אפשר להגיד שבני האדם ה"רגילים" מתחילים להתרגל לתופעת המרתוניסטים, יש אפילו יותר ויותר אנשים שכבר יודעים מה זה אומר להיות איש ברזל. יש התקדמות, אבל בספורט הסבולת ישנם עוד כמה תחומים. אחד מהם, האולטרה מרתון, עדיין מצוי בשלב המשפטים שאנחנו כל כך מכירים מפעם. במקרה הטוב זה "תסביר לי למה בן אדם צריך לעשות לעצמו דבר כזה?" במקרה הרע זה "האנשים האלה מטורפים לגמרי, לרוץ 70 קילומטר…אה, 170?, לא, זה לא בני אדם".

דבר אחד בטוח, קשה להבין אותו. אורי גור ארי | צילום: אלבום פרטי

בדיוק בגלל זה החלטתי לארח בסוכה שלי את אורי גור ארי, שהוא לא רק אחד מטובי רצי האולטרה מרתון בארץ, אלא גם אחד הספורטאים הצנועים והשפויים שאני מכיר. נכון, זה לא הכי מתחבר בתור הקדמה אבל את כל התשובות הוא יספק לנו בראיון החגיגי הזה שמתקיים מספר שבועות אחרי שהשתתף באחת התחרויות היוקרתיות בעולם האולטרה מרתון שהיא ה-UTMB. מי שקצת מכיר שמע אולי על התחרות הזאת בתור ה"מון בלאן". בכל מקרה מדובר במרוץ ל-170 קילומטרים עם קרוב ל-10,000 מטרים של טיפוס מצטבר. הכל קורה סביב הרכס הידוע בהרי האלפים ומתרחש בשלוש מדינות: צרפת, איטליה ושוויץ. כ-2,500 רצים התייצבו לקו הזינוק וגור ארי בן ה-34 סיים את התחרות במקום ה-141 וכעבור קצת יותר מ-31 שעות.

מה הרקע שלך בספורט? 
"לפני הצבא שיחקתי טניס ברמת השרון, ולפני 18 שנה כשהייתי בכתה י' נרשמתי למרוץ ה-10 קילומטר הראשון שלי שהיה מרוץ האביב ברמת השרון ועוד לא היו בו הרבה משתתפים. אפשר להגיד שתמיד אהבתי לרוץ ותמיד זה היה חלק מהחיים שלי. גם במהלך הצבא כשהשתתפתי במרוצי 10 וגם כשטיילתי בדרום אמריקה ותמיד היו לי נעלי ומכנסי ריצה".

איך מגיעים ממרוצי 10 פה ושם לאולטרה מרתון? 
"ב-2007 נרשמתי למרתון הראשון שלי בטבריה בעקבות חבר. למרתון הזה התאמנתי במשך 7 שבועות כשעד אז רצתי הכי הרבה 10 קילומטר. עשיתי טסט עם רצי רמת השרון כדי לתכנן את התוצאה שרציתי שהיתה 3:15 שעות, בסוף זה יצא 3:12. שנה לאחר מכן שוב פעם התאמנתי במשך 7 שבועות כדי לרדת משלוש שעות ועשיתי 2:59. הפעם הראשונה שבה התאמנתי למרתון כמו שצריך היתה באמסטרדם 2011 שם עשיתי 2:47 שעות ואז שאלתי את עצמי האם אני עושה עוד שני מרתונים ומנסה לרדת מ-2:40 או לא? מהר מאוד עניתי שלא כי האימונים לזה היו מאוד עצימים ופחות נהניתי מריצות טמפו קשות. אז גיליתי את עולם השטח".

עבר לריצות השטח ולאולטרה מטעמי נוחות. גור ארי |צילום: אוסף פרטי

אז החלטת לעבור לאולטרה מרתון מטעמי נוחות?
"כן, גם עשיתי תחרות איש ברזל (איירונמן ברזיל 2009 שם גור ארי סיים בזמן של 10:25 שעות – ד"ב) אבל אני לא מתגעגע לזה כי קשה לי ליהנות מאימוני שחייה, כי צריך להתרוצץ מאימון לאימון וזה דורש המון זמן והמון משאבים והספורט הזה יקר. בריצת השטח התאהבתי אחרי שרצתי עם אסף פורת ודוד בן סיני בבן שמן. אחד הדברים הכיפיים לדעתי בריצת השטח זה שאין אגו. אפשר לרוץ בקצבים של 4 דקות לקילומטר, 6 דקות לקילומטר וגם 7.5 דקות לקילומטר. לא רואים את זה בכביש כי לרץ של סאב 3 שעות במרתון יהיה קשה להתאמן עם רץ של 4 שעות. פה זה הרבה יותר סוציאלי וחברתי ומבחינתי זה מוסיף הרבה לתחום הזה כי הייתי סוליסט".

