כך מעיד על עצמו בראיון אישי יובל וישניצר, שהשיא שקבע לא נשבר במשך 35 שנה. השבוע הוא ישתתף בפורום מיוחד ויספר על תקופת הזוהר שלו
מאת:דני בורשבסקי
הפעם האחרונה שבה כל כך התרגשו באתלטיקה הישראלית משבירת שיא לאומי לפני הריצה המפורסמת של אולגה לנסקי, היתה ב-2009. יוסף גזאצ'ו קבע אז בהוסידן שבבלגיה תוצאה של 13:31:45 דקות וקיצץ קצת יותר משמונה שניות משיאו הישראלי הקודם של יובל וישניצר, שנקבע ב-1974.
יובל וישניצר (שני משמאל) מאחורי מרטי ליקורי. "אני אנטי ספורט" צילומים: קטעי עיתונות מהארכיון
עד אז, האנשים שיכלו לתרגם את שיאו של וישניצר ליכולת נחלקו
לשניים: אלו שזכרו את השיא ואת האתלט הג'ינג'י המיוחד במינו, ואלו ששמעו
על השיא בפעם הראשונה והתפלאו כיצד השיגו כאן תוצאות איכותיות לפני כל כך
הרבה שנים. סיפורו של יובל וישניצר ירתק כל אתלט או ספורטאי סיבולת שמאמין
בעבודה קשה ומשמעת עצמית. ביום רביעי ב-20.5.14 הוא ירצה בפורום לעסקים וספורט של
שוונג ו"פעילים תיקי השקעות". אנחנו הספקנו לראיין אותו עוד לפני כן כדי
ללמוד על הקריירה המרתקת שלו.
עוד כתבות אתלטיקה
יובל וישניצר, האיש והסיפור
סוד קסמם של הרצים מצפון אפריקה
התאמן לפי הספר
"התחלתי בגיל 16", מספר וישניצר בן ה-67 שגדל במושב אביגדור שבדרום הארץ. "היה בחור בשם איציק יעקובוביץ' שהיה ילד חוץ מקיבוץ קדמה. הוא היה רץ בשדות ואח שלי ראה אותו והתחיל לרוץ איתו וככה גם אני למעשה התחלתי. אחרי חודש של אימונים כבר השתתפתי באליפות בתי הספר וניצחתי ב-600 מטר במחוז הדרום".
האמת? בשנים האחרונות נראו כמה כדורגלני נוער שהפגינו כשרון מרשים מאוד בתחרויות לריצות בינוניות באליפויות בתי ספר, אבל עם החשיפה התקשורתית של היום, למה שהם יעשו הסבה לאתלטיקה? כפי שוישניצר מספר, אז דברים נראו קצת אחרת. "התחלתי להתאמן באתלטיקה, ובכל שבת היתה תחרות עם מאות משתתפים לאורך כל היום. השתייכתי להפועל ראשון לציון, והיינו מתאספים בבוקר בגבעת ברנר, מעמיסים על הטנדר אוכל לפני שעושים את האיסוף, ונוסעים לתחרות. בפעם הראשונה השתתפתי במרוץ שליחים שבדי. התחלתי את 300 המטרים בפיגור של 10 מטר וסיימתי בפור של שלושה מטרים. קיבלתי בגלל זה כותרת בעיתון וכל זה קרה חודשיים אחרי שהתחלתי לרוץ".
ככל שהזמן רץ, הרץ המפתיע מהדרום לא הפסיק להשתפר ולנפץ את שיאיו, לככב באליפויות ישראל לנוער ואפילו לנסוע עם משלחות לחו"ל. מה שהיה מעניין במקרה שלו זה שהוא לא זכה לשום הכוונה מקצועית כי את האימונים שלו הוא עשה לגמרי לבד. "הייתי עושה אינטרוולים בכביש קסטינה-אשקלון", הוא נזכר ומוסיף: "נהגתי להתייעץ עם מאמנים, ואחד מהם היה עמיצור שפירא שנתן לי ספר של ארתור לידיארד (מאמן ריצה ניו זילנדי ידוע, ד.ב). התחלתי לעשות את מה שכתוב בספר: תקופת בסיס, כוח, עליות ואז להתחיל לעבוד על המסלול, כי ידעתי שעם הצלחות אי אפשר להתווכח".
