כ-300 בחורים צעירים בחולצות אדומות ומכנסי ריצה התייצבו איתי ועם דרור לריצת שטח של 10 ק"מ
מאת:קרן גולדבלט
לפני כשבוע היה לי אחד האימונים הטוב ביותר בחיי. זה לא שהגשמתי חלום, כי לא היה לי חלום כזה. ובכל זאת, רצנו עם מגמת צנחנים, חבר'ה שנמצאים כרגע באמצע האימון המתקדם שלהם. חבורה של כ-300 בחורים צעירים בחולצות אדומות ומכנסי ריצה התייצבו איתי ועם דרור לריצת שטח של 10 ק"מ.
למעשה, יש לי שלושה בנים, שעברו דרך בא"ח צנחנים, אחד מהם עכשיו קצין והוא זה שארגן את המפגש. הוא רצה שדרור ואני נבוא ונדבר על הריצה עם 'אתגרים', והציג אותנו כדוגמא לחייליו למה שאפשר להשיג למרות כל הקשיים למיניהם. השיחה עברה בנעימים, דרור סיפר על עצמו ועל הרצון הגדול שהיה לו לשרת בצבא בתור צנחן, על כך שבעיות ראייה קשות מנעו זאת ממנו, ולבסוף הוא התנדב במשך שש שנים בחיל האוויר. לקח לו כמעט 25 שנים ואובדן ראייה ועוד שני מרתונים שהשלים בדרך, כדי להגיע סוף-סוף לצנחנים!
אני סיפרתי על אולטרא-מרתונים שעשיתי, על איך שפשוט צריך להמשיך בריצה. איך שאתה צריך להיות מסוגל לדמיין את עצמך על קו הסיום ולא לחשוב על תנאי השטח הבלתי אפשריים שעליך לעבור בדרך. דיברתי על ניצחון הרצון על ההיגיון, וניסיתי לקשר את זה למשהו שהחיילים האלה עוברים ביומיום.
בסוף השיחה יצאנו לריצה כולנו ביחד. הרי אם כבר באנו לדבר על ריצה, מה שווה כל הדיבור ללא הריצה עצמה? דרור ואני היינו די בטוחים בעצמנו, עשרה קילומטר זה לא מרחק גדול בשבילנו. ומה כבר יכול להיות קשה בלרוץ מרחק כזה עם חיילים? הם לא מאומנים כרצים, הם מתאמנים בעיקר לסחוב משקל רב במסעות ארוכים, אשר את מרביתם עושים בהליכה. ואחרי הכל, אלה חיילים באימון מתקדם, כמה כבר קשה יכולה להיות הריצה איתם?
ובכן, זה ממש לא היה כמו שחשבנו! בואו נגיד שטיול בפארק זה לא היה. התחלנו ממש מהר כבר בבא"ח עצמו. כשיצאנו מהש.ג. נאמר לנו שזו ריצה קלה וכולם צריכים לרוץ כקבוצה, יחד, בלי לפתוח פערים. דרור ואני התמקמנו מאחורי הקצינים, אשר הובילו את חיילי 202, והתחלנו לרוץ.
השטח לא היה קל בכלל. עברנו דרך בוץ, נתקלנו בסלעים, אבנים, קוצים ואפילו בורות. לרצים עיוורים לרוץ בתנאי שטח כאלה זוהי משימה קשה מאוד. דרור היה חייב לדאוג להרים את רגליו מספיק גבוה כדי לא ליפול, ואני פשוט רצתי על קוצים ואבנים, כדי להשאיר לדרור מעבר נוח יותר. רצנו בגבעות ועליות, למטה ולמעלה, היה מאוד חם והקצב היה מהיר וקשה. החבר'ה האלה מאוד חזקים, מהירים וממש קשוחים! היינו צריכים לעבוד מאוד קשה כדי להתקדם מהר בעליות ולא לפתוח פערים. החיילים סביבנו צחקו ודיברו, שאלו אותנו שאלות. ויחד עם זאת, לקראת הסוף, השאלות פחתו והדיבורים כמעט פסקו, כנראה גם הם הרגישו על בשרם את הקצב הלא קל כלל. אני חייבת לציין שהייתי כל כך שמחה לראות מרחוק את הש.ג.!
כאשר נכנסנו דרך השער, המשכנו לסיבוב סביב הבא"ח להשלמת הריצה. הקצב היה מעט יותר איטי, וכמה כבר סיבובים מסביב לבא"ח אפשר לעשות? למעשה, עשינו סיבוב וחצי. הדבר הכי מעניין הוא, שכאשר נכנסנו לבא"ח, השער נפתח, ונסגר מיד עם אחרון החיילים שנכנסו. מסתבר שלאורך כל המסלול אף אחד מהם לא פתח פערים ולא נשאר מאחור. אם זה סוג החיילים שמשרתים בצבא שלנו, אז יש לנו חבר'ה מדהימים, בכושר מעולה ועם המון המון מוטיבציה. באמת שיש לנו במה להתגאות!
ובאשר לדרור ולי, חזרנו הביתה עם שתי חולצות ריצה אדומות שהרווחנו ביושר, ואנחנו נלבש אותם בגאווה ובהערכה רבה לחיילים האלה ולקצינים שלהם.
30.5.2012
קרן גולדבלט
מנהלת PRO SPORT, אם לארבעה, גילתה את עולם הריצה בגיל 40. במהלך השנים האחרונות התחרתה במספר מרתונים, תחרויות ריצה, טריאתלונים ומרוצי אופניים.
קישורים: מרתון, ריצה
