"את הריצה עצמה רצתי לבד, אני עם עצמי, אבל הדרך להגיע
לתחרות בדאבוס ותחושות הסיפוק של לסיים אותה התאפשרו רק על-ידי תמיכה,
שיתוף ופרגון מהבית, שבלעדיהם אין." דורון פייביש סיים את האולטרה מרתון של דאבוס
מאת:דורון פייביש
העובדות היבשות
ה-Swissalpine הוא מסלול סיבובי המתחיל באצטדיון האתלטיקה של דאבוס ומסתיים שם אחרי 78.5 ק"מ, הכולל עליות וירידות מצטברות של כ-2,300 מ'. המסלול עובר בעיירות, ביערות ובהרים הסובבים את דאבוס, מתחיל בגובה של 1,500 מ' ומטפס לגובה מקסימלי של קצת יותר מ-2,600 מ'. בתחרות עצמה לוקחים חלק כ-1,500 משתתפים. ישנם כמה מקצים קצרים יותר, כך שסך הכל יש למעלה מ-5,000 משתתפים באירוע כולו.
נוהל קרב חפוז
ארוחת הערב בפאריס ב-11 באפריל 2010 סימנה עבורי את סופה של תקופה ותחילתה של אחרת. בעוד ששרון, שותפי הקבוע לריצה, היה מדושן עונג מהתוצאה הנפלאה שהשיג במו רגליו במרתון פאריס בו השתתפנו רק כמה שעות קודם לכן (ומהאוכל כמובן), אצלי כבר החלה לחלחל ההכרה שאני רשום לתחרות בדאבוס, ואיך לעזאזל אפשר לרוץ 78 ק"מ באלפים השוויצרים? עם המנוחה הנדרשת אחרי המרתון ושבוע טייפר לקראת המרוץ, נותרו לי כשלושה חודשים בלבד. וואו, איזה לחץ. הבוס (כך הוא מכונה אצלנו בבית) צייד אותי בתוכנית די מפחידה ונעלם לענייניו ברמות של אתיופיה.
התוכנית כללה קילומטראז' שהאמיר, הרבה אינטרוולים בעליות וכמובן, ריצות ארוכות בבן שמן או הרי ירושלים. הזריחות, כמו גם עדרי הצבאים, התנים ושאר דיירי החורש הפכו לי מלווים נאמנים. במהלך התקופה הצלחתי להכניס שתי ריצות של 60 ק"מ וכמה ריצות של 45-50 ק"מ שמצד אחד נסכו בי ביטחון מכך שהרחבתי את טווח הריצה שלי ומצד שני הותירו בי חוסר ביטחון גדול, שכן הדרך מ-60 עד 78.5 היא בעצם עוד כ-30%.
בדרך היו גם הרבה חוויות, כמו טביעה בביצה באמצע הקיץ, ממנה לקח לי לפחות 20 ד' להיחלץ (והרבה דפיקות לב). לאלו מכם שמנסים לעבור מתחת לכביש מס' 1 באזור מחלף שער הגיא – אם נראה לכם שבמנהרה יש בוץ, זהו אכן המצב, והבוץ הזה דביק ומגיע עד מעל הברך. בקיצור עדיף לחפש מעבר חלופי.
תרגלתי אכילה ושתייה תוך כדי ריצה, בעיקר ג'לים, איזוטוני וכדורי מלח. מאחר ויכולת לאכול תוך כדי ריצה שונה מרץ אחד למשנהו, שכר הלימוד גבה לא מעט בחילות, אבל בסופו של דבר מצאתי את האיזון שמתאים לי. מה שבטוח הוא, שמרגע שהתחלתי לאכול תוך כדי ריצה ולצרוך כדורי מלח, ההתאוששות מהריצות הארוכות הייתה קלה ומהירה יותר באופן משמעותי. זה המקום להודות לניר יגודה שלימד אותי את העקרונות המנחים.
את מרבית הקילומטרים בתוכנית עשיתי לבד, אם כי באחד מאימוני העליות המונוטוניים והבלתי נגמרים שסומן, בצדק, כאימון הדגל של התוכנית, שרון הגיח בדיוק ברגע הנכון כדי לרוץ כתף אל כתף בקטעים הקשים והציל אותי מאיבוד השפיות. איזה מלך.
במהלך התוכנית איבדתי לפחות כשבועיים של אימונים עקב נסיעות לחו"ל במסגרת העבודה. לא שלא רצתי שם, אבל זה לא היה בדיוק לפי התכנון. אני מניח שרבים מכירים את תחושת התסכול של סטייה מהתוכנית, אלא שכפי שאמרו גדולים ממני, צריך להסתכל על התמונה הכוללת ולא על אימון ספציפי זה או אחר.
