צדדים חיוביים ושליליים. בין היכולות להפוך משהו כמו ריצה, ספק משעמם ויחידני למשהו בעל עניין, ממכר וחברתי ובין ההתמכרות שלנו לדיווחים, צריך לזכור כי רובנו עדיין רצים חובבים ולדעת לאזן בין הרצון לשתף ובין לשמור משהו קצת לעצמנו.

יעל לביא | מאמנת כושר וריצה ""אימונעים"

מקורות:
1. http://www.runnersworld.com/fun/does-social-media-mean-better-running

2. http://www.runnersworld.com/general-interest/social-media-makes-running-contagious

3. https://www.nature.com/news/social-networks-push-runners-to-run-further-and-faster-than-their–friends-1.21841