מפציץ במסלולי האתלטיקה
ההצלחות אכן הגיעו, אבל השירות הצבאי איים לעכב את התפתחותו של וישניצר כאתלט מוכשר. הוא התחיל בקורס טייס, המשיך בשריון וכשהצהיר שהוא אלוף ישראל לנוער אמרו לו שיש עוד אלף כמוהו. "מזל שבאותה שנה היה כינוס הפועל", הוא נזכר: "צה"ל לא רצה לקחת אחריות על הספורטאים שהתחרו שם, אז שחררו אותנו לשבוע כדי להתחרות, ואחרי זה כבר הכל השתנה. קצין אג"ם של גייסות השריון, קלמן מגן ז"ל, היה קופץ לרוחק ממכבי קרית מוצקין והחל לתמוך בריצה שלי. ככה הפכתי למדריך ספורט בשריון".
"הרגשתי שהכי נכון לי להתאמן חזק". וישניצר (ראשון מימין) עם רוד דיקסון (שני מימין)
בשנת 1968 וישניצר שבר בפעם הראשונה את השיא הישראלי ב-5,000 מטרים לבוגרים, שיא ש-6 שנים לאחר מכן יהפוך לכרטיס הביקור שלו. אלא שבינתיים הוא בן 21, כל עתידו לפניו ובתקופה הזאת הוא מתחיל "להפציץ" במסלולי האתלטיקה. כל זה כשהוא בהתחלה מאמן את עצמו, הוא והספר של לידיארד. בשנת 1969 החל וישניצר להתאמן ביחד עם המאמן איליה בר-זאב והחל כבר להתקרב לאזור ה-3:45 דקות בריצת ה-1,500 ואף פורץ את המחסום הזה. "הרגשתי שהכי נכון לי להתאמן חזק. היה לי מסלול קבוע של 17 קילומטר והייתי רץ אותו בקצב של 3:15-3:20 דקות לקילומטר. פעם בשבוע הייתי עושה ריצה ארוכה של 36 קילומטר בקצבים מהירים. הייתי עושה באימוני עליות 8 פעמים 800 מטר בזמן של 2:10 דקות לחזרה. כששאלו אותי בוינגייט איך אני מתאמן והסברתי להם, הם לא הבינו את זה. אבל ככה התאמנתי".
וישניצר תמיד הרגיש שהוא מצליח כנגד כל הסיכויים. "אני אנטי ספורט", הוא מעיד על עצמו ומסביר: "אני לא גמיש, לא ממש מהיר ולכן פגיע. למשל, כדי לרוץ 3:38 דקות ב-1,500 אתה צריך להיות רץ של 1:48 ב-800 והייתי רחוק מזה, או רץ של 48 שניות ב-400 ואני רצתי 52". וישניצר כנראה גם לא היה מספיק פוליטיקאי, כי למרות שלקראת קיץ 1972 הוא קבע תוצאות מרשימות מאוד ב-1,500 מטר (שיא אישי של 3:43 דקות) הוא לא נשלח למשחקים על ידי הוועד האולימפי הישראלי, שהקשיח בקריטריונים. כמובן שבדיעבד יתכן וזה הציל את חייו, ואגב, וישניצר לא לקח סיכונים גם ארבעה חודשים לפני המשחקים במינכן. בעקבות גל ההתרעות בעולם על פיגועי טרור, הוא התחרה בתקופה הזאת באירופה תחת דגל שבדיה, כשהוא מייצג מועדון שבדי. כל זאת בזכות קשריו עם אנשי האתלטיקה השבדית, שהיו מתארחים בארץ ומארחים את הישראלים אצלם.
אחרי שלא הגיע למשחקים האולימפיים, הוא החליט לעבור לריצת ה-5,000 ב-1973. הוא נסע לאוניברסיאדה במוסקבה וקבע תוצאה של 13:52 דקות, כשמהיציעים נשרקו לו שריקות בוז צורמות. לאחר האוניברסיאדה קבע בתחרות אחרת זמן של 13:46 דקות שהיה מהיר כמעט בדקה משיאו הישראלי הראשון ב-1968 (14:40 דקות). זו היתה עונה לא רעה בכלל אלא שבסיומה פרצה מלחמת יום כיפור. וישניצר נלחם בסיני. "הכל נהרס מהנגמ"ש שלי חוץ מנעלי הספורט שהיו מאחור", הוא מספר ומוסיף, "נשארנו בסיני עוד חצי שנה ואני לא הפסקתי לרוץ".
