אל סוכת החג של השנה באה אושפיזה מיוחדת. גלית בירנבוים-נבון. מנהלת השיווק של ניו-ראן, אחת הרצות המוכשרות שיש בריצה רב-יומית. קיימתי עימה ראיון לאחר שהתחרתה באליפות העולם שהתקיימה בהונגריה במרוץ רב-יומי של שישה ימים. הרגל השמאלית עוד כואבת, המשימה עוד לא הושלמה אבל כל התובנות עומדות לרשותנו בנדיבות וברהיטות.
הזינוק באליפות העולם בהונגריה (גלית בחולצה הכחולה לצידה של קמיל הרון) | צילום: טל נבון
תעודת זהות בבקשה.
"נולדתי בשיכון בבלי, הורים, שתי בנות ופודל לבן, ז״ל. נשואה לחגי ואימא לשתי בנות. יש לי תואר ראשון בלימודי מזרח אסיה וסינית. תואר שני במנהל עסקים ושיווק. ועכשיו אני לומדת אימון אישי במכון אדלר. בעצם לומדת משהו עמוק יותר. את הבנת האדם והסתכלות על מערכות יחסים. בשבילי זה לוקסוס לפתוח את הנפש אגב למידה. אני מצליחה לדחוס גם שני ערבי לימוד בשבוע וזה נותן לי המון פרספקטיבה. העובדה שאני לא שבורה אחרי פציעה במרוץ שחלמתי עליו שנים היא אולי חלק מתהליך הלמידה הזה".
איך זה התחיל?
"גדלתי כילדה עצמאית. תמיד עצמאית. תמיד בתנועה: משחקים, אופניים, גּ'וּ גּ'יטְסוּ, כדור יד, ציור. מסתבר שתמיד הייתי תחרותית אבל לא גילו לי את זה. תמיד רציתי לנצח את הבנים ו…ניצחתי. עד לפני מספר שנים לא הודיתי שאני תחרותית. מקסימום ׳הישגית׳. עכשיו זה שונה. כשאני מגיעה לתחרויות היעד שאני מציבה הוא מול עצמי. בכנות, תמיד אני פוזלת קצת הצידה, אבל העיקר הוא התחרות עם עצמי ויעדי. נמסיס של ממש יש לי רק בקינוח".
מה קרה?
"יש לי שלשה עולמות שהם גלית. גלית של הבית של חגי, מיה, טל, והחתולים. גלית אשת המקצוע – מנהלת השיווק. ויש את גלית הרצה. הקריירה שלי נבנתה באל-על. בתפקידי האחרון הייתי מנהלת תקשורת שיווקית. בעבודה כמו בריצה אהבתי את הפרויקטים לטווח ארוך, ענקיים, מפוצצים. מרגשים מאד. כאלו שאני מאד גאה בהם".
למשל?
"כשמטוס הדרימליינר – ירושלים של זהב הגיע לארץ הוא טס מעל ירושלים, צבוע בזהב. הנשיא ריבלין בירך את צוות הטייסים זה רגע חד-פעמי, מרגש. הזיכרונות מאל-על לעולם ישארו לי בנשמה. בנשמה שלי".
וגלית הרצה?
"הריצה שלי היא תהליך מאד משמעותי. אני רצה ימים שלמים נגד השעון. היום אני ספורטאית אחרת לגמרי מזו שיצאה לפני כמה שנים לרוץ קילומטר אחד. הריצה הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהנשמה והנשימה. זאת לא התמכרות, זאת אהבה. כמו אוכל, ציור וטיול. הריצה איננה יותר הליך טכני – היא אורח חיים.
"אני רצה למרחקים ארוכים מאד ובמרוצים הרב-יומיים אני מגשימה את חלומותיי. מרוצי היעד בחו"ל מאפשרים את החוויות והקילומטרים אליהם אני שואפת. כחלק מתהליך ההכנה אני משתתפת באולטרמן ערבה ובמרתונים שלנו, בדרך לתחרויות הגדולות בעולם".
איך נראית שיגרת האימונים שלך?
