אישה בת 37, החליטה יום אחד להתחיל לרוץ. זה לא שהיא היתה בטטת כורסה. תמיד שמרה על אורח חיים ספורטיבי: קצת אליפטי, קצת ריצה קלה, מעט גם מדברים אחרים. אין לה יותר מדי זמן פנוי. היא עובדת במשרה מלאה בחברת תוכנה תובענית וגם אימא לשלוש בנות צעירות. עם נתוני פתיחה כאלה, ועם כשרון רציני, היא היתה יכולה להיות רצה חובבת לא רעה בכלל. ילנה דולינין היתה שם. שנה וחצי בלבד מאוחר יותר היא שברה את השיא הישראלי במרתון; היא היתה לרצה הטובה בארץ. הסיפור שלה מרתק בעיני ולשמחתי היא הסכימה להתראיין לקראת החג, אז נפגשנו, כמקובל בימינו, בזום.
ילנה דולינין ומארו טפרי אלופי ישראל בחצי מרתון לשנת 2015 | צילום: באדיבות איגוד האתלטיקה
עוד ראיונות בשוונג
גיא ניב: "הטור דה פראנס זה היה אכזרי, אבל נהניתי"
שחר שגיב: "אני מאוכזב, כי יכולתי להגיע בכושר הכי טוב שלי לטוקיו 2020"
עמית נאמן: "היה לי חשוב להישאר ב'אזור חיוג אתלטיקה'"
ספרי על ההתחלה.
"התעסקתי בספורט תחרותי מגיל 11 עד גיל 17. התחלתי בריצות קצרות: 60, 100 ו-200. עם הזמן עברתי למרחקים בינוניים: 800 ו-1,500 מטר. התוצאות לא היו משהו. אם אני זוכרת נכון, בערך 4:51 ל-1,500. עם השנים, הרגשתי שאני מפסיקה להתקדם ולקראת סוף תיכון והאוניברסיטה הפסקתי לגמרי. בשנים לאחר מכן, לא התעסקתי בספורט תחרותי, אבל לא היה יום שבו לא עשיתי משהו. לא רצתי הרבה, אבל השתמשתי במכשיר אליפטי, מתיחות, יוגה ועוד ועוד. רצתי לא יותר משלושה קילומטר בכל פעם וגם זה רק שלוש או ארבע פעמים בשבוע ובעיקר לחימום.
"יום אחד בשנת 2010 הציעו לי חברים להצטרף אליהם למרוץ כפר סבא. אפילו לא הייתי בטוחה שאוכל סיים. עשיתי טסט של שישה קילומטר על הליכון ולאחר שזה עבר בהצלחה הבנתי שאני מסוגלת לסיים את עשרת הקילומטרים של כפר סבא. הריצה עברה לא רע, אבל לאחריה הפסקתי לרוץ למשך חמש שנים. באותה תקופה סבלתי ממיגרנות והמאמץ החמיר אותן משמעותית. ב-2016 כאבי הראש עברו והתחלתי להתנסות בריצות. בהתחלה עשיתי זאת ללא מאמן. באופן מקרי למדי הגעתי לתחרות מאסטרס באצטדיון ושם פגשתי את בני נוה שעודד אותי ואת המאמן מוטי מזרחי שהפך מאז להיות המאמן שלי. אז התחלתי לרוץ בצורה רצינית".
החל ב-2106 התחלת להשתתף בהרבה מרוצים והתוצאות שלך השתפרו בקביעות. מתי הבנת שאת מוכשרת?
"אני לא חושבת שאני מוכשרת". (הערת המחבר: עד כמה שאני הצלחתי להבחין, התשובה של ילנה כנה ולא נגועה בהצטנעות מזויפת. זה רק מראה לנו איך ההסתכלות על הישגים וכישרון היא יחסית. בעיניים אובייקטיביות, היא כישרון יוצא דופן).
את מתאמנת לאורך השנים בקבוצה של מוטי מזרחי (M&M). עד כמה הקבוצה חשובה בעיניך?
"אני אוהבת להתאמן בקבוצה הזו. אני מחבבת את האנשים, מוטי מכיר אותי היטב ומבין מה מתאים לי ומה לא. יש לי הרבה פרטנרים לריצה. אפילו כאשר אני מגיעה לקצבים מהירים, תמיד יש אנשים סביבי שיכולים לרוץ איתי. בזמן האימונים אני לא רצה מהר כמו בתחרות. במרתון האחרון שלי רצתי בקצב של 3:40 (לכל קילומטר). אני כמעט אף פעם לא מגיעה לקצבים כאלה באימונים.
