נתחיל מהסוף – במרחק של מספר שעות מהאצטדיון האולימפי ואחרי שיחות עם אנשים הבנתי מה קרה. אבל על כך בהמשך. השרירים התפוסים, הכאבים ברגליים…. סיימתי עוד מרתון (הרביעי שלי) וההרגשה מדהימה. עשרות אלפי הרצים, מזג האויר המושלם, קול תיפוף הרגליים לאורך הדרך וקהל המעודדים, הכניסה לאצטדיון והמחנק בגרון, עובר למצב הליכה והפעם זה סופי

מאת:עומר ברק

שביתת הפקחים היוונים מארגנת לנו 9 שעות ביציאה והטיסה מתארכת. מגיעים למלון ב-01 בלילה במקום ב-4 אחה"צ. לא נורא. בבוקר שאחרי נוסעים לאקספו. המון אדם אבל יש סדר בבלגן. כולם נראים טוב. בכושר. אוספים את המספר ויוצאים למסע קצר בין הדוכנים השונים באולם הספורט. אווירת המרתון מתחילה להיספג בגוף.

אי אפשר להתעלם משקיות ה"מיזונו" המציפות את רחבי העיר אמסטרדם. הצבע הכחול נמצא בכל מקום. אנחנו במלון עם כל הישראלים. שישו ושימחו. הקבוצה הגדולה ויתרה מראש על ארוחת הפסטה המסורתית. לא אנחנו. עם זוג נוסף אנחנו נוסעים (שוב) לאצטדיון ונהנים מארוחה הרבה יותר מסבירה בסגנון אכול פסטה כפי יכולתך. אני כמובן לא מפספס אירועים מסוג זה ואוכל כפי יכולתי. יש לי סיבה מעולה לכך.

הבגדים מוכנים מראש, המספר הודק לחולצה. בכיס האחורי של המכנס (נקרא לו מיכל הדלק) נדחסים בלחץ שני ג'לים. מרוה את גופי בנוזלים, מים, מיץ, תה. בחוץ קור כלבים אבל השמש זורחת. בתחנת הרכבת נאספים הרצים ועל הרכבת רצים נוספים. האוויר נטען באנרגיה השמורה לאירועים מסוג זה בלבד. בליל שפות נשמע מכל עבר.. הנה אלביס פרסלי (הגרסה הדנית) והנה אריק שותפי היקר לאימונים.

עוברים למדי הקרב. רועדים מקור. נשיקה להדר. מתאם איתה איפה לחכות לי (בין 4 ל- 4:15 שעות מהזינוק פלוס מינוס. עאלק). מצטרפים לנחש הרצים העושה פעמיו לאצטדיון. מעלינו 3 מסוקים (המרתון משודר ביורו ספורט). השעה 09:30. שעת הזינוק אנחנו עדיין מחוץ לאצטדיון. לפחות רואים את רצי העילית יוצאים בטיסה לדרכם. עוד 2:05שעות הראשון כבר יסיים. הנה מכתיבי הקצב (הפייסרים) של ה- 4:15 שעות. שתי נשים, לא צעירות ובחור נוסף להערכתי בגיל 50+. לאחת מהם יש רגליים של רוכבת אופניים ואני שואל את עצמי אם אלה באמת הפייסרים שלנו? (כל כך כל כך כן)

הנה אלביס פרסלי (הגרסה הדנית)

יאללה….. הנה שער הזינוק. 12 דקות אחרי השעה 09:30 אני עולה על השטיח ויוצא לדרך. מרגיש מעולה. אני עם אריק. הפייסרים כמה מטרים מאחורינו אבל מייד עם היציאה מהאצטדיון הם פותחים מבערים. מה הקטע שלהם? לפחות רואים את הבלונים הכתומים, בערך 50 מטרים לפנינו. כולם רעננים, מדברים, צוחקים, רצים טוב (בפורמה). השמש זורחת ומדי פעם יש משבי רוח צוננים. הנה סימן הק"מ הראשון. נכנסים לפארק. הכל ירוק. כל כמה מטרים נעמדים רצים, בצידי הדרך, ליד עץ רענן ומשחררים לחץ. נשים עומדות בתור לשירותים הכימיים ומבזבזות זמן יקר. ברוך שלא עשני אישה.

