מתקרבים לק"מ ה-30, סילו (בני, ערן סילוני) רץ קצת לפני בקלילות האופיינית לו. הוא מוציא את הטלפון שלו ומתחיל לצלם את סרטון הווידאו המי יודע כמה בריצה הזו. אני רץ קצת מאחוריו, מגביר את הקצב ונצמד אליו, הוא מכוון אלי את הטלפון ושואל "נו איך? מה המצב?" אני עונה לו בחצי חיוך "של מי היה הרעיון הזה"?

ארבעה חודשים אחורה, בתחילת דצמבר שנה שעברה, ישבנו בערב שישי לאחר ארוחת ערב דשנה פרי עמלה של זוגתי וקשקשנו על הא ועל דא, כשפתאום, ככה משום מקום, זרקתי לסילו "מה אתה אומר, אולי נרוץ מרתון לכבוד יום ההולדת ה-70 שלי?" (למען הסדר הטוב אציין שיום ההולדת שלי חל בסוף כל שנה ביום האחרון שלה).

סילו, ללא כל היסוס, שלף את הטלפון שלו ולאחר שיטוט קל אמר "מרתון פריז, בתחילת חודש אפריל, נותן לנו מספיק זמן להתכונן". אני מביט בו ואומר מבלי לחשוב "קדימה, הולכים על זה"… יותר מאוחר, במיטה, התגנבה לליבי פאניקה קלה: "מרתון?! מה אתה חושב לעצמך"… זה נכון, אני רץ עשרות ק"מ בשבוע ומשתתף באירועי ריצה בריצות לחצי מרתון ואני די טוב בזה, אבל מרתון, זה כבר סיפור אחר לגמרי…

לכתבות נוספות בנושא:
בדרך לאתגר ה-50/50 – חמישים מרתונים, בשנה אחת, לקראת גיל 50
המסע שלה למרתון פריז: צפו בסיפור מעורר ההשראה של בר סולמי
משפחה למופת: אב ובתו השלימו 50 מרתונים משותפים בכל 50 המדינות בארה"ב
סילו מכין תוכנית אימונים. חמישה אימונים שבועיים. שלושה אימונים אישיים, אימון אחד עם סילו – אימון מתגבר ואימון אחד בסוף השבוע – אימון נפח. אני מדחיק את המחשבות על המרתון ומתרכז באימונים. בסוף ינואר אנחנו נוסעים לאילת לתחרות הישראמן בה אנחנו משתתפים בתחרות למשפחות למרחק חצי איש ברזל. רותם שוחה (רותם גם היא כמו סילו, בת שלי. ויש לי עוד בת, בר), סילו רוכב ואני רץ. אנחנו מסיימים במקום השני.

משפחת סילוני בישראמן | צילום: צלמי שוונג

בסוף פברואר, מרתון תל אביב. סילו ואני רצים חצי מרתון כשסילו מושך אותי. אני מרגיש חזק מאוד, רץ בקצב ממוצע של 4:50 דקות לק"מ ומצליח לסיים רביעי בקבוצת הגיל שלי. אני מאוד מאוכזב מאחר ושיפרתי את הזמן שלי בשתי דקות שלמות ל-1:43:54 שעות וחשבתי שזה יקנה לי מיקום גבוהה יותר (מה עוד שבשנה שעברה סיימתי שני בקבוצת הגיל).

נשאר עוד חודש למרתון, אני מתחיל בריצות נפח ארוכות של מעל 30 ק"מ ועד 34. סילו לא מאמין שצריך ריצה מסכמת של 38 ק"מ, "את זה תשאיר למרתון", הוא אומר, "חבל להיפצע ולהפסיד את המרתון". מי אני שאתווכח איתו… ב-30 במרץ (יום חמישי) אנחנו נוחתים לקראת הצהריים בפריז, לוקחים רכבת משדה התעופה לעיר. אני אחרי סילו בכל אשר יחליט. לא סתם רציתי את סילו איתי, לא רק שהוא המאמן האישי שלי הוא גם מדריך הטיולים האישי שלי וכן, הוא גם הבן הבכור שלי…

מפקידים את המזוודות במלון ונוסעים לאקספו לקחת את ערכת המרוץ. אנחנו מתחילים להיכנס לאווירת המרוץ. האקספו עצום בגודלו, בכל אופן, ביחס למה שאנחנו רגילים בארץ. אחרי דוכני חלוקת הערכות קיימים דוכנים לחברות השונות המוכרות בגדי ריצה, נעלי ריצה, חטיפים וג'לים לאנרגיה, עזרים שונים ומה לא, כל מה שעלולה נפש הרץ לרצות קיים שם. אנחנו מסתפקים בקניית חולצה וגרביים של המרוץ ומצליחים לחלץ את עצמנו מהאקספו תוך התגברות על החשק לקנות מהכל.