"זה משתנה בשלבים השונים של ההכנה. היום היעד שלי הוא מרוץ של שישה ימים. לקראתו אני מתאמנת כל השבוע. האימונים שלי כוללים ריצה, הליכה וכוח. שבוע ממוצע שלי מסתכם בכ-150 ק"מ. האימונים שלי הם פיתוח של יכולות על רצף הזמן. בכל חוליה באימון אני לומדת לדייק משהו. למשל; יציאה לאימונים בתנאים יוצאי דופן, כסימולציה למרוץ עצמו. באמצע הלילה, בקור, בגשם, בחום. האימונים הארוכים ממוקדים בתזונה שהיא קריטית בריצה כמו שלנו. הכל כדי להתאים את הגוף והנפש להתמודדויות ולקשיים שאפגוש במהלך המרוץ. בקיצור, אלו 150 ק"מ שבועיים פחות נוחים מהמקובל. רוב האימונים שלי מתבצעים מוקדם מאד בבוקר. ככל שאני מתקרבת לתחרות נוספים אימוני צהרים, לילה ואימונים ברצף".
הליכה – ריצה?
אחד הכלים החשובים באולטרה-מרתון זאת הליכה יעילה. Power walking מקריאה למדתי מרץ צרפתי את המתודה שאימצתי. הוא הראשון שראיתי שבמרוץ של שישה ימים הוא בונה את כל המרוץ על ריצה-הליכה. שעה וחצי ריצה – חצי שעה הליכה. עם הניסיון גילינו כי למרוץ של שישה ימים לי הכי מתאימה מתכונת של שילוב 45 דקות ריצה, רבע שעה הליכה".
מי המציא את כל זה?
"קובי אורן הוא המאמן שלי. הוא האורים והתומים בארץ ומבחינתי גם בעולם – אנחנו רצים יחד דרך ארוכה ולמדתי ממנו כל כך הרבה. חוץ מזה אני קוראת המון ולומדת מניסיונם של רצים אחרים בעולם".
"פוגשים את כולם – אנשים שהם עולם ומלואו" | צילום: טל נבון
וגלית של הבית?
"חגי והבנות שלי – מיה בת 21 וטל בת 16.5– הם חלק בלתי נפרד מהיכולות שלי. טל וחגי מלווים אותי לא מעט למרוצים בחו״ל. חגי הוא המטפל והמלווה הכי מופלא בעולם.
"כשהילדות היו קטנות חזרתי מהאימונים לפני שהבית התעורר וזה לא הפריע לשגרה. ככל שעברו השנים עברתי לעולם עמוק יותר וזה נוגע בהם ומשפיע בהרבה ממדים. כשהייתי בתהליך של ירידה במשקל זה שינה על כל תזונת הבית. כאשת מקצוע מחויבת ורצה אינטנסיבית. הם ראו בבית, אם להתבטא בעדינות, זאת אימא מאד עייפה בערב. ובהיפוך תפקידים ביתי היא האומרת לי 'אימא לכי לישון'.
"בשקיפות הם רואים הכל. את הקושי והאושר. וגם את אימא שלא מצליחה להגיע להכל. טרום הקורונה היו מצבים בהם יכולתי לקבל שיחת טלפון אחרי בית ספר 'אימא מה אוכלים?' ואני מבינה ש – 'אופס – שכחתי לבשל'".
אלה המחירים, מה התמורות שלהם?
"ברמה הבסיסית כשאימא נכנסת הביתה אחרי אימון עם צילום של זריחה וזיקית, עם חיוך מרוח על הפנים הם שותפים לאושר הזה. יש משהו בלראות אימא שהיא פורצת גבולות. אישה חזקה שיודעת גם להישבר וגם לקום מהשברים. אימא מגשימת חלומות שהיא יותר קמה מתפרקת. שום דבר לא ישווה לחוויה המשותפת רק לנו. לצאת כולנו יחד לקילומטר ה-626 והאחרון במרוץ עצמאי בתל אביב. ולאחריו ישיבה המשותפת וצפייה בתיעוד באולפן ששי. זה חיבור נדיר ועוצמתי.
