רוכב ישראל 2010 הסתיים אתמול בשבת בבריכה העירונית של אילת. המסע החל ביום חמישי במטולה ובקיבוץ שניר שבגליל העליון, ובמשך שלושה ימים עברו למעלה ממאתיים רוכבים 529 ק"מ עד אילת. אייבי גילת רצה להמשיך

מאת:אייבי גילת

יום ששי 08/10 היום השני ברוכב ישראל 2010
יצאנו בשש בבוקר בדיוק מבית ספר שדה עין גדי. קשה לשכוח את המראות המדהימים של ים המלח בשעה כל כך מוקדמת בבוקר, אין דבר יפה מאשר לראות את הנופים הקסומים של המדבר המתעורר לחיים.

מה שאפיין את היום הזה היו עליות, עליות ורוח עזה. מהבוקר התחלנו להתגלגל לחופי ים המלח. בניגוד ליום הקודם שהפלוטונים דהרו במהירות עצומה לפחות בתחילת היום הרוכבים לפחות בחלקם כבר היו עייפים ולפיכך התחילו להתארגן פלוטונים רבים כך שכל רוכב ימצא לעצמו את קבוצת ההתייחסות שמתאימה לו ביותר. הדרך איננה ישרה מדובר בשטח גבעי שאנחנו קוראים בשפת הרוכבים "רולינג הילס" – גבעות מתגלגלות. הרגשתי טוב ושיש לי כוח ברגליים. אחת התופעות שמאפיינות ספורטאי סבולת זה שיש רוכבים שהם כמו דיזל, ככל שהמרחק של הרכיבה גדול והם מבלים יותר שעות על הכיסא היכולת שלהם הולכת ומשתפרת.

אחד הסודות להצלחה בטור כזה של רוכב ישראל הוא הנושא של התזונה. כאשר מבלים מדי יום כמה שעות טובות על הכיסא אפשר להגיע בקלות להוצאה של מעל 5000 קלוריות ליום. רוכב שלא יאכל כמו שצריך פשוט לא יסיים מסע כזה. הנקודה הראשונה שבה עצרנו למנוחה היה במועצה האזורית תמר לחופי ים המלח. הצרה היא, וידעתי את זה, שמצפה לנו עלייה נכרת מחופי ים המלח לצומת חתרורים.

היו רוכבים שהעמיסו על עצמם הרבה יותר מדי. הסתפקתי בשני תמרים ומים. חשוב מאוד להיכנס לעלייה מסדר גודל שכזה בקצב קל יחסית כדי לא להתחמצן. היו רוכבים שרכבו מהר מדי בקילומטרים הראשונים. ברגע שהרוכב נכנס לקצב של העלייה קשה מאוד לצאת מהריתמוס. שינוי קצב בעלייה דורשים רמה מאוד גבוהה של כושר גופני.

העלייה לקחה כמעט שעה. בצומת חתרורים עשינו שוב הפסקה של מים ובננות. מיד אחר כך לכיוון צומת צפית. אחרי עצירה מספר הקילומטרים הראשונים תמיד משמש לחימום הגוף היות והגוף מתקרר. הרוכבים החזקים מקדימה התחילו שוב להאיץ משום שחצי הראשון של הדרך הוא במגמת ירידה. ידעתי שהעליות יגיעו אחר כך ולכן רכבתי עם קבוצת אקס טים הקבוצה של כרמי שרביט. רכבנו מסודר עם איציק גליקמן הוותיק כקטר ראשי שסחב את הפלוטון קדימה. בקבוצה היו גם הרבה רוכבות כך שמאוד נעים היה לרכב בחברתן. בינתיים מגיעות כל הזמן קבוצות אופניים אחרות. אנשים שהתחממו בינתיים מתחילים לרכב בקצבים גבוהים יותר בלי להבין שעומד לפניהם עדיין יום עבודה קשה מאוד.
 
עצרנו שוב במפעלי ים המלח. קבלו אותנו יפה מאוד וערכו לנו אוהל עם מלא צ'ופרים בפנים. בדיעבד לא ידענו שאחד הקטעים הקשים ביותר ברוכב ישראל 2010 עמד לפנינו. במרכז הארץ ירדו גשמים אך כאן באזור ים המלח הגשם ירד לעיתים נדירות אבל הרוח נשבה בעוצמות די גבוהות. הסתדרנו בפלוטון אחד כל הרוכבים שדהרו מקדימה והתחלנו לעבוד מול הרוח. זה היה קטע מאוד קשה כאשר אנחנו דוהרים מול רוח בשטח גבעי כאשר לשמאלנו הגדר של אחד מסודות המדינה השמורים ביותר.

