איזה מין רוכבים אתם – כאלה שמגיעים לרכיבות מצויידים או כאלה שסומכים על אחרים שיסחבו בשבילם הכל?
מאת:ריצ'ארד קנינגהם; תרגום: אביטל הירש
• בעקבות שיתוף פעולה מערכתי עם האתר המוביל לרכיבה pinkbike, אנו מביאים לכם כתבה מתורגמת זו.
נהגתי להוביל רכיבות שטח רגילות ותמיד היו בהן אחד או שניים שבחרו לא להביא שום דבר מעבר לאוכל ומים. הם היו המהירים בחבורה, כך שכשלאחד מהם היה פנצ'ר או בעיה מכנית, הם היו יכולים לבנות על זה שאחד הרוכבים האיטיים יותר יגיע מאחור ויעזור להם. לדעתי, רוכבי שטח צריכים להיות מצויידים, כך שאני תמיד נושא איתי את הדברים הבסיסיים – מולטי טול ((multi tool, פנימית אחת או שתיים ומשאבה – ואני מאמין שכל רוכב שיוצא לרכיבה של יותר ממייל צריך לעשות את אותו הדבר. באחד מימי שלישי אחר הצהריים, פגשתי את אדון ספידי (Speedy, א.ה.) שעמד בשולי סינגל סלעי עם הגלגל האחורי שלו ביד, מתחנן לפנימית ולמשאבה. עצרתי לידו ואמרתי לו שאני אטפל בזה. סימנתי לשאר הקבוצה לעבור וכשהרוכב האחרון מהקבוצה שלנו יצא מטווח הראייה שלנו, אמרתי לו להביא לעצמו חלקי חילוף משלו ושלדעתי הוא טעה בזה שהוא הסתמך על אחרים שיסחבו את המשקל העודף בשבילו. רכבתי משם והשארתי אותו ללכת ברגל לרכב שלו.
לא הבאתם פנימיות רזרביות? בעיה שלכם צילומים: Thinkstock
עוד כתבות בנושא
לא סוחבים ציוד? תסתדרו לבד!
מאז שתיק השתייה הפך לציוד סטנדרטי, רוב הרוכבים נושאים איתם ציוד וכלים. עם זאת, זה עדיין מפתיע אותי כמה רוכבים לא טורחים אפילו שיהיה להם מולטי-טול איתם, וקבוצות מסויימות הן גרועות יותר מאחרות. רוכבים שעושים קפיצות בשטח ((Dirt jumpers נושאים איתם ציוד רזרבי רק לעיתים רחוקות, אבל אפשר לסלוח להם. אחרי הכל, רוב המקפצות נמצאות במרחק קצר ממגרשי חניה. אצל רוכבי פרי רייד זה בערך חצי חצי – אם הם על אופני דאון היל, הסיכויים הם שהבעלים שלהם נושאים חלקי חילוף יורד בעוד חמישים אחוזים. רק כ-3% מרוכבי אופניים גדולים במסלולי דאון היל או בפארקי רכיבה נושאים איתם כלים או ציוד להחלפה – אנשים מעדיפים את ה-walk of shame מאשר את המראה הלא-אופנתי של תיק מים. ויש גם את המתחילים – רוכבים שאולי יש להם מעט נסיון, אבל, תודות לאמינות המצוינת של צמיגי טיובלס וחומר נגד פנצ'רים עדיין לא חוו משבר.
פגשתי שלושה בחורים כאלה במואב בחורף האחרון – הרבה כשרון, אופניים מושאלים, ללא כלים, שרשרת שבורה וצמיג מפונצ'ר – והם היו רק אחרי 4 מייל במסלול טכני. המאמן המנוסה שלנו נתן לקבוצה המוגבלת כלי לשרשרת והוראות לקיצור דרך, ואז הוא יעץ להם לחזור לתחילת המסלול. ריחמתי על הרוכבים הצעירים ונתתי להם משאבה קטנה, שתי פנימיות ואת אותה העצה. 3 מיילים מאוחר יותר בהמשך המסלול, כשאכלנו צהריים, הצעירים הופיעו שוב והתחננו לחלקי חילוף. השארנו אותם במקום שבו הם עמדו, ממנו נשארה להם הליכה של 7 מייל לכביש הקרוב ביותר.
לומדים בדרך הקשה
קשוח? ברור, אבל איך מישהו ילמד את החשיבות של להיות עצמאי בטבע, אלא אם כן הוא או היא סובל מההשלכות של להיתקע בזרם בלי משוט? כשרוכבים שהם או נאיביים בנוגע לקונספט, או בוחרים שלא להתכונן אל הבלתי נמנע, הופכים למנוסים יותר – באיזו נקודה הם הופכים לטפילים? מתי אלה מבינינו שכן מביאים אקסטרות, כדי שיהיה לכל מקרה, משחקים בכרטיס השומרוני הטוב, ומתי זה בסדר להגיד לחברנו בצד הדרך ללכת לה%#^ ולמות? מה דעתכם?
25.5.2014
