ב-2012 סטיבן קיפרוטיץ' הפתיע את עולם הריצה למרחקים ארוכים כשניצח את המרתון האולימפי במשחקי לונדון 2012. עד אז לא ממש ראו רצים למרקים ארוכים מאוגנדה בצמרת העולמית. אמנם שם המשפחה שלו נשמע קנייתי למי שעקב אחרי האתלטיקה, במיוחד לאור העובדה שבאותו מרתון בלונדון הוא ניצח בין השאר את וילסון קיפסאנג ששם משפחתו השני הוא גם קיפרוטיץ' ושנה לאחר מכן הוא שבר את השיא העולמי. מצד שני, במרתונים אולימפיים נרשמו לאורך ההיסטוריה הפתעות.

ללא ספק איש השנה בעולם בריצה למרחקים. ג'ושוע צ'פטגיי | צילום: Filip Bossuyt, flickr

עוד כתבות בנושא 
ג'ייקוב קיפלימו הדהים באליפות העולם בחצי מרתון
כיצד ג'ושוע צ'פטגיי שובר שיאי עולם עם פרונציית יתר מוגזמת?
צ'פטגיי שבר את השיא העולמי גם ב-10,000

ולכן קיפרוטיץ' באמת הפתיע בענק כששנה לאחר מכן ניצח את המרתון גם באליפות העולם באתלטיקה במוסקבה. אז כבר נשאלה השאלה האם קיפרוטיץ' הוא אוגנדי יחיד במינו או שאולי במדינה הגובלת בקניה מסתתרים כישרונות עם פוטנציאל לא פחות גדול? את התשובה הברורה אנחנו מקבלים 7 שנים לאחר מכן. כיום אלוף העולם במרוצי שדה וסגנו הם מאוגנדה, גם שיאן העולם ב-5,000 ו-10,000 מטר וריצות הכביש ל-5 ו-15 קילומטרים, גם אלוף העולם ב-10,000 מטר וגם אלוף העולם בחצי מרתון. אז בכל התארים האלו מתחלקים שני אתלטים מופלאים, ג'ושוע צ'פטגיי שהוא ללא ספק אתלט השנה בעולם וג'ייקוב קיפלימו שהוא עוד לא בן 20. אבל הם סוחפים אתם נבחרת חדשה ומוכשרת במיוחד שמטילה איימה על אימפריות הריצה קניה ואתיופיה בכל תחרות גדולה. איך זה קרה בדיוק?

הכל התחיל כשחיברו את החשמל 

עוד לפני סטיבן קיפרוטיץ' אוגנדה זכתה בשש מדליות אולימפיות. זה התחיל עם שני מתאגרפים במשחקי מקסיקו סיטי 1968 והגיע למרומים במינכן 1972 כשג'ון אקי בואה זכה במדליית הזהב בריצת ה-400 משוכות וגם שבר את השיא העולמי. אקי בואה הפך לגיבור הספורט הגדול ביותר של אוגנדה ואפשר להגיד שהוא נשאר כזה גם אחרי מותו ב-1997. שמו נכנס אפילו לסלנג באוגנדה ואנשים שם נהגו לכנות ריצות כ"אקי בואס".

הבעיה היתה שבאוגנדה לא כל כך אהבו לרוץ, בטח לא למרחקים ארוכים. השכנה קניה היתה מדינה הרבה יותר מפותחת ויציבה. אנחנו מכירים אמנם את הסיפורים על הילדים שרצו קילומטרים לכל כיוון כדי להגיע לבית הספר, אבל בבתי הספר היתה מודעות לספורט ובמדינה התפתחה מסורת עוד מימיו של קיפ קיינו האגדי שהתחיל לזכות במדליות אולימפיות במשחקי מקסיקו סיטי 1968. אצל האתיופים המסורת החלה עוד לפני כן בזכותו של הרץ היחף אבבה ביקילה שניצח את המרתונים של משחקי רומא 1960 וטוקיו 1964.

אז נכון שיש משהו משותף לאזורים שמהם מגיעים הרצים הבכירים מאתיופיה, קניה ואוגנדה, כולם גדלו בהרים במקומות שבדיעבד הם אידיאלים לפתח אלופים. אבל בעוד שבקניה ואתיופיה נהנו ממסורת וגם מקידמה, במזרח אוגנדה, סמוך לגבול קניה, לא היה חשמל סביב רוב הכפרים עד אמצע העשור הקודם. לא חשמל, לא מודעות לריצה למרחקים וגם לא מסורת. עד שהגיע סטיבן קיפרוטיץ'.

קיפרוטיץ' גדל בכפר שנקרא טגרס הסמוך לעיר קפצ'ורווה שזהו גם שמו של המחוז. זהו למעשה האזור שממנו מגיעים כיום 95 אחוזים מהרצים הבכירים באוגנדה כולל ג'ושוע צ'פטגיי וג'ייקוב קיפלימו (שגדל במחוז השכן קווין). המחוז הזה נמצא למרגלותיו של הר אלגון ותושביו הם בני השבטים סאביני ו-סביי שהם למעשה תתי שבטים של הקלנג'ין אותו אנחנו מכירים בעיקר מקניה, ואליו משתייכים רבים מהרצים הבכירים למרחקים ארוכים.

