יש המון סיבות שבזכותן אני נהנית מספורט. אחת מהן היא שאני נהנית מהאתגר. כשהתחלתי לרוץ, השיטה שלי תמיד הייתה להכריז בפני עצמי כמה אני מתכוונת לרוץ (למשל, 10 סיבובים במגרש החנייה של בית הספר), ואז לרוץ עוד קצת, אפילו רק עוד 50 מטר. זה איפשר לי תמיד להרגיש שאני מסוגלת ליותר ממה שחשבתי
מאת:יעל גורלי
מאז שהתחלתי עברו די הרבה סיבובים במגרש החנייה, ואז בשכונה, ואז בהר איתן, בים, בפארק הירקון ובעולם. אבל האלמנט הזה – של ה"קצת יותר", נשאר חביב עלי. שיטת האימונים שלי (שאפשר לקרוא לה "זורמת" ואפשר פשוט לא לקרוא לה "שיטה"), יחד עם הוותק, תמיד איפשרו לי מרחב נדיב לטעויות. במקרה ש"הקצת יותר" הפך ל"הרבה יותר מדי", ברוב המקרים, מנוחה של כמה ימים החזירה אותי לאיזון.
אחד הדברים שהכי קשים לי עכשיו, עם ההריון, הוא לוותר על ה"קצת יותר", ולהחליף אותו ב"בדיוק מתאים". והבדיוק מתאים הזה, לא רק שהוא חמקמק, ולא רק שהוא מעט יחסית למה שהתרגלתי אליו, הוא פשוט… מה שהוא. ולא יותר. או במילים אחרות, בחודשים האחרונים, אם אני מפתיעה את עצמי ביכולות חדשות, אלה כנראה היכולות לשבת על הספה ולראות טלוויזיה.
אז ההפתעה החלופית שמצאתי היא שחייה. ספורט מוזר שאף פעם לא אהבתי, ואולי אמשיך לא לאהוב לעולם. תמיד ידעתי רק לשחות חזה. בקיץ שעבר התחלתי לשחות כדי לשפר את מצב הכתף העצבנית שלי, ואם כבר אז כבר, החלטתי שאני שוחה חתירה. אז שחיתי משהו שדומה לחתירה, עד שנגמרה הכרטיסייה של הבריכה, והכתף הפסיקה להיכנס להיסטריה בכל פעם שאני נכנסת למים, וזהו. על הדרך, גיליתי שלא רק שאני לא מחבבת שחייה, אני גם סובלת קשות מבריכות לא מאווררות, שונאת לשחות גב, נלחצת כשיש עוד מישהו במסלול שלי, ובאופן כללי, נהנית רק אם אני עוקפת מישהו אחר (כיוון ששחיתי בבריכת נכים, זה קרה די הרבה).
הפעם החלטתי ללמוד בצורה מסודרת והתחלתי קורס TI. אני לא יודעת אם זאת בהכרח הדרך שבה מתאים לי ללמוד לשחות, אבל העיקר מבחינתי הוא שמדובר על משהו שלא עשיתי קודם. אני לא צריכה להשוות את עצמי ל"עצמי שלפני ההריון". אני לא רואה בכל אימון איך דברים שיכולתי לעשות פעם נשמטים לי מבין האצבעות. להפך – בכל שיעור אני מתקדמת, קולטת דברים חדשים, טובה קצת יותר מקודם. ובשביל זה אני פה, לא?
ואפשר גם להתנחם בשיפור יכולות אחרות: אין ספק שמאד השתפרתי ביכולת לא-לרוץ, לא-לרכוב ולא-להתאמן-בקונג-פו. אני קצת פחות מקטרת על זה, אני קצת פחות שונאת אנשים שכן יכולים להתאמן (רק קצת!), הקוצים בתחת כבר לא כל כך דוקרים. 3-4 אימונים בשבוע מספיקים לי, ואני אפילו לא מנסה לרוץ יותר מ-10 דקות ברצף. מבחינתי, ספורט זה לכבד את הגוף, ואני מכבדת אותו בכך שאני משאירה לו את האנרגיות להתעסק במה שיותר חשוב כרגע. בתקווה שכשזה יהיה רלוונטי, הוא יכבד אותי בחזרה.
צילום אילוסטרציה: Thinkstock
4.4.13
יעל סגל – עו"ד בהכשרתה ומתרגמת במקצועה, רצה, מתאמנת בקונג פו שאולין ומדושת.יש לה גם בלוג – רצה על זה
