תחרות המרתונים של בארקלי (Barkley Marathons) היא כנראה אחת המועמדות לתואר "התחרות הקשה ביותר שרוב האנשים לא שמעו עליה". היא נערכת מ-1986 בהרי טנסי שבארצות הברית ומוגדרת כתחרות 100 מייל (למרות שבפועל המרחק קרוב ל-140 מייל).
עוד כתבות בנושא
שלושה ישראלים הגיעו לקו הסיום בספרטתלון 2017
גיא כהן סיים אתגר של 48 ק"מ בשחייה
מהם הדברים הסמויים מהעין כשמתאמנים לאולטרה מרתון?
ההיסטוריה של התחרות מרתקת: ב-1977 ברחה קבוצת אסירים שכללה את ג'יימס ארל ריי (רוצחו של מרטין לותר קינג), מהכלא באזור. ארל ריי נמצא 55 שעות לאחר מכן, 13 ק"מ מהכלא – זה כל המרחק שהוא הצליח להתקדם בפרק זמן זה. רץ אולטרה בשם גארי קנטרל שמע על הבריחה הלא מוצלחת ואמר לחבר שלו ש"בפרק זמן כזה אני יכול לעבור 100 מייל" – כך נולדה התחרות שבכל שנה מוגבלת ל-40 משתתפים. חלק ניכר מהם בוגרי ומנצחי תחרויות 100 מייל אחרות. טווח הגבהים בפארק Frozen Head בו נערכת התחרות נע בין 500 ל-1,200 מטר בלבד. זמן הגג הוא 60 שעות. ועדיין, על אף כל זאת, עד כה רק 15 אנשים הצליחו לסיים אותה.
מספר גורמים חוברים יחד להפיכת התחרות ל"סיוט" שמתארים רבים מהמשתתפים: תוואי שעיקרו עליות וירידות בשיפועים קיצוניים, כמעט כולו מחוץ לשבילים ובחיתוכי "דוך" דרך שיחים קוצניים. הצורך בניווט – גם בלילה, בגשם ובערפל (אין שילוט, מותר שימוש במצפן ומפה בלבד, ועותק יחיד של המפה שמשתנה משנה לשנה מפורסם יום לפני המרוץ ויש צורך להעתיקו למפה משלך). היותך לבד במשך שעות רבות, חוסר יכולת לנהל את המרוץ (זמן הזינוק לא ידוע והמתחרים מקבלים התראה שעה לפני הזינוק, שיכול להיות ב-2 לפנות בוקר), ובעיקר מנהל מרוץ שמתעתע בך בכל דרך אפשרית, כולל מרחקים שגויים וסיפורי דרך לא ברורים.
זה התחיל כסוג של מרוץ סודי. המרתונים של בארקלי | צילום: באדיבות יובל בן חורין
המרוץ הופך לקשה יותר מדי שנה
המטרה היא פשוטה, לבדוק את הגבולות של המשתתפים ושל יכולות האדם בכלל. בכל פעם שמישהו הצליח לסיים את המרוץ, המסלול בשנה הבאה הפך לקשה וארוך יותר. כדברי מארגן המרוץ (שרוב האנשים מכירים בכינוי Lazarus Lake): "הישגים אמיתיים נרכשים רק כשיש אפשרות ריאלית וסבירה לכישלון".
התחרות היתה סוד ידוע למעטים עד 2012, כשיצא סרט תיעודי שתיאר את מה שקרה בה באותה השנה. מאז ההתעניינות הולכת וגוברת, למרות שאפילו אופן ההרשמה אליה הוא סוד שמור שלא חולקים בקלות. עם העלייה בפופולריות ניסו המארגנים לאפשר "טעימה" לקבוצה גדולה יותר של משתתפים, וכך נוצר ה-Barkley Fall Classic, מעין גרסה "מקוצרת" למרחק רשמי של 50 ק"מ (בפועל כ-65 ק"מ). חלק מהאלמנטים הושארו: תוואי התחרות, חלק מהמסלולים ה"מעניינים" בשיפועיהם וחוסר הידיעה לגבי המסלול המדויק לאותה השנה. יחד עם זאת, כדי להפוך את האירוע לנגיש ליותר אנשים, חלק ניכר מהמסלול הוא על שבילים מסומנים, אלמנט הניווט מינימלי, והמרוץ הנו מרוץ יום (ברובו) עם זמן זינוק מוגדר.
השנה השתתפתי בגרסה זו בפעם השנייה יחד עם 400 בני מזל/מסכנים אחרים. המסלול מורכב מ"הקפה" באורך של כמרתון, ונקודת ביקורת עם זמן גג: מי שמסיים את המרתון בפחות מ-9:30 שעות יכול לבחור ולהמשיך את התענוג בטיפוס נוסף שמניב כ-16 ק"מ נוספים של מאמץ. הטיפוס המצטבר במסלול הוא כ-4,500 מטר עם כמות זהה של ירידה. זמן הגג לתחרות כולה (בין אם ל"מרתון" ובין אם למסלול המלא) הוא 13:20 שעות. בנקודה זו ראוי להרים גבה: לסיים מרחק של מרתון ב-9:30 שעות לא נראה כמו אתגר קשה מדי; התהייה אכן מוצדקת, וגם אני לא הבנתי על מה המהומה.
