"עם ישראל חי, וידעו כולם כי לא יוכלו לנו, כי לא ינום ולא יישן שומר ישראל"
את החצי הראשון של עונת הטריאתלון בישראל חותמת קהילת הטריאתלון בת"א. טריאתלון ת"א ע"ש אייל וויס. השם שגור בפי המתחרים, אך מחשבתם נתונה ברובה לרגעי התחרות, לנצחונות, להפסדים. המיקוד הוא בהשגים, בהחמצות, בפורקן האנרגיות, ההווי…
בתוך כל אלו שזורה דמותו של אייל, זכרון חי
מאת:הלה מימון ויובל גולן
יובל גולן, שהכיר את אייל, בעיקר בתקופת שרותו בנח"ל, והיה זה להציע ולהנציח את זכרו בתחרות טריאתלון, מספר על מי היה אייל כמפקד, חבר וספורטאי.
אם יש תיאור אחד שבו הייתי בוחר לכנות את אייל וייס, הרי שצמד המילים 'משכמו ומעלה', שנאמר על ראשון מלכי ישראל, שאול, הוא המתאים ביותר בעיניי. מעבר לגובהו הפיזי, אייל פעל בכל אספקט שבו הכרתי אותו מתוך מה שאנו מכנים: 'מצוינות'. הוא באמת האמין שהכול מתחיל בפרטים הקטנים. האמין, הטיף וכך עשה.
בלי להיות אדם רוחני פעל לפי אמרתו של בודהה: 'הדרך שבה אתה עושה משהו היא הדרך שבה אתה עושה הכול'. ואייל עשה. אמר, ועשה.
את אייל הכרתי בקיץ של 1989. הייתי אז מפקד מחלקה צעיר שזה עתה ירד מפעילות מבצעית בלבנון. אייל איתר אותי ובחר בי ובעוד שני קצינים אחרים להיות לו למפקדי מחלקות. כבר בתהליך הכשרת הסגל ראינו שמדובר באדם עם סטנדרטים גבוהים במיוחד, קודם כל ובעיקר כלפי עצמו.
בכל ריצת 2,000, בכל בוחן כושר, קליעה או ניווט אייל היה ראשון. בצניעות, בשקט, תמיד ראשון. הוא היה גבוה, רזה ואתלטי ותמיד אמר שכמפקד עליו להיות גם החייל הכי טוב בפלוגה, משרוכי נעליו המצוחצחות תמיד ועד הכומתה המגוהצת שעל כתפו.
לפני הכול – דוגמה אישית. נאה דרש, ונאה קיים. יש לי זיכרונות רבים ממנו, מאותה שנה אינטנסיבית שבה שהינו זה לצד זה כמעט 24 שעות ביממה, בלחצים ומצבים שרק מסגרת צבאית קרבית יכולה ליצור: גיוס חיילים צעירים, טירונות, מסעות, עזה, לבנון, רמת הגולן, חורף, קיץ, אוהלים, גשם, קור, חום, מדבר יהודה ומה לא.
אייל וייס ז"ל- משכמו ומעלה
עד כמה הייתה נפשו חזקה יעיד הסיפור הבא: לקראת מסע תג אייל סבל מדלקת קשה בגיד אכילס ואפילו הוא, בקשיחותו הרבה, התקשה להסתיר את צליעתו. הוא ביקש שאוביל במקומו את המסע באורך 25 ק"מ, והוא, באופן יוצא דופן, ילווה את המסע בג'יפ שלו. כמובן שהסכמתי.
להפתעתי, דקות ספורות לפני היציאה, כאשר כל החיילים כבר עמדו מוכנים, חגורים באפודיהם, צצה דמותו הגבוהה כצללית כהה על רקע שמי הערב. הוא היה חגור אפוד ונשק ואחרי מספר משפטי מוטיבציה לחיילים הנרגשים, סב על עקביו והחל להוביל את המסע. הלכתי מאחוריו בדומיה ויכולתי לזהות במעומעם את צליעתו שאותה הסתיר בחסות החשיכה, צליעה שהלכה והתפוגגה ככל שנקפו השעות.
כחמש שעות אחר כך, בסוף המסע, כשהתכנס סגל המפקדים לסיכום מסע באוהל המ"פ על כוס תה חם באמצע הלילה, שאלתי אותו לפשר השינוי, איך צעד עם הכאבים בגיד. "אגרפתי את הכאב לכאן" אמר לי והרים את יד ימינו המאוגרפת. "העברתי את הכאב לתוך האגרוף, מהעקב לאגרוף. סגרתי את האגרוף בכול הכוח ואתה יודע מה? לא כואב לי יותר! הכאב בגיד נעלם!"
באייל היו משולבות בצורה ייחודית קשיחות ורכות. דרישה בלתי מתפשרת להפעיל נהלים אחידים לכולם אך יכולת רגישה לגעת ולהבין כל אחד עד לנימי נפשו הדקים ביותר, ולהיות ער לצרכיו של כל אחד ואחד מפקודיו.
אייל וויס
נולד בט"ו באב תשכ"ז , 21/8/1967
התגייס ב21.7.1985
נפל בפעילות מבצעית
בג' באדר תשס"ב , 15/2/2002
מקום נפילה: כפר ציידא
באזור יהודה ושומרון
בן מלכה ואברהם, אח לאטי ולניבה. נולד בט"ו באב תשכ"ז (21.8.1967) בתל אביב.
אייל גדל והתחנך בצהלה, למד בבית-הספר היסודי "צהלה" בשכונת מגוריו ובבית-הספר התיכון "עירוני י"ד". הוא היה אתלט מלידה וספורטאי מצטיין שהשקיע שעות רבות בכדורסל, פעיל בקבוצת הכדורסל "מכבי" תל אביב", ובד בבד חניך בתנועת הצופים בגדוד "להב" ובהמשך ראש גדוד של תלמידי כיתה ח' בגדוד "איתן".
אייל היה מדריך ורשג"ד נערץ ומשקיע, אשר חישל את חניכיו כאילו הם עומדים להתגייס בקרוב. כאשר היה אייל בכיתה י"ב, נפטר אביו, ניצול השואה, ואייל הנחיל את סיפורו לחניכיו בפעילות מיוחדת ליום השואה.
מאוחר יותר, כאשר נסע עם משלחת צה"ל לאושוויץ, אמר את הדברים שלאורם הלך כל ימיו, דברים שהיו צוואתו של אביו: "עם ישראל חי, וידעו כולם כי לא יוכלו לנו, כי לא ינום ולא יישן שומר ישראל".
