נכון זה "רק" רץ אחד מת מתוך 1274. נכון זה "רק" 15 איש מתוך 18,000 ויותר. נכון זה "רק" 3 במצב קשה. נכון זה "רק" 2 מכות חום התקף לב אחד וקריסת כבד הרסנית שהובילה למוות. נכון שלא ניתן להכליל תופעה ממקרים כה בודדים. ובכל זאת, לפני שבועיים, כתבתי כאן מאמר– תפסיקו כבר להיפצע
מאת:אילן גולדמן
המאמר נגע באנשים אשר קפצו לבריכה עמוקה ללא ידע בשחייה כשהמצופים נשארים מאחור. לעיתים אלו הם כולנו. חיפוש האצבע המאשימה הוא מעשה מיותר. על פי דבריו של פרופ' סורקין (באתר YNET) מנהל מחלקת טיפול הנמרץ . "לא כל אחד יכול לרוץ מרתון. עבור אדם שלא רץ מרתון בחייו – זה עלול להיות קשה וקטלני".
בבית החולים אמרו, כי בני משפחתו של הרץ סיפרו כי הוא התאמן שלוש פעמים שבוע לפני המרוץ. מאוד קל יהיה לפטור את דבריו של אותו פרופסור בכך שהוא בטח אינו מבין בספורט. אך העובדה נקבעה בשטח. אדם נפטר במהלך ריצה. למה זה היה צריך לקרות?
זה קורה בכל סוגי אירועי ספורט ובכל רמות העשייה. זה פוגע בכולם החל ממשחקי הכדורגל השכונתיים ועד למקצועני הטור-דה-פרנס. אף אחד אינו באמת חסין. אך בהתאם לנתונים אשר הובאו באתר החדשות Ynet עולה כי אותו אדם רץ שלוש פעמים בשבוע. נשאלת כאן שאלה מקצועית גרידא, האם זו רמת האימונים הנדרשת כדי לצלוח מרוץ כה קשה ותובעני בגיל 42?
התשובה: זה מאוד אינדיבידואלי. תלוי מי הרץ ומה עברו. אני משער כי לרץ מרתון עתיר ניסיון זה יכול להיות די והותר. אך מה באשר לאדם הפשוט אשר רק רוצה לסיים את המרוץ? האם זה תג מחיר הוגן לסימון ה-V וקבלת המדבקה המפורסמת?
רצים במרתון תל אביב- למצולמים אין קשר לכתבה
אני מרגיש רע שאני כותב שורות אלה. תחושה של אי נוחות. אך אני הייתי שם בקו הסיום. סה"כ באתי לעשות עבודתי נאמנה ולסקר מרוץ. בהתחלה התלבטתי אם להעלות על הכתב את התחושות הקשות איתן יצאתי אך ליבי ובטני מלאים בכאב לאחר מה שראיתי.
שתדעו, אני גאה בכולכם. בכל אחד ואחד מכם אשר סיים את המרוץ הקשה הזה. ואיך אפשר שלא? התגלגלתם על קו הסיום, רצתם עם דגלים ומטרות ברורות ונגד כל הקשיים. הרי זוהי מהותו של המין האנושי. לנצח את כל הקשיים והמכשולים אלו הם החומרים מהן עשויות האגדות ועליהם מסתמכים כל ההסכמים והקודים החברתיים שלנו.
אך מצד שני משהו בי מצטער, עבור אלו אשר הלכו כנגד תחושות גופם וסיכנו את בריאותם ללא היכר ומבלי רחמים. סיפורי גבורה שמורים בעיקר למלחמות. ספורט אינו מלחמה. להפך, ספורט הוא הדבר היפה אשר מחליף את המלחמה ואת עבודת הפרך היום-יומית אשר הייתה שמורה לאבות אבותינו עובדי האדמה. אנחנו בעת המודרנית עוסקים בספורט כדי להתנתק מעט מתלאות היום יום, כדי למצוא משמעויות חדשות בשמיים, כדי להכיר אנשים, למען הסיפוק והחשוב מכל למען עצמנו.
אז מתי החלטנו כי מסיימים בכל מחיר?
מתי החלטנו כי טוב למות בעד הספורט?
חדור תקווה ואמונה אני, כי כולנו נשכיל יום אחד להבין כי ספורט הוא בעצם הבלים. עוד דרך מקסימה ומעניינת להעביר חיים שלמים ותו לא. לא משהו אשר שווה לכאוב למענו.
אילן גולדמן
אלוף ישראל לשעבר באופני כביש בעל תואר במזרחונות ומייסד Road Rush sports המציע בין השאר שירותי ייעוץ לרכישת אופניים.