בקילומטר ה- 8 השלפוחית לוחצת ואני נאלץ לפרוש הצידה לכמה שניות. המחיר – אני מאבד את אריק ואת הפייסרים. לא נורא. 4 ק"מ אחר כך פתאום צצה השלישייה עם הבלונים הכתומים. זהו מעכשיו אני איתם. בק"מ ה- 13 אני מרגיש ירידת אנרגיה קלה. לוקח ג'ל לפני תחנת השתייה. הכל מסתדר. האנרגיה חוזרת.

אריק שותפי היקר לאימונים

כאבים ראשונים של התכווצות שרירים מתחילים וברור שאלו כבר ילוו אותי עד לסיום. נו שוין. בק"מ ה- 15 ולאורך נהר האמסטל אני מרגיש פשוט מצוין. הקצב מעולה. כמעט טוב מדי. אני כבר מתכנן את חגיגות הסיום – הכניסה לאצטדיון. איך אני עוקף את הפייסירים בק"מ ה-40 ומודה להם בסיום. אתם מדהימים. ובכל זאת אני זהיר ועדיין לא פותח בחגיגות. זה לא המרתון הראשון שלי ואפילו אני יודע שבמרתון כמו במרתון הכל יכול לקרות. תחנות השתייה מחכות כל 5 – 6 ק"מ ואני מקפיד לעצור בהן. הריטואל קבוע. שתי כוסות משקה איזוטוני, שתי כוסות מים, בננה ומצטרף חזרה לפייסרים. על הנהר זמרים על סירות. מנופפים להם לשלום.

הנהר רחב והשביל צר. כולם רצים ביחד, צפוף ובקצב אחיד. אני מרגיש כמו בדבוקה של הטור דה פראנס (נשבע לכם). אין לתאר. טוב שהחלטתי לרוץ עם הפייסרים אחרת הייתי מגביר. לקראת הק"מ ה- 25 השמיים (שלי) מתקדרים. כמובן שאני האחרון לראות את מה שארגיש ממש עוד דקה שתיים אבל אז זה קורה. עוברים את נקודת ה- 25, הנהר נגמר ובבת אחת, ברגע אחד, אני מרגיש ירידה בכח. כבה לי מנוע. מיכל הדלק (ההוא מאחור במכנסיים. זוכרים?) מאותת, טיפות אחרונות. הרגשה נוראית. מוציא ג'ל. איפה תחנת השתייה קיבינימט? הפייסרים נעלמים לי. רגע הורדתי את הראש, רגע הרמתי ואין בלונים. הקבוצה נעלמה. מרגיש עזוב, עלוב מתחיל להוריד קצב. ב- 26 תחנת השתייה. שותה בנוהל הרגיל, שוב בננות. לא בא לי אבל דוחף אחת. הרגשת בחילה קלה. ממשיך לאט.

אני לגמרי בסרט אחר. סרט איימה. עוד 17 ק"מ נותרו לסיום. אם בתחילת המרתון הכל היה לא צפוי. אז עכשיו הכל צפוי וברור. זה יכאב והכאב יגבר, התחנות יגיעו לאט יותר, יהיה קר יותר. אני כבר לא אתחבק עם הפייסרים ולא אקרע את הפארק בדרך לסיום. בטוח לא יהיה פה שיא אישי. יתחילו מחשבות פרישה, כל רץ שעבר להליכה יפתה להצטרף וכל תחנת עזרה ראשונה תפתה להכנס.

שני ק"מ בתוך הסיוט (ק"מ 27). הכרוז מעודד שעברנו את החצי. ז"א שחלק גדול מהמרוץ כבר מאחורינו. הוא צודק אבל אותי זה לא מעודד. כל מיני נשים זקנות (נשבע לכם) מתחילות לעקוף אותי בקלילות. אני רץ! אבל לאט. לאט מאד. הנה הק"מ ה- 30. יש לי עוד כל כך הרבה. ממשיך.