"אני מקווה שהן לומדות איתי דברים חשובים על החיים האמיתיים – על דרך ותהליכים, על הצלחה וכישלון, אתגרים והתמודדות. כשהבת שלי מזמינה אותי לתיכון להרצות בשכבה שלה, מבלי שזאת הופכת להיות הפאדיחה של העולם, וגם יושבת לידי ועוזרת לי עם המצגת זה משמעותי. כל עוד הן לא מסתירות אותי, אני מניחה שהתמורות שלהן חיוביות, או שעשיתי משהו טוב".
אוקיי. איך תאכלס עושים זה?
"אני מתעוררת שתי דקות לפני השעון. קמה. לא אוכלת ולא שותה לפני האימון. מתלבשת, טלפון, מוסיקה ויוצאת. המסלול הקלסי שלי הוא ברחובות מודיעין הלא שטוחה. אני מנווטת בעיר או ביער בן שמן בהתאמה לאימון הספציפי. עושה אימון מהירויות בעדינות – בלי לפגוע בברכיים. עליות, עוד עליות, ריצה-הליכה.
"אני צמחונית ומבחינת התזונה רק בשנה האחרונה הצלחתי להגיע לדיוק האופטימלי בשבילי. זה מחייב משטר בישולים ותכנונים. ארוחות מראש כשאני מחוץ לבית, שקדים ופירות צמודים וניהול יום יומי כדי להגיע במיטבי לקו הזינוק. מחד זה עוד נטל ומאידך זה טוב למשפחה כולה".
אגב אוכל, מסעדות?
(נאנחת). "לפני מרוץ יציאה למסעדה יכולה להוות מכשול".
יש לך חברים שהם לא ספורטאים?
(מהוססת….. צוחקת): "המשפחה?".
ספרי לי על הציוד.
"עד שהריצה ואני לא נהיינו 'בסטיס' לא הלכתי בכלל עם שעונים. עכשיו הפניקס 6 שלי הוא חלק בלתי נפרד ממני. אני רצה עם הוקה, הרבה לפני שהתחלתי לעבוד שם. את המרוץ האחרון בהונגריה (עשיתי 523 ק״מ והפסקתי ביממה החמישית בגלל פציעה) רצתי עם שלושה זוגות נעלי ריצה – מסדרת קליפטון 8. שני זוגות נעלי נשים: אחת רגילה ואחת רחבה וזוג אחד נעלי גברים גדולות יותר לשלבים מאוחרים יותר בהם הרגל מתנפחת.
"מכיוון שזאת הפעם ראשונה שישראלית מזנקת במרוץ הזה בחרתי לצאת לדרך עם נעליים לבנות, וגופיה עם דגל ישראל, כחלק מגאוות הכחול-לבן שבי. מכיוון שאני רצה על אספלט למרחקים מאד ארוכים. הרגליים והגוף נאלצים לספוג את האימפקט של המשטחים הקשים האלה במשך ימים ארוכים. לכן נעליים עם שיכוך אופטימלי הן חיוניות. זה מרוץ עדין ואין מרווח לטעויות, אני בקשב לגוף וחייבת להיות עם הציוד שהכי מתאים לי באותו רגע. לכן העדפתי את הנעליים המשככות יותר".
אבל בכל זאת נפצעת.
"בספורט הזה הכל יכול לקרות. נפצעתי בגללי – לדעתי לא תחזקתי כראוי את הרגליים מספיק ברמה של טיפולים אחרי אימונים. 'הגעתי' מהבית עם נפיחות בקרסול שמאל. אחרי יותר מ-500 ק"מ הרגל והכאבים אמרו את שלהם. ואני למדתי את הלקח שלי. זה חלק מהגדילה והלמידה שלי. זאת פעם ראשונה שאני נפצעת תוך כדי מרוץ. ו…זה בסדר. זה היה מרוץ מופלא. אני יוצאת עם תובנות חדשות איך אני מחדדת ומשתפרת".
עיסוי עמוק במהלך אליפות העולם בהונגריה | צילום: חגי נבון
בעצם, למה?