גם טיפוס, גם קוצים. המרתונים של בארקלי | צילום: יובל בן חורין
אז קצת נתונים לגבי התוצאות: בשנתיים האחרונות, פחות משליש מהמזנקים סיימו את המרחק המלא, ורק כמחצית סיימו את המרתון (רובם לא הספיקו להגיע לנקודת הביקורת בזמן; מקצתם הגיעו בזמן אך החליטו לא להמשיך). כשישית מהמזנקים לא סיימו אף אחד מהמרחקים.
ב-2016 הגעתי לתחרות ללא ידע על המסלול וגם עם יוהרה וחוסר הבנה לגבי רמת הקושי. באופן צפוי מצאתי את עצמי עם רגליים זועקות להפסקה לאחר פחות משעתיים של טיפוסים וירידות, שרוט כולי ממעבר דרך קוצים, וכל זאת לפני שהתחילו הטיפוסים ה"גדולים" (למשל טיפוס של 600 מטר על פני קילומטר וחצי ללא שביל). למזלי פגשתי בדרך את אחד מוותיקי הבארקלי המלא, שעזר לי ודירבן אותי לרוץ (גם כשהגוף לא ממש חפץ בכך). התמזל מזלי והצלחתי להגיע לנקודת הביקורת לאחר 9:28:30 שעות, למלא מים ולצאת לטיפוס ה"בונוס" להשלמת המרחק המלא. המתחרה הוותיק ואני סיימנו ביחד לאחר 13:15 שעות, תוך שאני לומד שיעור חשוב על כאב, דבקות במטרה, ובעיקר על ענווה.
לשעוני דופק בשוונג-שופ לחצו כאן
השנה הגעתי יותר מוכן בראש, אך פחות ברגליים. לכולנו יש אילוצי חיים והאימונים לא תמיד משתלבים בזרימת החיים והשינויים שאנו חווים. יחד עם זאת, זו לא ממש תחרות של "מי רץ יותר מהר", אלא יותר תחרות סיבולת והתמדה. אחד הדברים החשובים שלמדתי בשנה שעברה היה שכשאפשר לרוץ (בירידות ובמישורים), צריך לרוץ – אחרת הזמנים פשוט לא מספיקים. ביצעתי תכנון זמנים על בסיס הערכות ומה שזכרתי מהמסלול של השנה שעברה. בחרתי להתחיל יחסית מהר, כדי לא להיתקע בטור ארוך של אנשים בטיפוס הראשון של התחרות, ואכן התחמקתי מה"פקקים". בשעות הראשונות הצלחתי לעמוד בתכנית הזמנים ואף להקדים אותה, למרות שהמסלול היה מאתגר הרבה יותר מהשנה הקודמת (נוספו בוץ, אזורים מכוסי קוצים גבוהים וערפל).
יובל בן חורין על רקע חומת הכלא ממנו ברח לפני 40 שנה רוצחו של מרטין לותר קינג | צילום: יובל בן חורין
כאשר אספתי את ערכת ההרשמה, מארגן התחרות סיפר לי שהשנה משתתף ישראלי נוסף בשם ארי ולטמן, שהגיע לארצות הברית במיוחד וסיים בהצלחה תחרויות רבות למרחקי אולטרה. לשמחתי, בשלב מוקדם של התחרות, הוא עקף אותי (נראה שלישראלים קל לזהות ישראלים אחרים במראה ובמבטא) ויצא לנו לדבר מעט, תוך שדרכינו מצטלבות בהמשך. היה מרגש מאוד לפגוש במקום כזה ישראלי אחר שחולק, לפחות על פני השטח, חלק מהשיגעונות שלי.
מרוץ שמביא למשבר ואבדן התקווה
בהמשך, לצערי, הרגשתי שאני מתקדם טוב אך בפועל הלכתי והתרחקתי מתכנית הזמנים שהגדרתי. נראה שהריצה האיטית שכפיתי על עצמי לא היתה מספיק מהירה, וכן טעות ניווט קבוצתית עלתה לי ולעשרות מתחרים אחרים בכמעט חצי שעה. בשלב מסוים הגעתי לנקודה אותה זכרתי מהשנה שעברה, וחישוב זמנים ריאלי הראה לי שהסיכויים להספיק בזמן קלושים. בדיעבד, נראה שזה המצב אליו מנסה התחרות להביא אותנו – למשבר, אבדן התקווה, ההתמודדות עם הכישלון המתקרב וחוסר האמון ביכולת להצליח. יחד עם זאת, בחרתי להיאבק מתוך הכרה שכל ויתור וכל מאמץ מתחת למקסימום שלי ירדפו אותי בתום התחרות ויגרמו לי לתחושת אכזבה, בעיקר מעצמי, על ההזדמנות שהוחמצה. חרקתי שיניים, התעלמתי מהכאב, האצתי בעליות ורצתי מהר בירידות. באופן מופלא, תוך שאני מרוכז בריצה ובשמירה על קצב, הפער הלך ונסגר והצלחתי להגיע לנקודת הביקורת עם ספייר "מכובד" של 8 דקות, לחייך אל המארגן ולענות לשאלתו שברור שאני בוחר להמשיך. במהלך 3.5 השעות הבאות טיפסתי, כאבתי, דמעתי – אבל החיוך לא ירד לי מהשפתיים כי הרגשתי שניצחתי במאבק שלי עם עצמי וידעתי שאני עומד לסיים. את המרחק המלא סיימתי בזמן משופר ביחס לשנה שעברה (13:05 שעות) ועם גאווה שלא היתה לי מזה שנים.
בפרוס השנה החדשה, אני מאחל לכולנו שנצליח למצוא את אותם "שדים" של חוסר אמונה בעצמנו, נתמודד אתם ונכבוש אותם.