אני מתחיל להרגיש את המתח המלווה אותי לפני כל מרוץ. מתח חיובי, המכין אותי לאתגר, אבל יש עוד זמן למרוץ עצמו. בינתיים סילו מכין תכנית סיור בין האתרים השונים בפריז. זה הביקור הראשון שלו בעיר והוא רוצה להספיק כמה שיותר.

תומר וערן סילוני בפריז | צילום: ערן סילוני

ביום שישי אנחנו קמים מוקדם, אוכלים ארוחת בוקר "קטנה" ויוצאים למסע בפריז. סילו מוביל ואני אחריו לכל מקום. את היום אנחנו מסיימים בטיפוס ברגל לקומה השנייה במגדל אייפל, גובה של בערך 105 קומות. אנחנו מטפסים בקלילות במדרגות, אנחנו בכושר טוב ואין לנו כל בעיה בטיפוס. כמובן שאני מנצל את ההזדמנות לומר לסילו "אל תתפלא בריצה עצמה אם לא יהיה לי כוח אחרי מסע הכומתה שאירגנת לי פה" והוא משיב "מה שלא הורג מחשל…" ו"תפסיק לחפש תירוצים".

אני מחייך מהתשובה שלו, כל כך מתאים לו ויחד עם זאת מרגיש מאושר מהביטחון המלא שלו בי, שאני מסוגל לעמוד במשימה למענה הגענו לפריז, המרתון. בחשיכה אנחנו עוד מספיקים לעלות על שער הניצחון, לראות את פריז בלילה מלמעלה, רואים את מגדל אייפל מנצנץ מולנו, סילו מצלם ואני רק מחכה שנרד ונחזור למלון. כל כך קר בחוץ ואני כבר משתוקק להשתרע על מיטתי במלון.

יום שבת תוכנן ליום מנוחה, אבל למרות זאת אנחנו מנצלים את הבוקר לקניית מתנות לילדיו של סילו (ונכדיי כמובן). אני מרגיש חולשה לא מוסברת וחוסר יכולת להתרכז. אני מנדנד לסילו שנחזור למלון למנוחה ארוכה לפני הריצה ביום שלמחרת.

יום ראשון, 2 באפריל הגיע, יום הריצה. אני מתעורר ומרגיש חזק. החולשה של אתמול חלפה ואני דרוך למשימה שלפני. אחרי ארוחה קלה, אנחנו לובשים את בגדי הריצה, ארוכים ובכמה שכבות עקב הקור שבחוץ. הריצה אמורה להתקיים בכ-8 מעלות. כמובן שבמהלך הריצה נקלף מעלינו כמה שכבות. אני לא מוטרד מנשיאת הביגוד העודף, לזה סילו ידאג…

תומר סילוני במרתון פריז | צילום: ערן סילוני

אנחנו מגיעים לשטח הכינוס לריצה. הראשונים כבר הוזנקו, לנו עוד יש כחצי שעה עד שנגיע לקו הזינוק. אנחנו נמצאים באמצע השאנז אליזה. אני מסתכל לכיוון שער הניצחון ורק רואה אנשים. מסתכל לצד השני, לכיוון האובליסק ורק רואה אנשים. כ-50,000 נשים וגברים רצים במרתון ואני מרגיש כמו גרגר אפונה קטנטן…

אני דרוך כמו קפיץ, שתתחיל כבר הריצה, קר לי ואני מקפץ במקומי. סילו, הוא עם הטלפון, מצלם, מדבר עם המשפחה, מה זה רק מרתון בשביל איש ברזל? אה, בעצם לא סיפרתי לכם על סילו. אז חוץ מזה שהוא הבן שלי, הוא איש ברזל. סיים 8 תחרויות ישראמן באילת. השתתף בתחרות איש ברזל באיטליה ובתחרות איש הברזל שהתקיימה בטבריה הוא זכה בסלוט לאליפות העולם באיש ברזל שתתקיים ב-2024 בקונה שבהוואי. עכשיו אתם מבינים מדוע ולמה אני סומך עליו שייקח אותי עד לקו הסיום של הריצה?

אנחנו מגיעים סוף סוף לקו הזינוק ומתחילים לרוץ. לוקח לי כ-5 ק"מ להתחמם ולהתחיל לקלף מעלי שכבות ביגוד. אני מרגיש חזק ומלא אנרגיה. אני רץ זקוף, מאושר. סילו, הוא מצלם את האתרים התיירותיים שלצידי המסלול, ממש נראה שהוא מרחף סביבי… הקהל שעומד לצידי מסלול הריצה מעודד וצועק "אלה, אלה", קדימה בצרפתית, אני מחליק יד עם ילדים שעומדים לצידי המסלול ומרגיש בעננים.