ככל שמועד התחרות התקרב כך גבר החשש שלי וחוסר הביטחון. הטרידו אותי בעיקר המרחק וחוסר החמצן בגובה, במיוחד האחרון. במדינה שההר היחיד בה הוא שטח צבאי סגור והוא נמצא בקצה הצפוני שלה לא נותרה לי ברירה, אלא להשאיר את ההתמודדות הזו ליום המרוץ.
Money Time
הגעתי לדאבוס ברכבת, יום וחצי לפני המרוץ. הכרטיסים לרכבת, אגב, נשלחו אלי בדואר על-ידי מארגני התחרות. זה היה רק רמז ראשון לארגון המושלם.
דאבוס היא עיירה שקטה ומנומנמת, טובלת בעמק ירוק בין הרים נישאים ויערות עבותים. האקספו מוקם באולם הספורט של בית-הספר המקומי והאווירה בו הייתה נעימה ואינטימית. מספר מועט של דוכנים, כמה פרסומות למרוצים אחרים וחלוקת מספרים. פשוט, יעיל כמו שרק השוויצרים יודעים לארגן. מזג האוויר בדאבוס קריר בדרך כלל גם בימות הקיץ, והטמפרטורה חוצה את גבול ה-20 מעלות צלסיוס רק לעיתים רחוקות. כשהגעתי הייתה הטמפרטורה כ-11 מעלות וירד גשם קל, אם כי ביום המרוץ השמיים היו כחולים לחלוטין עם 19 מעלות צלסיוס. מושלם.
| בערב המרוץ פגשתי במסעדה שני שוויצרים חביבים שרצו כבר את המסלול הארוך כמה פעמים ועוד תחרויות סבולת מרשימות אחרות. הם היו בני שיחה נעימים והבטיחו לי שהמסלול לא נורא קשה וכי הדרך מ-Bergün ל-Chants (קילומטר 40 עד לקילומטר 47 לערך) היא בסך הכל עליה מתונה. בדיעבד, המסקנה |
 |
בבוקר התחרות פגשתי את יונס בוד (Jonas Buud), רץ שוודי מדהים שניצח את התחרות בשלוש השנים החולפות והיה לראשון, עם סיום המרוץ השנה, שניצח ארבע פעמים ברציפות (הוא גם סגן אלוף אירופה בריצת 100 ק"מ משנת 2009). הוא עמד עם עגלת תינוק ולשאלתי, הבטיח בחיוך שהפעם הוא לא לוקח את הילד לריצה. תהיתי ביני לביני אם ישנן ריצות שהוא כן לוקח אותו…
הזינוק היה בדיוק לפי התכנון, בשעה 8:00 (על השנייה) ולצלילי אותה מוסיקה שמנוגנת בהזנקה של ה-UTMB יצאתי לדרך. הק"מ הראשונים עברו דרך דאבוס וסביבתה ולבסוף יצאנו ליער. הדרך עברה פחות או יותר באותו גובה עם עליות וירידות סבירות. אלא שאחרי 16 ק"מ הגיעה ירידה חדה ומתמשכת עד הקילומטר ה-30 והיא דחפה אותי לקצב מהיר מהמתוכנן. לקראת סופה התחלתי להרגיש את שרירי הירך האחוריים נתפסים. שינוי מגמת השיפוע בהמשך כנראה הציל אותי.
הקפדתי לשתות בכל תחנת רענון (כל 3-4 ק"מ) ולאכול ג'לים, בננות וכדורי מלח כל שעה, וזה אולי מה משמנע מהשרירים להיתפס באופן בלתי הפיך. להבדיל מהאירופאים שלקחו שתייה ואוכל בחטף, תוך כדי ריצה, אני בחרתי לעצור לכמה שניות, לשתות, לאכול ולהמשיך וזאת נוכח חוסר הניסיון שלי באכילה תוך כדי תחרות.
לקראת סוף הירידות פגשתי באחד מרצי קאנטרי ג' (כפי שהעידה הכתובת על גב חולצתו). החלפנו שלום לבבי והמשכתי בדרכי. היה זה ניר גרינברג שסיים אף הוא את המרוץ המפרך.
מהקילומטר ה-10 רצתי כ-30 ק"מ עם Maja Meneghin-Plisk משוויץ. יחד, משמעו שהדבקתי אותה בעליות, מאחר ובירידות עבודת הרגלים שלה הייתה פשוט מעוררת השראה. Maja נפרדה ממני במחצית הדרך ולא ראיתי אותה עד שעלתה על דוכן המנצחות. היא הגיעה שנייה מבין הנשים וכשלושת רבעי שעה לפני. פשוט מדהימה.