מרוץ השטח הראשון בו השתתף גור ארי היה לאורך 40 קילומטר בהרי ירושלים, שם סיים במקום השני כשהוא גמור על קו הסיום אבל מבין שגם כאן צריך להתאמן ברצינות ולפי תכנית, וכך הוא הגיע למקצה ל-61 קילומטרים בסובב עמק בשנת 2013. לא הרבה אנשים הכירו אותו, אבל הוא הכיר את היכולות שלו לרוץ מהר ודי הדהים על המסלול הלא קל ברמות מנשה עם ניצחון בזמן של 4:37 שעות (קצב של 4:30 דקות לקילומטר) וזה עדיין שיא המסלול עד היום.

"סיימתי בתוצאה ממש טובה וחיפשתי את האתגר הבא. מצאתי כתבת וידאו על זיו צויגהפט שהתחרה ב-UTMB. יצרתי אתו קשר דרך הפייסבוק, הוא פגש אותי ומיד הסביר לי מה זה אומר ומה צריך לעשות. ידעתי שיש לי שנתיים להתאמן לזה".

בזמן שגור ארי "התאמן" למון בלאן הוא הספיק לנצח באולטרה מרתון "מים לים" לאורך 144 קילומטר מיפו לירושלים בזמן מצוין (15:12 שעות) ובנוסף השלים עוד ריצות למרחקים ארוכים בסובב עמק (166 קילומטר) ופעם נוספת ב"מים לים" שם רץ השנה יחד עם זיו צויגהפט אחרי שהשניים התחרו באיים הקנאריים וכל אחד מהם, בזמנו, פרש מהמרוץ.

"חשבתי שהתחרויות האלה יספיקו לי, אבל האסימון נפל לי חצי שנה לפני UTMB כשהבנתי שאני עוד לא מבין את המשמעות של העליות. הגעתי למרוץ הזה בידיעה שהגעתי מוקדם מדי, אולי הייתי צריך להתאמן אליו עוד שנה-שנתיים. אבל עד שאתה עובד הגרלה למרוץ כזה אי אפשר לוותר ולכן החלטתי להגיע למרוץ הזה אבל לתת כבוד ולא להשתולל, וכך פתחתי מאחורה ורצתי בצורה יותר רגועה. בסופו של דבר זו היתה הפעם הראשונה שבה אני לא מסיים מרוץ כזה על הקצב מבחינת תחושת הסבל, ומיד כבר התחלתי לחשוב על האתגר הבא שהוא האולטרה מרתון ווסטרן סטייטס בקליפורניה (תחרות האולטרה מרתון היוקרתית בארצות הברית – ד"ב). כמובן שהתחרויות האלה עולות לא מעט כסף, ואחד הדברים שאני מחפש היום זה לתת חסות לחברה שתאמין בי ותוכל לעזור לי בהוצאות הנסיעה לתחרויות השונות".

הכל נשאר במשפחה 

אורי גור ארי חיפש לא להיות סוליסט בריצה, ובחיים על אחת כמה וכמה הוא לא לבד. הוא חי ביפו עם זוגתו ויש לו ילדה, הוא עובד בתחום הנדל"ן ומנהל אורח חיים שגרתי כשהמשפחה והעבודה קודמים כמובן לריצה שהיא בסך הכל תחביב. כן, גם ברמות כאלה. זה אומר שרץ ברמתו שכיום בונה לעצמו לבד את תכנית האימון שלה צריך לשלב בה עוד הרבה דברים אחרים.

תמיד אתו. אורי גור ארי וזוגתו סאפייה סמוך לקו הזינוק באולטרה מרתון מון בלאן | צילום: אלבום פרטי

"זה המפתח. אני באמת משתף את האימונים עם זוגתי. אני לא קם בבוקר ואומר שבלילה אני הולך לרוץ. אני מתכנן את הריצות הארוכות שלי ובונה את התכנית יחד אתה, זו מעורבות אמיתית. היא שותפה להצלחה בדיוק כמוני. אני לא מנחית שום דבר ולא קובע עובדות. חוץ מזה חשוב להבין שלא כל חופשה או נסיעה צריכה לכלול ריצה. אפילו בשיא האימונים למון בלאן כשנסענו ללונדון, לא רצתי שם כי ידעתי שאנחנו בחופש. אני מאוד משתדל לא לערבב וגם לא להכניס אימונים עם הילדה. לפני התחרות האחרונה רצתי הכי הרבה למרחק של 50 קילומטר. עשיתי שלוש ריצות כאלה כי ידעתי שזה מה שנכון עבורי לעשות בשלב הזה של החיים, וגם אחרי שהתנסיתי במרחקים הארוכים. חשוב לי שזוגתי תגיע איתי לכל מרוץ, אם היא רוצה כמובן, והיא מעורבת איתי בכל התהליך של הזמנת הכרטיסים והמלונות. גם כשאני מחפש תחרות להשתתף בה, זו צריכה להיות תחרות במקום שיתאים גם לה ואם זה לא מתאים אז נחפש תחרות אחרת. בסופו של דבר אני משתדל לא לדרוס תכניות של המשפחה, ומשתדל שהריצה לא תהפוך לנושא השיחה העיקרי בבית".