בשוק של דימונה בצענו עוד עצירה. הייתי די ריק מאנרגיה אחרי שאכלתי מהבוקר 2 תמרים, 2 בננות, תפוח ו-2 פאואר ברים. דחפתי 2 סנדוויצ'ים עם חומוס וטונה ובעיקר שמתי במלפפון שאכלתי הרבה מלח כדי שהשרירים לא יתכווצו למרות המשקה האיזוטוני ששתיתי. בשוק נערך טכס בנוכחות ראש העיר ובו נמסרו למתנ"ס בדימונה 10 זוגות של אופניים שנתרמו למתנ"ס בדימונה על ידי מפעלי ים המלח. כן ירבו מחוות כאלו בארצנו.

הקטע הבא לפחות לגבי היה מאוד קשה. יכול להיות ששילמתי את המחיר של הרכיבה מול הרוח עם הדבוקה הראשונה אבל הרוח המערבית שנשבה עשתה את החיים קשים לכל הרוכבים. למעשה משם ועד חניון הרועה הרגשתי שהכוחות שלי פשוט הולכים ונגמרים. את הקטע מחניון הרועה למצפה רמון הכרתי כבר. הוא קשה והררי. לרוב היינו מגיעים אליו בשיא החום. למזלנו הרב הגשם שירד היום באזור המרכז הוריד גם את הטמפרטורות באזור. מפחיד לחשוב איך היינו מרגישים רק לפני שבוע שהטמפרטורות באילת נשקו את ה- 45 מעלות. בטוח שהיינו משלמים על כך. רוכב אופניים מטבע ההגדרה מאוד חשוף לנושא של הסביבה החיצונית.

ואז התחילו העליות היותר משמעותיות. ידעתי ששם המשחק של הרכיבה היום הוא לשמר על הכוחות ולא לתת יותר מדי. הגיענו העלייה של כלא נפחא. אחד הדברים המדהימים הוא יראת הכבוד שמרגיש כל רוכב אופניים כלפי העלייה שמתרוממת מולו. ברכב זה אולי נראה קל אבל אחרי כמעט 120 ק"מ של עליות ומאבקים מול הרוח העלייה לנפחא היא אולי קצרה אבל קשה. לאחריה יש עוד אחת קצרה הרבה יותר אבל תלולה. מקדימה החברים המשיכו לרכב חזק. החלטתי שהיום אני רוכב ומקשיב מאוד לגוף שלי. מצומת בה"ד 1 ועד לנקודת הסיום במצפה רכיבת שחרור. את הקטע ליווה אותי אופנוען ממשטרת התנועה. "תיסע, תיסע" הפצרתי בו, "אנחנו כאן כדי לשמור עליכם," הוא ענה לי. האמת התרגשתי. שאפו ענק למשטרת התנועה הארצית ותודה.

עם ההגעה למצפה ישר אכלתי כריך עם גבינה בולגרית. שאר הכריכים שהציעו פשוט מכילים מיונז שאינני אוהב. הצוות של צימוק גילה לאורך כל הדרך מקצועיות ותקתק את הפרויקט בצורה הכי טובה שיש. הגענו לאכסניה במצפה רמון, לקראת ארוחת הערב. לאחריה אכתוב עוד מאמר אחד. בינתיים עשינו 370 ק"מ ביומיים ב-14 שעות רכיבה. היום למשל הראה הספידומטר שלי 7:30 שעות על הכיסא. לא צחוק.

אחד הדברים היפים ברוכב ישראל הוא החברותא. המפגש עם חברים ישנים והכרה של אנשים חדשים. אומרים שחברויות שמתפתחות על הכביש במיוחד בין גברים הם חברויות שמחזיקות מעמד בערך כמו בטירונות בצבא. ראיתי את מימון כהן, אורי אליאב מקיבוץ חורשים בן ה-74 שהשתתף בכל רוכבי ישראל לדורותיהם, יפרח מאיר חברי מהתעשייה האווירית שברזומה שלו רשומים כבר 42 מרתונים, וגבי שקד שהגיע במיוחד מאיטליה כדי לעשות את הרוכב. כל אלה הם רוכבים וותיקים שהכרתי.