לעליות מ-Chants (קילומטר 47) עד ל-Keschhütte (קילומטר 53) לא הייתי מוכן בעליל. כלומר, ידעתי מראש שבחלק האחרון של עליה זו מדובר בהפרשי גובה של כ-600 מ' על פני כ-4 ק"מ, או במילים אחרות עליה בשיפוע של 16%, אבל לא ממש התאמנתי לקראת הבאות. קיימים מעט מאוד מקומות בארץ בהם אפשר להתאמן בשיפועים מסוג זה, כמו בצוק מנרה ובחרמון, אלא שלא היה בידי הזמן להגיע לשם. העלייה הזו הכריחה אותי לעבור להליכה (או ליתר דיוק, לטיפוס) מבלי שהדופק ירד באופן משמעותי. לקראת סוף העלייה בגובה של כ-2,500 מ' התחלתי להרגיש שראשי סחרחר עלי עקב חוסר בחמצן מה שחייב משנה זהירות במשעולים הסלעיים.
רציתי מאד להגיע לשיא הגובה כדי שאוכל להמשיך משם בריצה מהירה יותר, אלא ששמונת הקילומטרים הבאים זימנו לי הפתעה נוספת בדמות שביל הרים (מה שקרוי אצלנו שביל עיזים) צר, סלעי ובוצי לפרקים. ריצה משוחררת לא הייתה שם. אחר כך הגיעה ירידה ברוטאלית של 600 מ' על-פני 4.5 ק"מ. בעוד שאני מפלס את דרכי מטה במשנה זהירות, המקומיים חולפים על פני בריצת אמוק מטורפת, משאירים אותי לתהות כיצד הם מסוגלים לרוץ כך מבלי להתרסק.
דווקא 13 הקילומטרים האחרונים היו קלים מבחינתי והצלחתי לחזור לקצב מהיר יחסית. הריצה הייתה משוחררת ובמגמת ירידה מתונה, דבר שתרגלתי בהרי ירושלים.
| רציתי מאד להגיע לשיא הגובה כדי שאוכל להמשיך משם בריצה מהירה יותר, אלא ששמונת הקילומטרים הבאים זימנו לי הפתעה נוספת בדמות שביל הרים (מה שקרוי אצלנו שביל עיזים) צר, סלעי ובוצי לפרקים. ריצה משוחררת לא הייתה שם. אחר כך הגיעה ירידה ברוטאלית של 600 מ' על-פני 4.5 ק"מ. בעוד דווקא 13 הקילומטרים האחרונים היו קלים מבחינתי והצלחתי לחזור לקצב מהיר |
 |
זו הייתה תחושה של סיפוק והתעלות להיכנס חזרה לאצטדיון בדאבוס 7:27 ש' אחרי שיצאתי משם, בעוד הכרוז מכריז על הרץ מישראל שמסיים לקול תשואות הקהל שהצטופף שם.
אפילוג
אין כמו הבירה של אחרי. מיד אחרי שחציתי את קו הגמר ניגשתי לדוכן הבירה של Erdinger ולקחתי חצי ליטר. אח, איזה כיף. משם למסג' מפנק של כ-40 ד' והליכה איטית חזרה למלון.
מסקנה ברורה אותה אני לוקח איתי היא שעליות וירידות חדות מצריכות תרגול מיוחד, הן מבחינת טכניקת הריצה והן מבחינת החיזוקים הנדרשים. כמו כן, התלבטתי רבות עם אלו נעלים לרוץ. את מרבית הריצות הארוכות רצתי עם Salomon XT Wings המתאימות לי כנעל שטח באופן מושלם. מצד שני, הן מאוד כבדות. לבסוף הימרתי ורצתי עם ה-Brooks Racer ST 4 הקלות. השיקול שלי היה שלמעט חלק קטן של המסלול, רובו יהיה על שבילים כבושים או נוחים לריצה. עבורי זו הייתה בחירה מצוינת ביחס למסלול הספציפי ולתנאי מזג האוויר.
את הריצה עצמה רצתי לבד, אני עם עצמי, אבל הדרך להגיע לתחרות בדאבוס ותחושות הסיפוק של לסיים אותה התאפשרו רק על-ידי תמיכה, שיתוף ופרגון מהבית, שבלעדיהם אין. אי אפשר לסיים בלי תודה מיוחדת לזוהר זימרו, היקר לי כאח, אתלט ומאמן נפלא, אבל לפני הכל, בן אדם.
ה-Swissalpine הוא המלצה חמה לכל מי שנופים עוצרי נשימה של הרים, יערות, נהרות שוצפים ושלג עושים לו/לה את זה. ועוד דבר, העידוד לאורך כל הדרך של תושבי הכפרים והמטיילים בהרים הוא יוצא דופן. הם מעריכים כל רץ ורצה, מוחאים כפיים ומעודדים. אם הם עם גבם אליך, הם יסתובבו ויריעו ורק אז ימשיכו לדרכם.