"מוטי, יעקב ואלונה הם כמו משפחה עבורי. הם תמיד נמצאים שם עבורי, גם במישור המקצועי וגם כחברים. מוטי מכיר אותי טוב ויודע להתאים את האימונים לי וגם למצבי באותו זמן".
"אני לא חושבת שאני מוכשרת". ילנה דולינין במרוץ אייל | צילום: צלמי שוונג
ואז את מגיעה יום אחד לברלין ושוברת את השיא הישראלי. תיארת לעצמך שזו אפשרות?
"לא. כאשר הגעתי לברלין לא ידעתי מה השיא הישראלי. המטרה שלי היתה לרדת מ-2:40 (השיא של נילי אברמסקי עמד אז על 2:36:36, ילנה רצה באותו יום 2:35:59). רק לאחר המרתון התברר לי שאני השיאנית החדשה".
לאחר השיא, המשכת לרוץ במלוא הקצב. כמה חודשים לאחר מכן נפצעת. האם את חושבת שהעמסת על עצמך יותר מדי?
"אני לא בטוחה. יש בי רצון מתמיד להתקדם ולעשות עוד. התוצאה היא שהרבה מהקריירה שלי היא מסע מפציעה לפציעה. אני מנסה למצוא את האיזון בין אימונים שיקדמו אותי לבין כאלה שישאירו אותי בריאה. כדי להגיע להישגים צריך ללכת על הגבול. לפעמים עוברים אותו ואז נפצעים, אבל קשה מאוד לדעת מראש מה הנקודה המדויקת.
לאחר מרתונים אני משתדלת להפחית במאמץ. אני רצה פחות ועושה יותר דברים אחרים. אף פעם אני לא נמנעת לחלוטין מריצה, אלא אם יש פציעה שמונעת ממני לרוץ.
"נראה לי שאני לא תמיד מבינה את חומרת המצב וממשיכה להתאמן. זה גורם להארכת זמן הפציעה. לאחר השיא בברלין הזמינו אותי למקצה העילית במרתון לונדון. בדיוק אז נפצעתי. אני מעריכה שהייתי יכולה להגיע ללונדון אם הייתי מבינה בהקדם את חומרת הפציעה ולא ממשיכה להתאמן כרגיל".
במשך כשנתיים בשנים 2017-2018, כמעט ולא השתתפת במרוצים. בשנה שעברה חזרת והשנה שברת את שיאך במרתון. הופתעת?
"אני לא מחשיבה את השיא הזה יותר מדי. זו אמנם תוצאה טובה יותר מזו שעשיתי ב-2016, אבל היא הושגה עם הנעליים החדשות של נייקי. מאז שהנעליים האלו הגיעו לעולם, התוצאות כולן השתפרו במידה רבה".
כמה הקורונה הורידה אותך מהמסלול?
"לא הרבה. הצלחתי למצוא את הדרך להמשיך להתאמן בצורה פחות או יותר סדירה. בכל פעם שהיה אפשרי, רצתי בחוץ. כשלא, עשיתי אליפטי בבית".
כמה קילומטרים את רצה בשבוע עמוס?
"זה לא קבוע. מאוד תלוי במצבי באותו זמן. באופן אידיאלי אני רק רצה ואז אני מגיעה בשיא ל-170-180 קילומטר בשבוע".
זה לא מעט. עד כמה את חושבת שהמרחק הזה חשוב לתוצאות שלך?
"אצלי זה בפירוש משמעותי. כאשר רצתי 140 קילומטר לשבוע, קבעתי תוצאות פחות טובות".
כמה ארוכות הריצות הארוכות שלך?
"מאוד סטנדרטי. 30 קילומטר ומעלה. בלי דברים יוצאי דופן. אנחנו משנים את מבנה הריצה מפעם לפעם. ריצה אופיינית תתחיל בחימום קצר מאוד ומשם תהיה מתגברת. נתחיל בקצב 5 (דקות לקילומטר) ונסיים ב-3:50. בפעמים אחרות, רצים חלק משמעותי מהריצה בקצב מרתון".