הרוכבים המשתתפים כיום ברוכב ישראל הם רוכבים הרבה יותר מיומנים, משתמשים במיטב הציוד ומתאמנים בצורה הרבה יותר מקצועית למרות שמדובר ברוכבים חובבים. מחר מצפים לנו עוד 150 ומשהו ק"מ עד אילת. אין ספק שרוכב ישראל הוא חוויה שהייתי ממליץ עליה לכל רוכב עממי.   

יום שבת 9/10 היום השלישי לרוכב ישראל 2010
בלילה היה לי קשה להירדם. לעיתים כאשר הגוף עייף ומפוצץ באדרנלין פשוט הלילות הופכים לבנים. אחרי ארוחת בוקר והתארגנות התחלנו לנוע דרומה. קשה לתאר את החוויה המרגשת של לרדת את מעלה עצמאות עם שחר בשיירה של רוכבי אופניים. הרוח הצפונית שמנשבת מקילה עלינו את החיים ומיד על ההתחלה נוצרו קבוצות שמתחילות לדהור במהירות גבוהה. המאפיין הבולט ביותר של היום השלישי במסע האופניים היא העבודה הקבוצתית. הרוכבים שרובם רק הכיר לפני יומיים מתחילים להתגודד בקבוצות וליהנות איש מחברת רעהו. מרגשת במיוחד הייתה הקבוצה בשם NO DROP בראשותו של חנן גפן שחרתה על דגלה את הפרדיגמה לא משאירים מאחור אף אחד. בעבר בנקודה הזו יצא לנו הכבישונים שם לא טוב. והנה ברוכב ישראל יש קבוצה שמטרתה העיקרית היא עבודה בקבוצה והגעה משותפת לאילת. חברים כבר אמרנו.

רוב רובו של היום השלישי דהרו רכבות הרוכבים על המישורים האינסופים של מרכז הנגב. בהרבה מאוד קבוצות הושם דגש רב מאוד על קצבים שבהם רוב הרוכבים הרגישו מאוד בנוח. מובן שמקדימה הרוכבים החזקים יכלו לבוא לידי ביטוי ואכן נעשתה עבודה רצינית. במילים אחרות ברוכב ישראל כל רוכב יכול למצוא לעצמו את קבוצת ההתייחסות שלו ולעבוד בהתאם ליכולתו ולכושרו הגופני.

אחד התופעות המעניינות שבלטו מאוד ברוכב ישראל הייתה שבכל נקודה שמשטרת התנועה הארצית עצרה את המכוניות אנשים יצאו החוצה, עודדו ומחאו לרוכבים כפיים. לאט אבל בטוח צומחת בישראל גם תרבות של אופניים.

עבורי באופן אישי היום השלישי במסע היה סוג של חוויה מתקנת. ממש לקראת חלקו האחרון אחרי החניה בצומת שיזפון קיבלתי החלטה לעזור שמכאן והלאה אני מקדיש את המסע למי שיראה כנתון בקשיים. הבחנתי בלא מעט רוכבים שעשו בדיוק את אותו הדבר. למרות שהייתה להם את היכולת ללכת קדימה וללחוץ הם העדיפו את לעזור לחבר. פגשתי את יעל שהתקשתה מעט וביחד עלינו את העליות של הרי אילת כמו גדולים. הגענו למחסום של נטפים כשעה וחצי לפני הזמן המיועד. גלשנו למטה במורד לכיוון העיר אילת בטיסה סילונית בגובה נמוך והגענו בשיירה מאורגנת לבריכה העירונית.

אחרי טכס קצר, חלוקת מדליות ודברי ברכה עשתה את דרכה למרכז הארץ שיירה ארוכה של משאיות ואוטובוסים מלאים ברוכבים עייפים אך מרוצים עד הגג. רוכב ישראל 2010 היה חוויה מעצימה להרבה מאוד אנשים. הכול זרם כמו שעון, המעטפת הארגונית של חברת צימוק הבטיחה לרוכבים ראש שקט להתעסק ברכיבה נטו שלושה ימים. היו אנרגיות חיוביות, אנשים טובים ובסך הכול כייף. רוכב ישראל 2011 יהיה העשירי. לרוכב/ת העממי/ת, ולקבוצות הייתי ממליץ בחום לבוא ולהתנסות. יהיה שווה.  ומילה אישית לסיום, רוכב ישראל 2010 לפחות אצלי השאיר טעם של עוד.

תמונות / שי גיטרמן לאדרנלין