אתם קוראים מהר אבל הק"מ עוברים לאט. האופוריה שנסחפתי התחלפה ונשכחה. עכשיו שקט יותר. הרצים בסביבתך לא מדברים, לא נראים טוב, קצת מעוותים בפנים, ברגליים, כפופים. בוא נגיד שאף אחד לא מלקק פה דבש זה בטוח. צרת רבים. בק"מ ה- 32 עוברים אותי הפייסרים של ה- 4:30 שעות בקצב אחיד. אני מנסה להצטרף אליהם ומצליח… אבל לשתי דקות בלבד. גם הם נעלמים. סימן השאלה האחרון שנותר הוא האם אשחזר את השיא (השלילי), מהמרתון הראשון, 7,8 שנים לאחור. בק"מ ה- 35 פוגש את אריק. גם אצלו משהו התחרבש והוא סובל מכאבי גב. צר לי לאכזב אך ב- 7 הק"מ האחרונים לא קרה דבר. השמיים לא נצבעו ורוד והגוף לא חזר לתפקוד רגיל. זה רק אני, הכאבים ובצד המעודדים. יש להם הרבה זמן לקרוא את השם שלי בתחתית המספר ולעודד אותי: "Go omer go"

הנה נקודת ה- 40 ק"מ. לפחות לא פרשתי (האמת לא חשבתי לפרוש. נראה כמו בלגן לוגיסטי. עדיף לסבול עוד קצת). מנסה להגביר ללא הצלחה. לפני צרפתי עם כרס ואשתו לידו, דוחפת אותו ללא הפסקה. אני אומר לעצמי. עד כאן. ועוקף אותו. How low can you go?

הק"מ האחרון מלא במעודדים. גם אם רציתי ללכת איך אפשר? ממשיך. הנה הכניסה לאצטדיון. מתוך הכאב מצליח למצות מעט התרגשות. מחנק קל בגרון. הסוף ממש מעבר לקשת. 200 מטרים בתוך האצטדיון. שער הסיום. סוף. סביבי אנשים שוכבים, צולעים, נמתחים ומהרמקולים מוזיקה עליזה וקול הקריין. קצת סוריאליסטי המחזה. קר לי. מתנדב עונד לי מדליה ואני ממהר לצאת מהאצטדיון לאסוף את חפצי.

בארוחת הערב יחד עם כל הרצים, משווים תוצאות (לא נעים) ומחליפים חוויות שם הבנתי מה שקרה לי. במילה אחת – הקיר (the wall לחברים מה- FB) אלפי מילים נשפכו עליו ומאות מילים קראתי עליו. לא עזר. מה שלא נכנס דרך הראש נכנס דרך הרגליים. כל כך נכון!!!

כמעט על קו הסיום

בקצרה: חמוש בביטחון עצמי מופרז יצאתי למסע עם שני ג'לים בלבד תוך שאני סומך על תחנות השתייה והבננות. אמממ טעות חמורה. אין ספק – חוויה מתקנת נדרשת.

ובנימה חיובית – הריצה הזאת, שנקראת מרתון, לאורך 42 ק"מ ועוד קצת, היא חוויה מטלטלת שלא עוברת לעולם (תאמינו לי זה הרביעי שלי) תסלחו לי על המליצות אבל התרוממות הרוח והאופוריה הכללית העוטפת אותך עולה מעל לכל כאב. מומלץ בחום (רק תתאמנו כהלכה ותתדלקו לפני ותוך כדי).

נ.ב.
לגבי התוצאה – עזבו אתכם שטויות. באנו להנות לא?

עמר ברק
מיסד אתר שוונג’ נשוי, שותף בחברת ווקסיה ומתאמץ לרוץ מהר וחכם יותר

קישורים: ריצה, מרתון