תוצאה של גמר אולימפי
האימונים האלה הובילו אותו לקיץ 1974, עוד עונה שבה כאתלט ישראלי הוא חיפש תחרויות שיקבלו ספורטאים ישראלים בזכוכית מגדלת, ומצא אותן בדרך כלל בסקנדינביה. "זו היתה תחרות בגטבורג. האוויר היה נפלא, אבל הגשם לא הפסיק לרדת והמשטח היה רטוב. חיכו לרגע שבו אפשר יהיה להזניק ריצת 5,000 והוא הגיע. שם קבעתי את השיא 13:39 דקות. סיימתי רביעי כשהמנצח היה רץ שבדי שהיה אלוף אולימפי במונטריאול 1976". צריך להבין משהו חשוב, באותו קיץ וישניצר היה רחוק ב-26 שניות משיאו העולמי של אמיאל פוטמאנס הבלגי. אם כיום אתלט ישראלי היה קרוב ככה לשיא העולמי, שיאו היה 13:04 שניות, שזה מהיר בהרבה מהשיא הנוכחי של גזאצ'ו. יותר מזה, זו תוצאה ששווה גמר אולימפי.
"יכולתי לרוץ יותר מהר". בתחרות עם מספר חזה 64 והחולצה שעליה סמל המדינה
את התוצאה הזאת קבע וישניצר בגיל 27, אבל הרבה דברים אחרים גרמו לו לפרוש ולא להשתתף במשחקים האולימפיים. הגורם המרכזי היו פציעות, שבסופו של דבר די גמרו לו את הקריירה. אולי ככה זה כשמתאמנים לבד. הגורם השני היה הפרידה מהחממה שנקראה אוניברסיטת תל אביב או מועדון אס"א תל אביב שוישניצר היה אחד מהספורטאים שהקימו אותו. פעם, ספורטאים בכירים שהיו גם סטודנטים נהנו ממלגות שאפשרו להם לאכול, לישון ואפילו לחסוך כסף על חשבון המוסד האקדמי. "בפרופורציה להיום זה כאילו שקיבלנו 4,000 שקל בנוסף למגורים והאוכל שסיפקו לנו והיה אפשר לחיות מזה".
אחרי שהוא היה פצוע גם בשנה שבה ניסה להגיע למונטריאול 1976, וישניצר פרש סופית בקיץ 1977 כשבזמן אימון שגרתי שלו על הכביש מקסטינה לאשקלון קרה לו מה שלא קרה במשך כמעט 15 שנים של ריצות ארוכות. הוא נדרס בשולי הכביש, למזלו הפגיעה לא היתה רצינית אבל שברים היו שם, וזה כנראה היה הסימן שלו לפרוש סופית מאתלטיקה, להשאיר שיא מדהים שהחזיק מעמד 35 שנים, ולהפוך לחקלאי תחילה ובהמשך לכלכלן.
מאז הוא עזב את האתלטיקה סופית, וזאת בניגוד לאחיו רפי וישניצר שהפך למאמן ועבד בין השאר עם אסף בימרו. יובל וישניצר נותר עם שתי חרטות. "אני חושב שב-1969 יכולתי לרוץ יותר מהר, אפילו באזור ה-3:40 דקות ב-1,500, לא עשיתי את זה וחבל. ב-1975 יכולתי להמשיך להתחרות עוד חודשיים והפסקתי כי הייתי נשוי טרי ודברים התחילו להיות מורכבים".
וישניצר הוא ללא ספק אחד האתלטים הכי מרשימים בתולדות האתלטיקה הישראלית בגלל היכולות שלו, שהשאירו מקום להרבה סימני שאלה כמו למשל לאן הוא היה מגיע עם מאמן אישי או תנאי אימון רציניים. ובכל זאת, מדובר באדם שהשאיר חותם רציני. לאן הוא חושב שהוא היה יכול להגיע? תוכלו לשאול אותו בעצמכם ביום רביעי הקרוב.
* נמצא מקום להוסיף כי בעוד שבכתבה תוארה תחילת דרכו של יובל וישניצר באימון עצמי, הרי שמשנת 1969 הוא התאמן עם המאמן איליה בר-זאב. פרט זה נשמט מהכתבה ומערכת שוונג מוצאת מקום להדגישו.
יובל וישניצר ירצה בפורום לעסקים וספורט של
שוונג ו"פעילים תיקי השקעות" ביום רביעי 20.5.2014 – ההשתתפות למוזמנים בלבד
20.5.2014
דני בורשבסקיעיתונאי שחולה ספורט וכותב על זה