ומה לגבי אימוני מהירות?
"אני לא אוהבת אימוני מהירות. תמיד אעדיף טמפו ארוך על אימוני אינטרוולים. אני גם לא מהירה במיוחד. באופן יחסי, התוצאה שלי במרתון טובה בהרבה מהתוצאות שלי למרחקים קצרים יותר. מבחינתי, מה שיותר ארוך, יותר טוב.
אם כך, יש לך מחשבות על אולטרה מרתון?
"קצת. אני אוהבת ריצות כביש ולא חושבת על ריצות טרייל ארוכות, אבל יתכן ואנסה להשתתף במרוץ ל-50 קילומטר על כביש. בשנה שעברה חשבתי להשתתף באליפות העולם שהיתה בספטמבר אבל פציעה מנעה ממני את זה".
את עובדת במשרה מלאה בחברת תוכנה. האם יש התנגשות בין הדרישות שם לבין אלו של הריצה?
"לא, למען האמת אני לא זוכרת מקרה שאחד הדברים הפריע לאחר. יש לי מנהג שביום לפני תחרות, אני עובדת. זה מרגיע אותי. אני יכולה לעבוד עם המחשב שלי, אפילו בחדר מלון בחו"ל. בחיי היומיום אני מצליחה לתאם יפה בין העבודה והאימונים".
את השיא הישראלי קבעת רק כמה חודשים לאחר המשחקים האולימפיים של ריו. חבל לך שלא היית שם? היית רוצה לנסות להגיע לטוקיו?
"למען האמת, האולימפיאדה אינה חלום שלי. אני לא חושבת על עצמי כספורטאית מקצועית. אני חובבת. יש לי דברים אחרים בחיים. אני רצה בעיקר בשביל הכיף ופחות עבור תוצאות. אני לא מצטערת על כך שלא הגעתי לריו. באותה תקופה רק התחלתי לרוץ והאולימפיאדה לא היתה מטרה שלי".
ומה התוכניות שלך לעתיד?
"אני לא בטוחה. כאשר התחלתי לרוץ, היה לי ברור שאצטרך להגיע לשיאי עד גיל 40. הנחתי שלאחר מכן, יהיה קשה לעשות תוצאות ממש טובות. במציאות, שברתי את שיאי במרתון השנה, בגיל 42. אני אוהבת לרוץ ואוהבת לנסות להשתפר. אראה לאן זה מוביל".
ובכיוון קצת אחר: למרות הישגייך, את שומרת על מרחק מחשיפה. לא מרבה לפרסם ברשתות החברתיות ואם אני לא טועה גם לא התראיינת הרבה בתקשורת הכללית. יש לכך סיבה?
"כן. אני לא ספורטאית מקצוענית. אין לי סיבה לפרסם את עצמי. אני גם לא מרגישה צורך לחלוק את חוויותי עם כל העולם. הריצה מאוד חשובה לי. חשוב לי לרוץ, חשובה לי ההנאה. הרבה פחות חשוב לי מה אחרים חושבים על הריצה שלי".
אחרית דבר.
בשורה התחתונה, הדבר הבולט אצל ילנה דולינין הינו הפער בין כישרונה יוצא הדופן לבין היחס שלה להישגיה. עולם הריצה, אפילו זה החובבני, רווי באנשים השקועים עמוק בבחינה אינסופית של תוצאותיהם, היכן הם עומדים ביחס לאחרים ואיך זה נתפס אצל אחרים. קשה לי לחשוב על רץ או רצה שלא היו מוכנים להתחלף עם הישגיה יוצאי הדופן של דולינין. אבל, היא עצמה, רואה בהם בעיקר הישג אישי. היא בהחלט גאה בתוצאותיה, אבל אינה חושבת שהן יוצאות דופן. אני, שיודע עד כמה הישגיה טובים, לא יכול שלא להתפעל מגישה זו.
ילנושקה היא אלופה שלנו ואין מילים עד כמה היא צנועה ויודעת לעבוד קשה . עדיין היא מקבלת ומגדירה את זה כי כך לעבוד .. היא מיוחדת !! החינוך ואופי הכל ביחד , אין לה אגו מטורף כמו אצל רוב העילית , אבל אם היא שמה מטרה היא נחושה ביותר וראש חזק ביותר . מגיע לה כבוד גדול בהחלט !