אבל במקרה של הרצים משבט הסאביני, נראה שמה שמבדיל ביניהם לבין הקנייתים הוא שהם החלו לפתח את המודעות לריצה למרחקים ארוכים רק לאחרונה ובזכות פורץ הדרך סטיבן קיפרוטיץ'. אחרי שהוא זכה בתהילה, נשיא אוגנדה יוורי מוסבני בנה לו ולמשפחתו בית בסמוך לעיר קפצ'ורווה ואז דאג לחבר את כל הכפרים בכבישים המובילים אליו לחשמל, כדי שיהיה לו איך לחזור הביתה בשעות החשכה. עד אז המקומיים בכלל לא יכלו לרוץ בשעות החשכה גם בגלל החשמל וגם בגלל הפחד מפושעים.

החלוץ. סטיבן קיפרוטיץ' | צילום: Flickr

מה הפך את צ'פטגיי וקיפלימו לרצי השנה? 

אבל כשהתנאים קצת השתפרו והמודעות גברה החלו לצמוח האלופים כמו ג'ושוע צ'פטגיי, שכילד (קצת לפני הישגיו של סטיבן קיפרוטיץ') ניסה להצטיין בכדורגל ובקפיצה לרוחק לפני שגילה את הפוטנציאל האמיתי שטמון בו. עוד לפני גיל 18 הוא זכה בריצת ה-10,000 באליפות העולם באתלטיקה עד גיל 20, ולפני גיל 19 כבר ייצג את אוגנדה באליפות העולם בבייג'ינג שבה סיים תשיעי ב-10,000.

אבל דווקא לפני הפריצה שלו הגיע הרגע שאותו הוא תמיד יעדיף לשכוח. ב-2017 אוגנדה נבחרה לארח את אליפות העולם במרוצי שדה הרבה בזכות הפריחה של הרצים הצעירים שלה למרחקים ארוכים. לצ'פטגיי היו תקוות גדולות מול הקהל הביתי, אבל הוא פתח מהר מדי ולקראת סיום איבד לגמרי את כוחותיו ורץ במקום עד שסיים בקושי רב במקום ה-30. מי שעקב אחריו לפני כן חשב שאולי שם התחילה דעיכה. אבל צפ'טגיי חזר מזה וההמשך ידוע כשההתחלה שלו היתה כבר באותה שנה כשזכה במדליית הכסף בריצת ה-10,000 באליפות העולם ושנתיים לאחר מכן הפך לאלוף עולם גם ב-10,000 וגם בריצות שדה.

והקיץ האחרון היה המדהים מכולם. למרות שבמזרח אוגנדה עדיין אין אצטדיון אתלטיקה תקני (לקראת סוף השנה הנוכחית אמור לקום מרכז אימונים יוקרתי בקפצ'ורווה), צ'פטגיי העדיף להתאמן שם ליד משפחתו ולא באירופה. כשהוא חזר לאירופה הוא שבר את שיאיו העולמיים של קנניסה בקלה בריצות ל-5,000 ו-10,000 מטרים והפך ללא צל של ספק לרץ המרשים ביותר בשנת 2020.

אבל עוד לפני כן באוגנדה התחילו לדבר כבר על שם חדש, ג'ייקוב קיפלימו שניסה ללכת בעקבותיו של צ'פטגיי אבל בקצב מהיר יותר. הוא ניצח את ריצת ה-10,000 באליפות העולם עד גיל 20 עוד כשהיה בן 15 ובאותו קיץ כבר ייצג את מדינתו במשחקים האולימפיים בריו דה ז'ניירו. שנה לאחר מכן, באותה אליפות עולם במרוצי שדה שצ'פטגיי ירצה לשכוח, קיפלימו הפך לאלוף העולם האוגנדי הראשון בריצות שדה בתחרות עד גיל 20. באליפות אוגנדה בריצות שדה ב-2019 הוא ניצח את צ'פטגיי, אלא שבאליפות העולם בדנמרק צ'פטגיי נקם בו אבל השאיר לו את מדליית הכסף.

יגיע רחוק יותר מצ'פטגיי? קיפלימו | צילום מהטלוויזיה

והקיץ, קצת אחרי שצ'פטגיי שבר את השיא העולמי של קנניסה בקלה ב-5,000 מטר וקבע 12:35.36 דק', קיפלימו רץ את המרחק הזה בתחרות בצ'כיה וניצח בזמן של 12:48.63 דק', קיצוץ של כ-25 שניות לשיאו האישי. והדובדבן שבקצפת היה באליפות העולם בחצי מרתון בשבת האחרונה בפולין, כשכולם דיברו על צ'פטגיי אבל קיפלימו גנב את ההצגה עם ניצחון בזמן נהדר של 58:49 דק'. בכך הפך קיפלימו לרץ השני בהיסטוריה אחרי היילה גברסיאסי שירד מ-7:30 דק' ב-3,000 מטר, מ-13 דקות ב-5,000 מטר ומ-59 דקות בחצי מרתון. את כל זה אגב הוא עשה ב-39 ימים בלבד והוא רק בן 19.

אז עד היום חובבי הריצה למרחקים ארוכים, ובמיוחד אלה שלוקחים את התחביב רחוק ונוסעים לרוץ בעקבות האלופים, שמעו לא מעט על האימונים באדיס אבבה וסביבתה או באיטן שבקניה. מסתבר שהיום כבר יש תיירות ריצה מתפתחת לאזור קפצ'ורווה היפהפה באוגנדה, שם כבר הבינו את הפוטנציאל והתחילו לעשות עסקים. האם זה מה שיעזור להביא לנו עוד כוכבים כמו צ'פטגיי וקיפלימו? הלוואי, כי כאלה לא ראינו כבר הרבה זמן.