הבלוג של עינב לקראת ישראמן גרמין 2016: בלוג 01 | בלוג 02 |
אני זוכרת את הרגע הזה באוסטריה 2013, תחרות איש ברזל בה יצאתי מהמים אחרי השחייה 3.8 קילומטר ועמדתי בזמן. איזה אושר זה היה. סיימתי הקפה באופניים ויצאתי לשנייה ואז הגיע הרגע שהתעוררתי באוהל עזרה ראשונה ומולי מסכי ענק של מסיימי התחרות – ואני עם אינפוזיה שוכבת ומבינה שאיש ברזל אני כבר לא! חלום שנועד להתגשם התרסק לרסיסים והתנפץ לי בפנים.
בפנים ידעתי שמשהו לא שלם
חוזרת לארץ, החיוך האופייני התחלף לעצב תמידי על הפנים, כאב בטן אכזרי שלא מרפה תחושת החמצה כישלון עצבים כמה עצבים על כולם כולל כולם.
עוד כתבות לקראת ישראמן גרמין 2016
למה כדאי לכם לעשות את ישראמן גרמין בשלשה?
איך מנהלים את מסלול הרכיבה בישראמן גרמין לאורך 180 ק"מ
מה חשוב לדעת על תזונה בתחרות למרחק איש ברזל?
אומרים שזמן מרפא הכל ובינתיים הפסיכולוג שלי היה אימוני הריצה, אז העזתי ועשיתי מרתונים ואולטרות נהנתי כבשתי. אבל בפנים בפנים זה היה חסר. בפנים ידעתי שמשהו לא שלם. השנים עברו ענף האופנים הלך והתפתח, וסביבי כל אחד רוכב ואני בשלי. מה פתאום אופניים אני רק ריצה.
ואז זה קרה. בוקר אחד ליד המיטה המתינו לי זוג אופניים כל כך יפות וכל כך שלי ואיתם משפט בזו הלשון: "כל השנים האלו שויתרת על משהו שאת אוהבת הענשת רק את עצמך ולא אף אחד אחר". עם דמעות וחליפת רכיבה חדשה (כמובן בצבעים של האופניים) יצאתי למגרש החנייה וכמו בפעם הראשונה שרכבתי על אופניים בלי גלגלי עזר בתור ילדה, צרחתי אמאאאאל'ה. וכן נפלתי, אבל מיד קמתי, נשמתי, חייכתי ועליתי שוב עם התחושה הזו של הרוח בפנים, הרגליים שעובודת, הכאב הפנימי שמתפוגג והחיוך שעולה על הפנים.
מחפשת לנצח את הפחד
אז כן זה קרה. אני והאופניים סיפור אהבה אבל מה זהו ככה זה נגמר? ממש לא! עדיין מחפשת להעיז, מחפשת לנצח את הפחד בדחף גדול יותר, אתגרי יותר ואין מקום טוב יותר מלעשות את זה בישראמן גארמין 2016. רגע רגע לא חצי איש או איש מלא – אני מדברת על שלשות. ואני (כן אני) הרוכבת ב-90 קילומטר של פאן אמיתי ( כל אחד והפאן שלו). בכל זאת השעון מצלצל בבוקר ואני קמה לרכוב מתוך הנשמה, אבל חייבת גם איזה יעד, כי אז אני גם קמה מהר יותר מהמיטה
תשאלו למה ישראמן גארמין אילת? ובכן, השמועות אומרות שקשה שם ממש ושכל שנה מזג האוויר משתנה. ושמזג האוויר למטה, זה לא מה שמחכה למעלה וגם אמרו שהעליות זה כלום. מה שאחרי זה האתגר האמיתי והאמת אתם כל כך צודקים. בעברי עשיתי שם את החצי וסיימתי עם המנצח של המלא… תגידו עגלה אני אגיד סיימתי בגאווה.
כך אוכיח לעצמי שהכל אפשרי
נשבעתי שכף רגלי לא תדרוך בתחרות הזו. אמרתי שאני אהיה רק מעודדת או כלום, אבל אז כאשר בער בי היעד למשהו מעניין ומשהו אתגרי זה המקום לסובב רגליים בעליות, להילחם ברוחות (שאנחנו תמיד אופטימים שבאיזשהו שלב היא תהיה גבית) אבל באילת היא תמיד פנים ואתם יודעים מה, אני לא קוראת לזה מלחמה, אני קוראת לזה התמודדות עם פחדים ועם קושי.
אז לקחתי את חברתי, טלי שינברג ושיבצתי אותה במקצה השחייה של השלשות והיא בכלל לא היססה, אלא רק ציינה כי "לשחות בים של אילת זה תמיד מושלם". לריצה שיבצתי את שגית קאופמן, מאמנת כושר מדריכת trx מוסמכת ובעלת סטודיו לאימונים פונקציונלים, האמת היא שהיתה זו היא שהגתה את כל הרעיון ומוסיפה כי "הכל אפשרי". שאלתי אותה בעדינות "מדוע דווקא בישראמן גרמין. הרי הריצה שם לא פשוטה"? היא ענתה לי בפשטות, "בגלל שהריצה שם לא פשוטה. תני לעשות חצי מרתון מעניין – הרי דיברנו על זה שהירידות שם לא פשוטות, אבל הרגע הזה בירידה שאתה מרים את הראש לאופק ורואה את הרי אילת החומים עם הים הכחול טורקיז ואוווווו איזה שלמות איזה הרגשה".
אז הינה לכם שלשה מעניינת, מיוחדת וצבעונית שבאה ליהנות וכמובן גם לעבוד. אני בטוחה שכל אחת מאיתנו תהנה מהחלק שלה ואני כבר מדמיינת את קו הסיום עם החיוכים והאושר. כך אני גם אצליח להוכיח לעצמי שאם באמת רוצים הכל אפשרי, שפחד קיים בשביל שננצח אותו, הוא שם בשביל לאתגר אותנו. אז הנה אותגרתי ולכם נשאר רק לאחל לי כיף והצלחה.