"כי זה קסם. יש משהו בעולם של המספרים הגדולים שקורץ לי. חווית התמודדות עמוקה יותר עם הפנימיות שלי. הייתי במרוצים שהמשימה שלי הייתה לרוץ 100 ק"מ והכל ׳ברור׳ – מקו ההתחלה לקו לסיום. לעומת זאת המרוץ הרב-יומי, מנוהל על זמן ולא על מרחק, לוקח אותך לעולמות אחרים. אתה עושה את הצעד הראשון ואין לך מושג לאן תגיע. בכל שלב אפשר להפסיק וברגעי המבחן זה מאבק פנימי מאד מורכב. ולא אחת את אומרת לעצמך – 'די, מספיק'".
ומה אז?
"בתחילת ספטמבר השתתפתי כאמור באליפות העולם לשישה ימים בהונגריה. לאחר חמישה ימים התפרקתי לגורמים. לפנות בוקר אחרי שינה קצרה, כשמאחוריי כמה חמש מאות ק"מ. הגוף כואב ועייף ופתאום – צף דיבור פנימי קשה ונוקב: 'מה אני עושה פה?' וזה משבר שאתה צריך לנהל בעיקר עם עצמך.
"ולמרות שזה מרוץ שלא השגתי בו את מטרותיי, החוויה היתה עצומה – מרוץ שהוא אירוע רב תרבותי. רכשתי חברים בני כל האומות וממשקים שאין כדוגמתם. שיחות יקרות מפז בשבילי – על החיים, על פילוסופיה של ריצה ועוד. כן! מדברים תוך כדי ריצה. כל אחד בקצב שלו, הרי יש המון זמן והמסלול קטן ומוגדר. אז פוגשים את כולם – אנשים שהם עולם ומלואו. זאת חוויה תרבותית מדהימה.
"כשהתחיל הכאב במרוץ והייתי בסערת רגשות ומחשבות רצתי ודיברתי עם בחור אוסטרי שתוך כדי ריצה כדרר כדור טניס. אני בבלגן הפנימי שלי, מרגישה את החלום מתפרק לי והוא רגוע לידי ומרגיע. בארץ לא פעם אני מרגישה שיש לנו תרבות של הישגיות מאד גדולה. ופתאום, באמצע מרוץ, אני בדיאלוג על הפילוסופיה של הריצה אנשים שהם בחוויה של הנאה רגועה הרבה יותר.
"או רץ אחר – פיטר מצ׳כיה. הא רץ כבר 6 פעמים את המרוץ הזה. איש גדול – תרתי משמע, שלא פעם רץ עם חצאית סקוטית וחיוך ענק. פטפטתי איתו ושאלתי אותו 'מה אתה עושה חוץ מלרוץ?' והוא עונה – אני ראש עיר. ובמרוץ הזה, הוא רץ, הולך ונח, לא מחפש לנצח, אלא לשפר שיא אישי. והנה הוא מתמודד כמוני עם החום והקושי והעייפות, אבל לאורך הדרך הוא הוא עוצר לנוח ושותה בירה, נהנה וסובל ונהנה. החוויה שלו היא חוויה מדהימה בעייני".
תיעוד השעון של גלית בסיום אליפות העולם | צילום: גלית בירנבוים-נבון
מה היעד הנכסף?
אני מאד מכבדת את היעדים שלי. אני לא יכולה לראות שלשה צעדים קדימה. היעד שלי הוא להשלים היטב את מרוץ שישה הימים התשוקה לא נעלמה. אחזור ואשתתף באליפות העולם בהונגריה ואחר כך לחלום הבא. אני רוצה לשפר את התוצאה במרוץ 48 שעות (282 ק"מ)".
ובסוף. האם את וקיפצ׳וגה באותו ענף ספורט?
"לא! שנינו עושים את אותה פעולה מכנית. אבל אנחנו לא עוברים את אותה חוויה ולא את אותה התמודדות. מה עוד שהוא מקצוען ואני בעייני חובבת".
יש לך איזה מסר להעביר למי שקורא אותך?
"הייתי רוצה שרץ או רצה מתחילים שיקראו את הכתבה הזאת, יזכו לגלות את עולמות הריצה שאני גיליתי. את כל מה שמעבר לטכניקה וללוגיסטיקה. שיגלו את הריצה כאורח חיים, ופנאי לחשיבה פנימה, של התחברות לנוף ושקט. בקיצור, ילמדו ליהנות מהריצה וממה שהיא יכולה להעניק להם בגוף ובנפש".