בתור רץ אולטרה, לגור ארי כבר יצא להתאמן בצורה יותר אינטנסיבית. "את הריצה המסכמת לפני התחרות באיים הקנאריים למרחק של 100 קילומטר רצתי בין השעות 6 בערב ל-6 בבוקר, חזרתי הביתה להתקלח וב-10 בבוקר כבר הייתי עם הילדה בג'ימבורי". כאן באמת נכנס החלק ה"הזוי" באישיות של ספורטאים מהסוג של גור ארי, והשאלה הגדולה היא באמת איך אדם יכול להבין שהוא בנוי לחיים מהסוג הזה? חיים מהסוג הזה זה אומר שבתקופת עומס הוא רץ באחד הימים של אמצע השבוע בין 21:00 ל-2 לפנות בוקר או בין 2 לפנות בוקר ל-7 בבוקר, ולאחר מכן שם את הילדה בגן ומתחיל יום עבודה. רץ אולטרה לא מקצוען (ואין בארץ רצי אולטרה מקצוענים) לא יכול להתנהל בדרך אחרת.

משתדלים לדבר פחות על ריצה בבית. אורי גור ארי ובתו | צילום: אלבום פרטי

"אחרי ריצת ה-144 ב"מים לים" שקפצתי אליה מה-61 קילומטר. מאוד חששתי מהמרוץ הזה אבל ידעתי שאני מסוגל ולא חשבתי שזה אתגר שהוא גדול עליי כי אתה לא רואה במרוצים סופרמנים. ואז אתה אומר שאם עשית את זה, אז אפשר יותר. בתחרויות ארוכות אתה צריך להיות מאוד גמיש לשינויים. לא צריך לתת לכל קושי להכניס אותך לסטרס ולהתחיל להתעצבן ולקלל. אני כמעט ולא מתרגש משום דבר. אם יקרע לי התיק אז אני אקח בקבוק ביד ואמשיך לרוץ, במון בלאן למשל נשבר לי הנגן מוזיקה בקילומטר העשירי. אז התחלתי לצחוק ושאלתי את עצמי איך זה יכול לקרות. בקילומטר ה-45 שלשלתי שלוש פעמים ב-5 דקות. הבת זוג שלי לא הספיקה להגיע לפגוש אותי בשתי התחנות הראשונות. וחוץ מזה המון בלאן בדרך כלל מתקיים במזג אוויר של בין 0 ל-12 מעלות ולנו היו בין 30 ל-35. אז דברים קורים, וצריך כל הזמן להיות רגועים ולחשוב חיובי".

מה העצה שלך עבור מי שמתעניין בתחום הזה? 
"לעשות את הדברים לאט אם רוצים להחזיק הרבה זמן, גם בשביל המשפחה וגם בשביל לא להיפגע מהדרך. זה דורש סבלנות וכל מה שאני אומר זה אחרי שאני עשיתי את הטעות הזאת. צריך המון סבלנות".

ואיך אתה עונה לאנשים ששואלים אותך מדי יום אם אתה משוגע ולמה אתה עושה את זה לעצמך?
"מאוד קשה להסביר את זה כי בשביל לרוץ אולטרה אתה באמת צריך ליהנות מזה. אי אפשר לעמוד 20 שעות על הרגליים רק כדי לסמן וי. אני באמת נהנה לרוץ כמו שמישהו אחר נהנה לשחק כדורגל או כדורסל. אני אוהב לטייל וזה משתלב אחד עם השני. גם בבחירת המרוצים שלי אני תמיד משתדל לבחור במרוץ שאפשר להתחבר בו לנוף. בשבילי זה טיול וזו חוויה וכנראה שבאמת קשה להבין את זה ואני תמיד אשאר סוג של משוגע והזוי גם במשפחה שלי שם כבר התחילו להגיד לי 'אולי תרוץ מרתון?', אבל זה באמת בא ממקום שאני פשוט נהנה לרוץ".