מגיעים לקילומטר העשירי, סילו דואג שאשתה ואקח ג'ל ואני אומר לו "זהו התחממתי, הריצה מתחילה". סילו מזהיר אותי שלא אגביר את הקצב ואשמור על הקצב של 5:30 דקות לקילומטר. "היזהר" הוא אומר לי "שלא תיגמר בהמשך" ואני נזכר באותה ריצת אימונים שקיימנו בה לא שמרתי על קצב ובקילומטר ה-30 נגמרתי והתחלתי ללכת. אני מאט לקצב הרצוי, טוב שלא ארגיז את סילו…

צילום: ערן סילוני

מגיעים לקילומטר ה-21. " הגענו לחצי הריצה" סילו אומר, "1:52 שעות, יופי של זמן, רק שנמשיך ככה". אני מרוצה, עדיין מרגיש חזק ומלא אנרגיה. עוברים את הקילומטר ה-30 ומתקרבים ל-34, אני מתחיל להרגיש ליאות וחוסר אנרגיה. הראש שוקע בין הכתפיים ואני כבר לא רואה את הקהל ולא את הנוף שסביב המסלול, כולי שקוע בריצה ובמלחמה בחוסר האנרגיה. לפתע אני חושב שאני שומע שמישהו קורא בשמי. אני לא מייחס לזה חשיבות. כנראה הדמיון שלי. לאחר הריצה מסתבר לי שאכן אחת העובדות איתי עמדה לצידי המסלול, להפתעתה ראתה אותי רץ והיא קראה בשמי. איזו מקריות…

הקילומטר ה-36 מגיע. המסלול בסימן עלייה קלה ואני גמור. מצבור האנרגיה שלי נגמר, ה"קיר" הגיע…סילו חש במצוקה שלי והוא מתחיל לעודד אותי, לדחוף אותי "אתה לא מוותר, אתה לא מתחיל ללכת" הוא צועק עלי. זה השלב ממנו פחדתי וזה השלב שבגללו רציתי את סילו לצידי. הוא לא מוותר לי ואני אוזר כוחות וממשיך. הקצב יורד למעל ל-6 דקות לק"מ אבל לא חשוב, "העיקר שמתקדמים", אני אומר לעצמי ואני ממש ללא כוחות…

לפתע אני בקילומטר ה-41, "כבר גומרים" סילו אומר ואני מרגיש כאילו נמצא לי מקור אנרגיה חדש, מגביר קצב, המסלול בסימן ירידה קלה לקראת הכניסה לשאנז אליזה לקו הסיום. 200 מטר לסיום. אני רואה את קו הסיום מוצף ברצים שסיימו את הריצה. סילו שולף את הטלפון בפעם המי יודע כמה, מחבר את כל המשפחה בשיחת וידאו והם חוצים יחד איתנו את קו הסיום לאחר 3:54:38 שעות.

תומר סילוני וחולצת מסיים המרתון | צילום: ערן סילוני

אני מאושר, עשיתי זאת ואני נכנס לאופוריה ללא גבולות. מתחיל לקבל הודעות בטלפון, הודעות ממקורבים שעקבו אחריי והם אומרים שהם גאים בי איזה אלוף אני. סילו צועק עלי שאתקדם כי צריך לחזור למלון, קר מאוד ויש סיכון שאתקרר. אבל לי לא אכפת, אני מאושר. אוספים את חולצת מסיים הריצה ואת המדליה. לוקחים בקבוק מים ובננה לדרך ומתחילים את הדרך חזרה למלון. אני מרגיש שאין לי רגליים ומדדה אחרי סילו חזרה למלון. לא לדאוג, למחרת היום כבר לא הרגשתי דבר, כמובן חוץ מהאופוריה בה אני חושב אני נמצא עד היום, כשבוע אחרי הריצה והחזרה ארצה.

לסיכום, מה אומר, מרתון ראשון זו חוויה לכל החיים! ועוד אני רוצה לומר לכם הקוראים, גיל זה רק מספר, אין לו משמעות אלא אם כן אתם נותנים לו את המשמעות. אני מרגיש צעיר, עובד כאילו רק אתמול התחלתי ועושה ספורט ככל יכולתי. אל תשימו לעצמכם גבולות בגלל הגיל, שאפו תמיד ליותר והמשיכו לחלום בגדול. ועוד משהו קטן, סילו זה רק הכינוי של ערן, ואם זה מעניין מישהו, סיימתי 11 בקבוצת הגיל מתוך 131 משתתפים.